מפגש דרכים

אני בסוף העלייה, וממול מגיע הטיפוס הזה, שחולף על פניי כשעל שפתיו חיוך מסוים.

איזה חיוך בדיוק? של שביעות רצון עצמית.

טוב, די ברור למה – לא כיסחתי אותו.

הוא נמוך ממני, רזה, קטן קומה, נראה מוזנח, שברירי, לבוש מעיל דובון, וכל כולו חוסר חיוניות של חשופית על גוויה של קיפוד.

אני גבוה ממנו, עבה ממנו, כולי ער ונמרץ – בעוד הוא רגוע ונינוח למראה – כך שאין שום ספק בליבם של עוברים ושבים שאם תתחולל בינינו איזו הסלמה, אני זה שינצח, והוא זה שיתבוסס בדמו כשגופו המפורק מונח מעוות לרגליי, ועצם כזו או אחרת מגיחה מרוסקת מתוך הבשר הקרוע, כמו תפאורת אטליז גרוטסקית. שהרי אני אמנם אחרי מאמץ, אבל שאריות האנרגיה שלי רבות ממלאי האנרגיה הטבעי שלו גם בתנאים אופטימליים.

אלא שאין עוברים ושבים ולי אין שום יתרון: הוא לא רגוע, לא – הוא מקרין שלווה מטרידה שמאפיינת פסיכוטיים. ידיו בתוך הכיסים של הדובון, ואני יודע שאחת מהן אוחזת סכין עצומה, משוננת, חדה להפליא, מבריקה ואיומה, חרב למעשה, שמסוגלת לחדור מעטה שריון. כל מה שהוא צריך זאת אבחה אחת מהירה, ואני זה שדמו יוקז. אני זה שהמתכת הקרה תחפש ותמצא.

נכון שאולי רפלקסים יבואו לעזרתי, עד גבול מסוים, אבל בהתחשב בעובדה שהוא יורד ואני עולה, הוא מפתיע ואני מופתע, שלוותו דרוכה ונמרצותי אפאטית, אין לי הרבה סיכוי לצאת מכל הסיפור הזה שלם. והרי אחרי שיסוע אחד, גם אם לא מוצלח, יגיע עוד אחד, ולאחר מכן יבואו דימום, תגובה טראומטית, הלם, כשל, חידלון, הבעה של חוסר אמון על הפנים, קריסה, פרפור, קללה קצרה, מוות.

אולי לא בדיוק לפי הסדר הזה, אבל העיקרון ברור, והסיום תמיד זהה: אמבולנס, פרמדיקים עוטי כפפות לא נעימות למגע, חדר מתים ובית קברות. השעמום הרגיל.

וההוא יודע את כל זה, כך שהוא חולף על פניי בחיוך שבע רצון, כולו תחושת עליונות שנובעת מהידיעה שיכול היה אבל בחר לא לרצוח אותי, ושעליי להיות לו אסיר תודה לנצח על שהואיל להשאיר אותי בחיים.

זה חיוך מעצבן, אין להכחיש, שהרי יכולתי להקדים תרופה לכל זה, לאחוז בפרקי ידיו ולמנוע ממנו להוציא אותן מכיסי המעיל, ואולי תוך כדי כך לבעוט בו כהוגן ולבטוש את חלקו התחתון, בתוספת ראסיה (אני טיפוס נוסטלגי) נחמדה לאף שתבטיח לו תחבושת גרוטסקית ומשעשעת ושהייה תלת-יומית במחלקת אף-אוזן-גרון.

אבל דמיינו לעצמכם את המהומה אם אין לו בכיסיו אלא חפיסת סיגריות. ואולי אפילו זה לא: הוא נראה אידיוט, אבל לא מספיק כדי לעשן.

וגם אם כרגע אין עוברים ושבים, מישהו הרי חייב לעבור ולשוב כאן, ועד מהרה אמצא את עצמי מוקף המון רוחש, מתנצל על שהתקפתי ללא סיבה נראית לעין ברנש צנום ומסכן, אומלל וקורבני -לעין לא מנוסה – ומישהו יתחיל להשמיע מילים כמו "בריון", "נאצי", "שטן", אפילו "פרנואיד" (מי אמר את זה?!), ומשם הדרך ללינץ' קצרה. מאוד קצרה. כבר קרו מקרים, וגם ככה לא מעט אנשים מחפשים אותי.

אבל כל זה לא כל כך משנה, שהרי ההוא החליט לא לרצוח אותי, אולי משום שהוא אוהב ומעדיף לחייך בעליונות, והנה הוא חולף על פניי, ואפילו לא אנצל את העובדה שהוא מפנה אליי את גבו בשאננות יתר, ושעכשיו אני יכול לנתר עליו מאחור ולנעוץ שיניים בעורפו ולתחוב אגודלים בעיניו כמו כפית לתוך רגל קרושה… אבל בכל מקרה, עזבו, למי בכלל איכפת מכל זה, רק לך תדע למה מטורפים תמיד מסתובבים במעילי דובון.

א"א

מודעות פרסומת

אויב ישראל לא ישקר

עומר ברגותי מהווה סכנה קיומית לישראל! הוא פעיל הרסני! הוא אויב ישראל!

אני אומר את זה מתוך ידיעה מוצקה ויש לי הוכחות.

ההוכחה הראשונה היא השם שלו: ברגותי זה לא שם טוב ליהודים. זה לא שם טוב לאיש, ושום טובה לא יכולה לצמוח לאיש עם שם כמו ברגותי. מה לכל הרוחות עלה על דעתם של ההורים שלו?! היו צריכים לעברת למשהו תרבותי, נקי, כמו בר-יותם, נניח; אנשים היו חושבים שהוא מסלוניקי.

ואם לא די בכך, אני מבסס את ההצהרה שלי על סמך מידע מודיעיני מדויק, אמין ואטום-טעויות, שמגיע מהמקור הכי אמין בישראל, ואולי אפילו בעולם כולו: סוכנות ה-FWD, או בעברית: קידום.

כן, קיבלתי את הידיעה הזאת במייל… נאמר בה שברגותי מסוכן למדינה, ושיש למנוע ממנו לקבל את תואר הדוקטור שהוא מנסה לקבל מאוניברסיטת תל אביב, והייתה הפניה לעצומה נגדו, שמטרתה לאסוף מאה-אלף חתימות.

ולא סתם קיבלתי את המייל, אלא מחברה ותיקה, שהתקשרה לבקש שאבדוק אם הידיעה נכונה. ומה, אחרי שהסברתי לה שזה בכלל לא מעניין אותי, פצחה בתַּלְהֵמָה, ולא הבינה איך ייתכן שלא איכפת לי שהבחור יקבל דוקטורט, למרות שקרא לחרם אקדמי על ישראל. אבוי, ארצנו!

ניסיתי להסביר שבדמוקרטיה זכותו לחשוב מה שבא לו ולהגיד מה שבא לו

נסיתי להסביר שאם לאקדמיה בא לתת לו דוקטורט, שתיתן

ניסיתי להסביר שאין קשר בין מה שהוא חושב לבין הישגיו האקדמיים

ניסיתי להסביר שלה ולכל מאה אלף האחרים שאין להם שום קשר לאקדמיה אין גם שום זכות להתערב בענייניה ולנסות למנוע ממנו לקבל את התואר, ואפילו לי הדגול אין זכות כזאת, מה גם שאת התואר האקדמי היחיד שלי קיבלתי מפרופסור ותיק שחסמתי ביציאה מהחניה, ושקרא לי "אידיוט"

ניסיתי להסביר לה שחרם אקדמי הוא עניין לגיטימי וממילא אלה משחקים של האקדמיה עם עצמה (התחלתי להתחכך בטלפון בצורה רומזנית)

ניסיתי להסביר לה שהאחרונים שיכולים לבקש ממני לחתום על העצומה הם אותם בני זוג מְצוּמָרים מרמת הגולן, ששלחו אליה את הידיעה של סוכנות FWD

התחלתי לנסות להסביר שברגותי לפחות יצא בודד מול גוף גדול, ופה יוצאים אלפים נגד אחד קטן וחסר הגנה. מה קרה למיתוס של מעטים מול רבים?

אבל עוד אני מדבר היא ממשיכה עם ה"אבל-אבל-אבל" ועם אוורור פחדיה הקיומיים, עד שהרגשתי שהדם שלי מלבין ומזמזם וחג לי סביב הראש כמו נחיל דבורים בטיול סוף שנה לא אחראי, וכשהגיעה מברגותי הסטודנט לאיראן ולפצצת האטום וצעקתי שנכון לעכשיו לנו יש פצצת אטום עמומה ולא לאויבינו, ובכל זאת המשיכה להסביר לי בלהט שברגותי הדוקטורנט הוא הדבר הכי מסוכן שקרה לעולם המערבי, עשיתי שני דברים לא אופייניים:

אמרתי "וואי-וואי-וואי"

וניתקתי.

וזהו. 28 שנות חברות, 1 מייל, נתק.

כי אני פשוט לא אוהב לשמוע אספסוף. המיית האספסוף המתחשר מטריפה עליי את דעתי. האספסוף, קהל הלינץ', לא חושב. וזה הדבר הכי מסוכן בעולם.

עכשיו, הרציונל לשליחת המיילים הדביליים של סוכנות FWD, כפול ומשולש ומרובע:
1. זה קל ואתה לא צריך לצאת מהבית או אפילו לקום מהכיסא
2. לבן האנוש הממוצע של המאה העשרים-ואחת יש צורך בלתי נשלט לטנף את המייל של חבריו ומכריו ב"תוכן"
3. אין צורך ליצור "תכנים" משלך, וגם אם אתה יוצר אותם, זה יכול להישאר ברמה הבסיסית ביותר, שלא נאמר (וכן נאמר) ניאנדרטלית: "גדול! חובה לקרוא! את זה אתם מוכרחים לפתוח!"
4. זה יעיל באופן פנומנלי, ותוך יומיים אתה יכול ליצור חרם צרכנים על פּיצאי קשה-יום, לנדות זמר, לטנף פוליטיקאי, להפיץ שקרים בלי שמישהו ישגיח עליך ובלי להיות חשוף לחוק לשון הרע. לא רק זה, אלא שכמו רוב העיתונאים של ימינו, אתה לא מגבה את המייל שלך בתגובה, בהוכחה, במובאות, בכלום. רק בסימני קריאה!!!! ואין לך ממה לחשוש – אחרי שנים שהאזרח הממוצע התרגל לקרוא אווילויות כאלה בעיתון, הוא יאמין לכל קקה שתשלח לו, ויפסיק לאכול במבה על המקום

אבל רגע, שכחתי את הסעיף הכי חשוב, הכוח שמניע את כל מפיצי השמועות באשר הם, את כל הרכלניות, את כל מערי הרעל לאוזני הששים להיטמא: כוחו של העדר, כוחו של האספסוף, כוחה של הצדקנות הלא צודקת. האנושות, גם במאה הנוכחית, רוצה לשרוף מכשפות. היפה הוא שכיום לא חייבים להיות בני אותה עיירה כדי להצית לפידים ולהעלות את המכשפה התורנית על המוקד – אפשר לעשות את זה אינטראקטיבי, מכל חלקי הארץ והעולם. לזה הכוונה במושג "כפר גלובלי": אתה יכול לשבת בבוסטון ולשרוף מישהו בביר זית. מאה-אלף חתימות הן מאה-אלף להבות קטנות, גפרורים שידליקו את הקש תחת רגליה של ז'אן Dark Ages. כן, שלא יהיו טעויות: האנושות עדיין רועה בעדרים תוקפניים, פרימיטיביים, נשכניים, רק שעכשיו יש לה חיבור לאינטרנט, ובמקום להפעיל שיניים בסוואנה היוקדת, מפעילים עכבר בנוחיות החדר.

ובחזרה לברגותי. אין לי מושג מי האיש, אני לא יודע מה הוא חושב, ייתכן שהוא הוגה מבריק, ייתכן שהוא נבל, אולי הוא אפילו מהווה סכנה קיומית לסובבים אותו. אין לי מושג, ואני מוכן להודות בזה, ושום מייל בודד לא יכריע בעניין. זה ההבדל ביני לבין האספסוף: אני לא מוכן להבעיר מדורה תחת רגליו של קורבן אקראי, סתם כי אני אוהב לצפות בלהבות בליווי פסקול של צרחות. זה גם לא התפקיד שלי. בשביל זה יש את… נו… איך קוראים לזה… מערכת המשפט.

מה שאני כן יכול להגיד לכם, זה שאחרי 28 שנות חברות, נפערה תהום ביני לבין חברתי הטובה. וכל זה בגלל מי? בגלל ברגותי!

ברגותי מפלג את העם! לשרוף!

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: