סקריד

אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי, ניגש דווקא אליך הפסיכופת התורן ונותן לך טיפ לגבי מקום בילוי בעיר התחתית.

באופן מסורתי, איש לא מקשיב לפת"ן (הפסיכופת התורן), לעולם לא, כי כולם יודעים לזהות פת"ן על פי עיניו נעדרות המיקוד ולשונו המחורצת השלופה למחצה, וכולם נכוו מהטיפוסים האלה ומודעים לסכנה הטמונה בעיניים המהפנטות והלשון המחורצת החלקה המשכנעת, אבל אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, מציית לתמרורים, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי של שכונה על הר הכרמל, אתה מפתח נטייה להאמין שכדאי להישמע לפסיכופת הספציפי בפרט ולדומיו בכלל, וזין על הבורגנים ופיגומיהם המפילים פועלים זרים אל מותם.

"אתה טומי לפיד החדש שלי!" אני אומר לו בהתלהבות, ומקליד לתוך הווייז את הכתובת.

אני משער שמישהו מאתנו נוהג לעיר התחתית, כי בסוף אנחנו מגיעים לשם. אין הסבר אחר לכך שאנחנו והמכונית שבטוח אינה שלי מוצאים את עצמנו שם.

מהרחוב קשה לזהות את מיקומו של המועדון; אנחנו עוקבים אחרי הבסים, המובילים אותנו אל תור של אנשים שנראים כמו לפני אודישן לעבודה על סיפון אניית לווייתנים.

המקום חשוך לחלוטין כבר כשאנחנו נכנסים, ובהמשך הולך ונעשה שחור וחשוך עוד יותר. יש שם כמה נוריות אדומות, וזהו. התקרה נמוכה, החלל מוגבל: המקום כולו בערך בגודל הלול שהיה לי, אליו אני מתגעגע; היה משהו בקשיות של המזרן. עשרות צלליות רוקדות מוזיקת טכנו  כבדה, סמיכה, מול הדי-ג'יי, שעומד בקצה אחד של החלל המלבני. בקצה השני נמצא הבר, שברזי הבירה שלו מספקים את מקור התאורה המשמעותי היחיד, פחות או יותר.

הברמן חולש על דלפק ברוחב חליל, ושני ברזי הבירה שלו אמנם מאירים, אבל בירה אין בהם. גם צנרת אין להם. אני מחליט שקוראים לו יאיר, או בגלל האור, או בגלל ניצני. "שלושה דרינקים זה מאה שקל," אומר יאיר, "אבל שאר הערב אני דואג לכם."

זה נשמע מבטיח ומדאיג במידה שווה.

הוא שופך נוזלים כלשהם לשלוש כוסות פלסטיק גבוהות. עבות. חלביות. "מה שמת בזה בסוף?" אני צועק. הניסיון שלי להזמין מבעוד מועד משהו ספציפי או להבין מה יש במלאי, סוכל על ידי תודעת השירות הייחודית של יאיר, המבוססת על התחמקות לא מודעת לעצמו.

"זה נטול בי-פי-איי ונטול קפאין," הוא מעודד.

"אבל מה יש בזה?" אני שואל.

הוא מצביע בפרפור כף יד שאינה אלא עלה צפצפה על שלט מאחוריו שמכריז, "משקה הבית – שנאפס אשקלון + משהו". המשהו הזה נראה לי חשוד. למשקה אין טעם ספציפי, ואני משאיר אותו על הבר אחרי לגימה קטנה. שיאנסו מישהו אחר. אני מושיט את שתי הכוסות האחרות לנשים שהסיעו אותי לשם, אלא אם כן באתי לבד ועכשיו אני מטרד מיני. ואולי הפסיכופת נהג ואז ברח; זה הרי אופייני לפוליטיקאים.

בנעוריי ובבגרותי המוקדמת שנאתי מועדונים. היום, בגיל 52, משהבשלתי, אני שונא אותם עוד יותר. אבל אני כבר שם, ולעמוד זועף בפינה אינה אופציה, אז אני מנסה להיכנס לאווירה. אני מדמיין את עצמי נהנה, מדמיין שאני חופשי-תנועה כמו אישה, כמו ג'ניס ג'ופלין או בט מידלר שמחקה את ג'ניס ג'ופלין, מדמיין שאני רוקד כמו מישהו שמרגיש את המוזיקה ומתנועע בתגובה אליה, ולא בתגובה לדחפים האלימים המולדים של גופו שהמוזיקה מחזירה לערבות, ומשלה את עצמי שככה זה נראה גם מבחוץ, לאלה שמסתכלות עליי.

אני עייף והבטן שלי נפוחה מהאוכל המטוגן של הפאב. הוציאו אותי מהמים והזימים דבוקים, מתקשים לזוז. התחושה היא שכלי הדם שלי מצטמקים כמו חשופיות בשמש. אם לא אמות תוך חמש דקות זה יהיה נס.

אם זה לא מספיק, מישהו מחליט שעשן הסיגריות והגראס לא מספק הסוואה מספקת, ומפעיל מכונת עשן שמשלשלת ערפל. מיניאטורה של המועדון נפתחת בתוך ריאותיי. אבחות אור פתאומיות ולא מוסברות מגלות שהדי-ג'יי מבסוט מעצמו, אי שם על הבמה, במרחק שני מטר מלפנים.

נדמה לי שאני רואה בקהל שתי… כבר לא אומרים קוקסינליות, נכון? טרנסג'נדריות? נשים חדשות? טרנסווסטיטיות? אין לי איך לדעת, ואני לא רוצה שייעלבו אם יקראו את זה. הן נעלמים לתוך הקהל, ופתאום אני תוהה אם זה בכלל מועדון של הומואים, כי כמות הגברים שם פנומנלית. מצד שני, אף אחד לא התחיל איתי. כולם בגבם אליי. מתעלמים ממני ומתרכזים בדי-ג'יי, הצעיר ממני. בטח גם יש לו שיער, לחריאט.

המוזיקה תופסת ראש.

אני לא לגמרי בטוח שכול המפזזים מקדימה באמת חיים. כן, אני אומר לה, ברור לי שהמתים מנועים מלרקוד. ברור שאני יודע, אני אומר לה, תוך כדי חיפוש אחר חותמת המועדון על מפרק כף היד הנעדרת שלה. אבל הייתי רוצה לדמיין שחלק מהם מתים, כי לפעמים אתה מרגיש אשם שדווקא אתה עדיין חי. זאת לא אשמה גורפת, מכלה, אבל היא שם. מתייצבת מדי פעם להגיד שלום.
אל תחשבי על זה, אני אומר לה. אין בזה היגיון.

עוברת שעה, אולי עוברות שעתיים. הקצב עשה בי שמות. המחושים הפיזיים שלי נעלמו, הגוף מתגבר על הכול, אבל אני כבר לא מצליח להעמיד פנים שאני נהנה, שאני חלק מזה. אני עומד זעוף בפינה, מאחורה, בנפרד, מוקף בתאורת ברזי הבר הקלושה, ומשקיף בידיים שלובות על הרוקדים שלכדו אותי בפינה הזאת. כן, הם עדיין בגבם אליי, כולם, מתגודדים מקדימה במרחק מה, אבל זה עשוי להשתנות בכול רגע. איתות קטן של הדי-ג'יי והם יסתובבו ויסתערו.

הנשים שלי נעלמו אל תוך לב המאפליה. אני לא יודע מה מעוללים להן שם, איך אמצא אותן, מה מתחולל שם. אני חייב לחלץ אותן מלפיתת הפראים האלה. אסתער לתוך ההמון הזעום ואשלוף אותן למבטחים דרך נתיב של דם. עוד שנייה… עוד שנייה… רגע, לחטא עוד קצת את התוך ואני מוכן.

"שנאפס!" אני צורח אל הברמן. "שנאאאאאפס!"

הוא זורק אליי או עליי בקבוק שמתנפץ על הקיר בפינה. אני מלקק מהקיר בלשוני המחורצת את השנאפס ואת השחור ואת עשן הגראס ואת שברי הזכוכית ואת שרידי הדי-אן-איי של כל מי שאי פעם ביקר פה ונשען על דפנות הנפש שלי.

אני מסתובב בחזרה להביט ברוקדים, בעיניים לא ממוקדות. הם צעירים, המניאקים. אני רואה את חוליות העורף שלהם, את הגרוגרות, הרגליים הדקות, חוסר הניסיון והאונים, את כל הנקודות הפגיעות, השבירות, את חדילת מחול הדידוי העתידית שלהם. אני הולך להרוג את כולם ולעשות פה שקט. זאת תהיה זירה של טבח מרהיב, עם המוני עורפים מנותצים וגרונות נשוכים. הם לא יספיקו להסתובב. הם לא ילכדו אותי בפינה שלי, במקום המואר היחיד בגיהינום העשן הזה. ואני גם הולך לאנוס את שתי הקוקסינלים, אם אצליח למצוא אותו בתוך הגוש האפל הזה. השתחררי, נפשי, השתחררי ובצעי בהם את הפוגרום המונגולי המאופק שנולדת לבצע לפני עשרה גלגולים – החושך יאה להם!

גופי עוטה חברבורות, להבות עיניי מעמעמות את תאורת ברזי הבירה, הרמקולים שואגים מגרוני, חייהם של המפזזים מתקרבים לקצם הפראי.

אני מגרד את הגבה באגודל ורואה את השעון. כבר ארבע, שעון ננטקט.

הכוח אוזל ממני. הגוף נוטה להתכרבל בפינה עם הגב לאור המסמא של ברזי הבירה ולישון בתקווה להתעורר. בתקווה שלא. לפחות לא כאן.

אני רוצה לחזור הביתה ולא יודע איפה זה, איך אגיע לשם, מי ייקח אותי. אולי באמת הגעתי לפה לבד. אולי רק אני פה. אולי אני האחרון שימשיך לרקוד אחרי שאצא מכאן. אולי לא אצא מכאן. אולי תמיד הייתי כאן.

זה המקום היחיד.

הלול.

יש משהו בקשיות של רצפת הבטון.

א"א

מודעות פרסומת

ארבעה הם היו (פואמה לירית)

Laocoon_and_His_Sons

 

זה סיפור על גבורה אין כמוה הרבה

רק הומרוס ייטיב לתאר

ארבעה הם היו, אף נביא לא ניבא

שיכניעו הם את הסוח'ר.

 

אי-אז בימי קדם, בעיר הבירה

הלא היא ירושלם

הסוח'ר בא, חסם בגופו שערה

וכל מי שעבר שם שילם!

 

יצאה זעקה אז מפי ישראל

הושיענו אלנו הטוב

השד מן השחת ממשיך לגלגל

עגלתו אצלנו ברחוב!

לאן שהולכים אי אפשר כבר ללכת

את העיר לא ניתן לעזוב

התִפלץ מחשל שמיניות מלאכת

מחשב מבצק, וטובלן באזוב!

 

אל תירא, ישראל, הכריזה בת קול

האל שלוקח לפעמים גם נותן

והנה הוא זימן לעזרה מהשאול

את ארבעת פרשי הגלוטן!

 

ארבעת פרשי הגלוטן שעטו

בסערה אל עיר הבירה

שלושה גלימה שחורה עטו

הרביעי ירוקה בהירה

(שלושה היו גברים, נציין, הרביעית הייתה נערה)

 

בשער העיר חסמם הסוח'ר

טיטן, בן אלים, מסוכן

ראו: את שמונה זרועותיו הוא פוכר

מה מסתיר הוא בתוך הדוכן?

 

החל הקוורטט לעקם את ידיו

במחול של גבורה אין סוף

מאז מאבק לאוקון ובניו

לא נרגש כדי כך הרחוב

ועל כך רק הוסיפה קריאת הגבורה

של הלוחמת הבלונדינית בגלימה השחורה

שאספה שיערה ורעמה בתמצות:

תזוז? תחטוף!

 

נפל הסוח'ר על בטנו

לכוד בידי פרשים

ארץ ציון ספגה את דמו

הרי ככה צומחים שם טרשים.

 

תושבי ירושלם שוב נשמו לרווחה

אוויר צלול של השגחה

זימרו כולם הידד, האח!

מגור מוגר סוח'ר הכעך

והר הרצל טהור מפרעצל!

 

זה היה סיפור על גבורה אין כמוה

שניסיתי להיטיב לתאר

ארבעה הם היו, ונותר רק לתמוה

איך לבד היה הסוחר.

א"א

http://www.haaretz.co.il/news/local/1.2675318

מפגש דרכים

אני בסוף העלייה, וממול מגיע הטיפוס הזה, שחולף על פניי כשעל שפתיו חיוך מסוים.

איזה חיוך בדיוק? של שביעות רצון עצמית.

טוב, די ברור למה – לא כיסחתי אותו.

הוא נמוך ממני, רזה, קטן קומה, נראה מוזנח, שברירי, לבוש מעיל דובון, וכל כולו חוסר חיוניות של חשופית על גוויה של קיפוד.

אני גבוה ממנו, עבה ממנו, כולי ער ונמרץ – בעוד הוא רגוע ונינוח למראה – כך שאין שום ספק בליבם של עוברים ושבים שאם תתחולל בינינו איזו הסלמה, אני זה שינצח, והוא זה שיתבוסס בדמו כשגופו המפורק מונח מעוות לרגליי, ועצם כזו או אחרת מגיחה מרוסקת מתוך הבשר הקרוע, כמו תפאורת אטליז גרוטסקית. שהרי אני אמנם אחרי מאמץ, אבל שאריות האנרגיה שלי רבות ממלאי האנרגיה הטבעי שלו גם בתנאים אופטימליים.

אלא שאין עוברים ושבים ולי אין שום יתרון: הוא לא רגוע, לא – הוא מקרין שלווה מטרידה שמאפיינת פסיכוטיים. ידיו בתוך הכיסים של הדובון, ואני יודע שאחת מהן אוחזת סכין עצומה, משוננת, חדה להפליא, מבריקה ואיומה, חרב למעשה, שמסוגלת לחדור מעטה שריון. כל מה שהוא צריך זאת אבחה אחת מהירה, ואני זה שדמו יוקז. אני זה שהמתכת הקרה תחפש ותמצא.

נכון שאולי רפלקסים יבואו לעזרתי, עד גבול מסוים, אבל בהתחשב בעובדה שהוא יורד ואני עולה, הוא מפתיע ואני מופתע, שלוותו דרוכה ונמרצותי אפאטית, אין לי הרבה סיכוי לצאת מכל הסיפור הזה שלם. והרי אחרי שיסוע אחד, גם אם לא מוצלח, יגיע עוד אחד, ולאחר מכן יבואו דימום, תגובה טראומטית, הלם, כשל, חידלון, הבעה של חוסר אמון על הפנים, קריסה, פרפור, קללה קצרה, מוות.

אולי לא בדיוק לפי הסדר הזה, אבל העיקרון ברור, והסיום תמיד זהה: אמבולנס, פרמדיקים עוטי כפפות לא נעימות למגע, חדר מתים ובית קברות. השעמום הרגיל.

וההוא יודע את כל זה, כך שהוא חולף על פניי בחיוך שבע רצון, כולו תחושת עליונות שנובעת מהידיעה שיכול היה אבל בחר לא לרצוח אותי, ושעליי להיות לו אסיר תודה לנצח על שהואיל להשאיר אותי בחיים.

זה חיוך מעצבן, אין להכחיש, שהרי יכולתי להקדים תרופה לכל זה, לאחוז בפרקי ידיו ולמנוע ממנו להוציא אותן מכיסי המעיל, ואולי תוך כדי כך לבעוט בו כהוגן ולבטוש את חלקו התחתון, בתוספת ראסיה (אני טיפוס נוסטלגי) נחמדה לאף שתבטיח לו תחבושת גרוטסקית ומשעשעת ושהייה תלת-יומית במחלקת אף-אוזן-גרון.

אבל דמיינו לעצמכם את המהומה אם אין לו בכיסיו אלא חפיסת סיגריות. ואולי אפילו זה לא: הוא נראה אידיוט, אבל לא מספיק כדי לעשן.

וגם אם כרגע אין עוברים ושבים, מישהו הרי חייב לעבור ולשוב כאן, ועד מהרה אמצא את עצמי מוקף המון רוחש, מתנצל על שהתקפתי ללא סיבה נראית לעין ברנש צנום ומסכן, אומלל וקורבני -לעין לא מנוסה – ומישהו יתחיל להשמיע מילים כמו "בריון", "נאצי", "שטן", אפילו "פרנואיד" (מי אמר את זה?!), ומשם הדרך ללינץ' קצרה. מאוד קצרה. כבר קרו מקרים, וגם ככה לא מעט אנשים מחפשים אותי.

אבל כל זה לא כל כך משנה, שהרי ההוא החליט לא לרצוח אותי, אולי משום שהוא אוהב ומעדיף לחייך בעליונות, והנה הוא חולף על פניי, ואפילו לא אנצל את העובדה שהוא מפנה אליי את גבו בשאננות יתר, ושעכשיו אני יכול לנתר עליו מאחור ולנעוץ שיניים בעורפו ולתחוב אגודלים בעיניו כמו כפית לתוך רגל קרושה… אבל בכל מקרה, עזבו, למי בכלל איכפת מכל זה, רק לך תדע למה מטורפים תמיד מסתובבים במעילי דובון.

א"א

2 הארות טמפורליות

1. בראשית היה המקל, אחריו הגיעה החרב, אחריה הרובה, בימינו יש פצצות מצרר.

כמויות סיטונאיות של אנשים מצאו את מותם האלים לכל אורך ההיסטוריה, רק שבעבר זה הצריך יותר אנרגיה מצד הטובחים.

המודרניזציה של כלי הנשק לא גרמה לכך שיותר אנשים ימותו במלחמות, אלא לכך שיותר אנשים יהיו שמנים.

נ.ב. יש אנשים שמוצאים את מותם, אבל רק מעטים מהם מחפשים אותו מלכתחילה.

 

2. כשהייתי ילד, הדבר הכי מגניב שניתן היה לעשות (ונדמה לי שאז זה אפילו לא היה מגניב, אלא גזעי) זה לקלף תפוח או תפוז בסליל אחד ארוך, קליפת-קולמוס.

היום, הדבר הכי מגניב זה להיכנס עירום ומרוח בצואה לעגלת סופרמרקט, להתדרדר איתה בירידה, לעוף לתוך פח זבל מלא פסולת מתכת חלודה, לצאת מהפח גונח ומדמם עם שביב מתכת לולייני בולט מהעין כשהחברים הכי טובים שלך צוחקים עליך ואחד מהם מפעיל שוקר חשמלי על הפירסינג בביצים שלך, והכי חשוב – לצלם את כל זה ולהעלות לאינטרנט.

אכן, משתנים הזמנים.

 נ.ב. בגיל שש-עשרה אנחנו אומרים, "נשנה את העולם!"; בגיל 40, "אוי ויי, העולם השתנה!"

 

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: