ארבעה הם היו (פואמה לירית)

Laocoon_and_His_Sons

 

זה סיפור על גבורה אין כמוה הרבה

רק הומרוס ייטיב לתאר

ארבעה הם היו, אף נביא לא ניבא

שיכניעו הם את הסוח'ר.

 

אי-אז בימי קדם, בעיר הבירה

הלא היא ירושלם

הסוח'ר בא, חסם בגופו שערה

וכל מי שעבר שם שילם!

 

יצאה זעקה אז מפי ישראל

הושיענו אלנו הטוב

השד מן השחת ממשיך לגלגל

עגלתו אצלנו ברחוב!

לאן שהולכים אי אפשר כבר ללכת

את העיר לא ניתן לעזוב

התִפלץ מחשל שמיניות מלאכת

מחשב מבצק, וטובלן באזוב!

 

אל תירא, ישראל, הכריזה בת קול

האל שלוקח לפעמים גם נותן

והנה הוא זימן לעזרה מהשאול

את ארבעת פרשי הגלוטן!

 

ארבעת פרשי הגלוטן שעטו

בסערה אל עיר הבירה

שלושה גלימה שחורה עטו

הרביעי ירוקה בהירה

(שלושה היו גברים, נציין, הרביעית הייתה נערה)

 

בשער העיר חסמם הסוח'ר

טיטן, בן אלים, מסוכן

ראו: את שמונה זרועותיו הוא פוכר

מה מסתיר הוא בתוך הדוכן?

 

החל הקוורטט לעקם את ידיו

במחול של גבורה אין סוף

מאז מאבק לאוקון ובניו

לא נרגש כדי כך הרחוב

ועל כך רק הוסיפה קריאת הגבורה

של הלוחמת הבלונדינית בגלימה השחורה

שאספה שיערה ורעמה בתמצות:

תזוז? תחטוף!

 

נפל הסוח'ר על בטנו

לכוד בידי פרשים

ארץ ציון ספגה את דמו

הרי ככה צומחים שם טרשים.

 

תושבי ירושלם שוב נשמו לרווחה

אוויר צלול של השגחה

זימרו כולם הידד, האח!

מגור מוגר סוח'ר הכעך

והר הרצל טהור מפרעצל!

 

זה היה סיפור על גבורה אין כמוה

שניסיתי להיטיב לתאר

ארבעה הם היו, ונותר רק לתמוה

איך לבד היה הסוחר.

א"א

http://www.haaretz.co.il/news/local/1.2675318

מפגש דרכים

אני בסוף העלייה, וממול מגיע הטיפוס הזה, שחולף על פניי כשעל שפתיו חיוך מסוים.

איזה חיוך בדיוק? של שביעות רצון עצמית.

טוב, די ברור למה – לא כיסחתי אותו.

הוא נמוך ממני, רזה, קטן קומה, נראה מוזנח, שברירי, לבוש מעיל דובון, וכל כולו חוסר חיוניות של חשופית על גוויה של קיפוד.

אני גבוה ממנו, עבה ממנו, כולי ער ונמרץ – בעוד הוא רגוע ונינוח למראה – כך שאין שום ספק בליבם של עוברים ושבים שאם תתחולל בינינו איזו הסלמה, אני זה שינצח, והוא זה שיתבוסס בדמו כשגופו המפורק מונח מעוות לרגליי, ועצם כזו או אחרת מגיחה מרוסקת מתוך הבשר הקרוע, כמו תפאורת אטליז גרוטסקית. שהרי אני אמנם אחרי מאמץ, אבל שאריות האנרגיה שלי רבות ממלאי האנרגיה הטבעי שלו גם בתנאים אופטימליים.

אלא שאין עוברים ושבים ולי אין שום יתרון: הוא לא רגוע, לא – הוא מקרין שלווה מטרידה שמאפיינת פסיכוטיים. ידיו בתוך הכיסים של הדובון, ואני יודע שאחת מהן אוחזת סכין עצומה, משוננת, חדה להפליא, מבריקה ואיומה, חרב למעשה, שמסוגלת לחדור מעטה שריון. כל מה שהוא צריך זאת אבחה אחת מהירה, ואני זה שדמו יוקז. אני זה שהמתכת הקרה תחפש ותמצא.

נכון שאולי רפלקסים יבואו לעזרתי, עד גבול מסוים, אבל בהתחשב בעובדה שהוא יורד ואני עולה, הוא מפתיע ואני מופתע, שלוותו דרוכה ונמרצותי אפאטית, אין לי הרבה סיכוי לצאת מכל הסיפור הזה שלם. והרי אחרי שיסוע אחד, גם אם לא מוצלח, יגיע עוד אחד, ולאחר מכן יבואו דימום, תגובה טראומטית, הלם, כשל, חידלון, הבעה של חוסר אמון על הפנים, קריסה, פרפור, קללה קצרה, מוות.

אולי לא בדיוק לפי הסדר הזה, אבל העיקרון ברור, והסיום תמיד זהה: אמבולנס, פרמדיקים עוטי כפפות לא נעימות למגע, חדר מתים ובית קברות. השעמום הרגיל.

וההוא יודע את כל זה, כך שהוא חולף על פניי בחיוך שבע רצון, כולו תחושת עליונות שנובעת מהידיעה שיכול היה אבל בחר לא לרצוח אותי, ושעליי להיות לו אסיר תודה לנצח על שהואיל להשאיר אותי בחיים.

זה חיוך מעצבן, אין להכחיש, שהרי יכולתי להקדים תרופה לכל זה, לאחוז בפרקי ידיו ולמנוע ממנו להוציא אותן מכיסי המעיל, ואולי תוך כדי כך לבעוט בו כהוגן ולבטוש את חלקו התחתון, בתוספת ראסיה (אני טיפוס נוסטלגי) נחמדה לאף שתבטיח לו תחבושת גרוטסקית ומשעשעת ושהייה תלת-יומית במחלקת אף-אוזן-גרון.

אבל דמיינו לעצמכם את המהומה אם אין לו בכיסיו אלא חפיסת סיגריות. ואולי אפילו זה לא: הוא נראה אידיוט, אבל לא מספיק כדי לעשן.

וגם אם כרגע אין עוברים ושבים, מישהו הרי חייב לעבור ולשוב כאן, ועד מהרה אמצא את עצמי מוקף המון רוחש, מתנצל על שהתקפתי ללא סיבה נראית לעין ברנש צנום ומסכן, אומלל וקורבני -לעין לא מנוסה – ומישהו יתחיל להשמיע מילים כמו "בריון", "נאצי", "שטן", אפילו "פרנואיד" (מי אמר את זה?!), ומשם הדרך ללינץ' קצרה. מאוד קצרה. כבר קרו מקרים, וגם ככה לא מעט אנשים מחפשים אותי.

אבל כל זה לא כל כך משנה, שהרי ההוא החליט לא לרצוח אותי, אולי משום שהוא אוהב ומעדיף לחייך בעליונות, והנה הוא חולף על פניי, ואפילו לא אנצל את העובדה שהוא מפנה אליי את גבו בשאננות יתר, ושעכשיו אני יכול לנתר עליו מאחור ולנעוץ שיניים בעורפו ולתחוב אגודלים בעיניו כמו כפית לתוך רגל קרושה… אבל בכל מקרה, עזבו, למי בכלל איכפת מכל זה, רק לך תדע למה מטורפים תמיד מסתובבים במעילי דובון.

א"א

2 הארות טמפורליות

1. בראשית היה המקל, אחריו הגיעה החרב, אחריה הרובה, בימינו יש פצצות מצרר.

כמויות סיטונאיות של אנשים מצאו את מותם האלים לכל אורך ההיסטוריה, רק שבעבר זה הצריך יותר אנרגיה מצד הטובחים.

המודרניזציה של כלי הנשק לא גרמה לכך שיותר אנשים ימותו במלחמות, אלא לכך שיותר אנשים יהיו שמנים.

נ.ב. יש אנשים שמוצאים את מותם, אבל רק מעטים מהם מחפשים אותו מלכתחילה.

 

2. כשהייתי ילד, הדבר הכי מגניב שניתן היה לעשות (ונדמה לי שאז זה אפילו לא היה מגניב, אלא גזעי) זה לקלף תפוח או תפוז בסליל אחד ארוך, קליפת-קולמוס.

היום, הדבר הכי מגניב זה להיכנס עירום ומרוח בצואה לעגלת סופרמרקט, להתדרדר איתה בירידה, לעוף לתוך פח זבל מלא פסולת מתכת חלודה, לצאת מהפח גונח ומדמם עם שביב מתכת לולייני בולט מהעין כשהחברים הכי טובים שלך צוחקים עליך ואחד מהם מפעיל שוקר חשמלי על הפירסינג בביצים שלך, והכי חשוב – לצלם את כל זה ולהעלות לאינטרנט.

אכן, משתנים הזמנים.

 נ.ב. בגיל שש-עשרה אנחנו אומרים, "נשנה את העולם!"; בגיל 40, "אוי ויי, העולם השתנה!"

 

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: