שוד ושבר

JCVD, בימוי: מברוק אל-מכ'רי, עם ז'אן קלוד ואן דאם, פרנסואה דמיין, זינאדין סואלם

 

בסופו של דבר, סרט סתמי ומשעמם למדי.

אלא מה, יש בו מספר דברים ראויים, או לכל הפחות מסקרנים, שבגללם שווה היה לעבור את החוויה. אחד מהם הוא הקטע הפותח, אקשן רציף ומופרז במתכוון, שעשוי מצוין. משם אנחנו עוברים לעלילה ה"אמיתית" (האקשן הוא סרט בתוך הסרט), שדנה באופן מעורר-גירודי-אי-נוחות בחייו האישיים של ז'קו"ד, שמגלם פה את עצמו.

ז'קו"ד שבסרט עובר גירושים בעייתיים, הקריירה שלו תקועה, הכספומט מסרב לפלוט לו מזומנים, ובנוסף לכל – וזה הגרעין של הסרט – הוא נקלע לשוד של סניף דואר ובחוץ מתנהל קרקס שלם מפני שכולם בטוחים שהוא זה שמבצע את השוד, כשלמעשה זה בחור שעושה מחווה ברורה לג'ון קזאל בסרט המופתי "אחר צהריים של פורענות".

בכל מקרה, השילוב של המציאות האישית של ואן דאם וזאת של הסרט לא עובד; זה לא מספיק מצחיק ולא מספיק נוקב, ויש יותר מדי דברי שנראים כמו בדיחות פרטיות, כמו סוכן שנקרא ליאו ברנשטיין, כנראה עקב אהבתו של ואן דאם את בטהובן. אגב, שם המשפחה האמיתי של ואן דאם הוא ואן ורנברג, אבל הוא יהודי דווקא מצד אמו.

הרגע הכי ביזארי ומושך בסרט הוא מונולוג שנושא ואן דאם באמצע השוד – הוא מתרומם מהקרקע ושופך הרהור המלטי וידויי מיוסר, כולל בכי (בכי!), ומעורר את החשד שהאיש הוא השחקן-בפוטנציה הטוב מבין כוכבי הפעולה.

אבל הדבר שהכי שימח אותי לגלות בסרט היה זמרת בשם מארי מזיוטי, שמלווה את הקרדיטים בסוף בגרסת כיסוי מבריקה ל"אהבה מודרנית" של דייויד בואי. הקול שלה מהגוני רבגוני (תלחצו על הלינק ותעצמו את העיניים) ונגינת הגיטרה שלה מסכמת את הליווי המוזיקלי המקורי כולו.

ארז אשרוב

 

%d בלוגרים אהבו את זה: