כוונות לילה

*

"הדבר שאני הכי אוהב אצל נשים זה צלקות. אין כמו אישה עם צלקות. אפילו סתם משהו קטן – אם יש למישהי כזה חתך קטן על השפה העליונה, אני נמס, נגמר, חייב לנשק. אותו דבר לגבי צלקות זעירות כאלה על הגבה, שחוצות את קו השיער באמצע, משאירות קרחת מסודרת כזו, שאני פשוט מוכרח להצמיד אליה את השפתיים. ואם זו צלקת גדולה, איפה שלא תהיה, שעות אני יכול ללקק את הבשר שהחלים, את סימן הפגיעה, את המקום הזה שהופך רגיש בחורף ולעתים, בגלל ניגוב חזק מדי או גירוד של האזור מתחיל לדמם שוב, חוזר לעצמו, מוכיח לבעלת הצלקת שההחלמה לעולם לא תהיה מלאה, שהנקודה הזאת תמיד תישאר רכה ועדינה, צעירה ממנה, כאילו הבשר שמתחתיה נולד רק ברגע היווצרות הצלקת, ולא עם שאר הגוף.

"יותר צלקות יותר אישה – זה המוטו שלי. צלקות על הפנים משגעות אותי, כן, אישה עם צלקת על הלחי זה הדבר הכי רומנטי שיכול להיות, אבל תן לי איזו צלקת טובה על הרגל, רצוי מאחורי הברך, ואני מאוהב. על הירך… אני מתחיל לרעוד בתשוקה. לצלקות של נשים אסור לעולם להיות על העצם, כלומר לא על הברך, המרפק או הסנטר, אלא במקומות רכים. זה מראה שיש שם בשר פגיע, שידע הלם מה הוא, שנפתח לעולם, ראה כי רע ונסגר שנית. בשר חכם.

"אם למישהי נחתכה השפה התחתונה אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אבל השיא זה צלקת בתחתית הגב, מעל לאחד פלחי העכוז – זה כבר גורם לי לריגוש מיני. זה המקום הכי נפלא בגוף לגדל בו צלקת, מכל סוג ובכל גודל. כמובן ורק טבעי שאני מעדיף שהצלקות שלי – או יותר נכון שלהן – יהיו ישרות. אני אוהב שהן סימטריות, אבל במיקום לא סימטרי: לעולם לא באמצע של משהו. תמיד בצד. סגולות, מעט תפוחות, מחכות לי. אני מחפש מישהי עם המון צלקות. אני אטפל בצלקות שלה כל היום, עם הלשון, עם האצבעות, אלטף, ארגיע את האזור, אנשק שזה יעבור. אפצה אותה על הכאב הנשכח.

" אני אפילו אוהב את המילה – נשמע כאילו יש בה כוח להצליף בך, להכאיב; צלקת. צלקת. הבעיה היא שאין מספיק נשים עם מספיק צלקות. כנראה שהחיים של רובן לא סיפקו להן צלקות. משום סוג. היו עדינות מדי, פגם באופי, באישיות. ובגלל זה אני שותה. אני רוצה להצטלק בעצמי, מבפנים, מהכבד ומעלה, עד העיניים; אני רוצה שיגדלו לי צלקות-עד על העין, פסים כמו כוונות לילה, חרכים בעדם כולן ייראו נפלא, עטורות צלקות, מקושטות בצלקות, מאופרות בצלקות כמו כתובות קעקע קלידוסקופיות. צלקת. מלקק את הצלקת, מחטט לה בצלקת, מציק ומתרוצץ לה בצלקת. תן לי אשה אמתית; תן לי אישה מצולקת; תן לי מרקם שבור וקטוע; תן לי עוד טקילה".

א"א

* פורסם (מי היה מאמין) במקור בעכבר העיר של חיפה, בשנת 94', בטור שנקרא "סיפורים מהכיסא הגבוה". מאוחר יותר האסופה קיבלה את הכותרת "אלימות ואתרי נופש אחרים", והוצאות הספרים השונות חיזרו בלהט אחר הזכות לסרב להוציאה לאור. אפשר להבין
מודעות פרסומת

היכונו

***

בשמי הערב עמדו שבעה כוכבים בלבד, וכולם נגהו באור אדמדם. רוח נעימה מנחמת טוותה את דרכה באוויר, מילאה את האיברים בחיוניות נעורים חדשה, ועל עצים שמעולם לא הבחנתי בהם קודם לכן צייצו ציפורי לילה בקולות חדשים. רגיעה נעימה ירדה על הארץ, ובאווירה של אופוריה פתחתי את דלת הפאב, שמנעולה לא צייץ והיא עצמה לא חרקה. בתוך המבנה הקטן לא עמד הריח השגור של אלכוהול חמוץ ומאפרות גדושות, כי אם ניחוח של קטורת, מור ולבונה.

ביום מן המניין הייתי עוין אנשים שמגיעים מיד עם הפתיחה, מה גם שהמטבח לא היה מוכן, אבל הפעם דווקא שמחתי לראות את שלוש הדמויות שפסעו בשביל הגישה, מוקפות כולן בהילה הצהבהבה של הבא.

פנימה צעדו ג'ים מוריסון, אלביס פרסלי והרבי מלובביץ'.

"ערב טוב, שמח לראות אתכם. תשתו משהו?"

"לא תודה", ענה המלובביצ'ר במבטא ברוקלינאי, "רק באתי לברך את הסמירנוף שלכם", אמר ונכנס מאחורי הבר, עיגל ידיו סביב בקבוקי הסמירנוף ומלמל לחש מסתורי. "במחשבה שנייה, יש לכם יין מנישביץ?" בינתיים, מוריסון קשקש פואמה חדשה על הקיר, תוך שהוא מחכך את חזית מכנסי העור שלו בצילום ממוסגר של גרטה גרבו שתמיד סברתי שתלו אותו נמוך מדי, ואלביס שלף וירה בטלוויזיה. בצדק: סרט של קן ראסל.

"סתם עוברים בסביבה?" שאלתי. אלביס קימר את שמאל שפתו העליונה ואמר: "מאז שרוח החיים עזבה אותי מצאתי מקום חדש להתגורר בו – זה בדיוק בקצה הרחוב, במלון הלבבות השבורים. אני מחפש את אלביס הישראלי, לכבות לו את הטלוויזיה. אני אשתה ג'ק קטן, ואחרי זה נמשיך. תביא שלוש כוסיות ריקות ותשאיר את הבקבוק". הוא מזג לעצמו משקה לכוסיות והעביר את הבקבוק למוריסון, שינק לו ישר מהצוואר.

כל אותה עת ישב מאחורי הגה הלימוזינה שבחוץ ג'יימס דין, מחכה, מבטו קודר, רגלו עצבנית על הדוושה, ידו על ידית הדלת, במקרה שייאלץ לנטוש את המכונית על סף תהום פעורה.

המעמד הנדיר גרם לסלמאן לזרוק את הזהירות לכל הרוחות, והוא ניתר בשמחה ממחבואו שבמרתף: "חברים, אני כל כך שמח לראות אתכם, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם! אלביס! החליפה שלך יפה כמו גני שאלימר." הם הביטו באדישות על התמהוני המזוקן. אחרי רגע ארוך של מבוכה (לרגעים יש את הנטייה המעצבנת להתארך בהזדמנויות כאלה) הוא חזר למרתף בשקט. יכולתי לשמוע אותו חוזר לתקתק על המחשב.

השלושה נשארו במקום כעשרים דקות דוממות, ולפתע קמו כאיש אחד: "יש לנו עוד סיבוב ארוך לעשות הלילה. כמה אנחנו חייבים לך?" אמרו במקהלה.

"שטויות, זה עליי. הכבוד הוא שלי. כמה פעמים כבר מזדמן לבנאדם לשרת אנשים מסוגכם?!" אבל אלביס שמט לתוך כוס הטיפים מפתחות של קאדילק, והמלובביץ' התעקש ושילם את החשבון בהמון מטבעות של שקל, כל אחת ארוזה בניילון, עם תמונה שלו מאחור.

א"א

עניין של טעם

***

כשנכנסים טיפוסים מסוימים לפאב אתה מיד יכול לדעת שהם לא באו לשתות. קשה מאוד לחזות מראש מה המטרה המדויקת שלהם, כי מהבחינה הזאת הם בגדר חידה, אבל ברור מעבר לכל צל של ספק שלא מדובר בשתייה; הם בולטים כמו סריסים בבית בושת, כמו נזירה במסיבת רווקות, כמו בהאי ב.. ב… בפאב. הם עשויים להיות עוברי אורח תמימים שרוצים קרם בוואריה (זה בהחלט קורה), הם עלולים להיות סוכנים של כרטיסי אשראי, פרסומאים, תועים, סרסורים, גובי דמי חסות, ציידי נאצים, אבל שתיינים הם לא.

כך גם לגבי הטיפוס שנכנס כרגע בדלת, שממילא לא הייתי מוזג לו דבר, כי הוא עצמו נראה כמו קוקטייל טרופי שלא מצריך תוספות: בשנות החמישים לחייו, עם חליפה בצבע כתום-חלודה שמן הסתם נרכשה בשוק הפשפשים, חולצת תכלת, על העניבה דיוקן של מוצרט, גבותיו מורמות בתמיהה תמידית, מיתמרות ומתיימרות לגעת בקו השיער, ומעליהן כובע בורסלינו בצבע בורדו עם נוצה סגולה: המטרייה בקוקטייל. נדרש ממני איפוק עצמי רב כדי לא להניח עליו פלח אננס.

האיש שלא ישתה כאן מתיישב על כיסא גבוה ומביט בי ארוכות, סקרן, עוקב אחר תנועות המזיגה שלי. אנתרופולוג? סוטה? ג'וני דפ נכנס לדמות לקראת סרט חדש של טים ברטון?

"תשתה משהו?" אני שואל בסוף.

"המממ… לא. אני זקוק לייעוץ".

"באיזה עניין?"

"ברמנים מבינים באופנה, נכון?" הוא שואל ואני מרגיש את מד המוזרוּת קופץ בפראות לתחום האדום.

"הו, כל טיפש יודע את זה". העקיצה עוברת לו מעל הגבות.

"לא, כי… רציתי לדעת… מה שאני לובש זה בסדר? אני לבוש בטוב טעם? הצבעים מתאימים? זה עובד?"

"כן", אני עונה אוטומטית, ולוקח אוויר כדי שיהיה לי זמן להחליט לאן אני לוקח את זה מכאן. "אתה נראה ממש בסדר. אפילו מודרני".

"רואים שאני הולך לפגישה?"

"לא רק רואים, גם מריחים!" אני מגזים פומפוזית. "מאוד חגיגי!"

הוא ממשיך בנאיביות שגורמת לי להרגיש מרושע: "קוראים לה כוכבה. זמרת מועדונים. היא התחילה איתי. קניתי את הבגדים במיוחד בשבילה, זה הדייט הראשון שלנו, אולי אתה מכיר אותה: היא שרה במועדון ממול כל יום רביעי. קול שלא מן העולם הזה".

"לא, לא הזדמן לי, לצערי".

"אבל אתה בטוח שזה בסדר, שאני לבוש טוב? היא תאהב אותי?"

"אם היא התחילה איתך היא כבר אוהבת אותך. היא שלך עוד לפני שפתחת את הפה. לדעתי אתה אפילו לבוש מהודר מדי מהבחינה הזאת".

"מה", הוא אומר מבוהל, "זה לא בסדר?"

"לא," אני ממהר לתקן, "זה מצוין, אתה נראה נפלא, אבל אפשר לחשוד שהתאמצת מדי".

"שזה לא טוב?"

"תראה…" איך אני יוצא מזה עכשיו? "כזכור, אני מבין באופנה, אז אולי אני קצת רגיש מדי. לא משנה: אפילו אם גם היא תחשוב ככה, כל עוד מדובר בבחורה עם שכל, ואני בטוח שיש לה שכל אם היא התחילה איתך, היא תאהב את הרעיון שהתאמצת בשבילה. העיקר שתזכור דבר אחד חשוב: לעולם, אבל לעולם, אל תלבש כחול עם חום. זה הכי גרוע שיכול להיות. כמעט הכול תופס, אבל אף פעם אל תלבש כחול עם חום. זה הכלל היחיד".

"לא כחול עם חום", הוא חוזר כמהופנט, "אף פעם".

"אף פעם!"

חיוך רחב באותה מידה שהוא תמים מפציע על פניו. "בחיי, עזרת לי נורא. תודה, באמת תודה!"

"אין בעד, אבל שוב, תזכור: חום וכחול לא. כולם יודעים את זה".

אולי זאת לא פנינת החוכמה הכי מעשירה שהצלחתי לספק אי פעם, אבל זאת אחת הפעמים הראשונות בחיי שאני מרגיש שעשיתי משהו שהשפיע על חייו ומחשבתו של מישהו אחר, ואולי אפילו פתח לו פתח לזוגיות מאושרת וליציאה ממחשכי הבדידות.

האיש יוצא אל הרחוב וחוצה את הכביש בגאווה זקופה, ומיטיב את העניבה לפני שהוא נכנס למועדון ממול, "מזון מלכות הדראג".

 א"א

זה הוויסקי מדבר

***

אל תאכל ארטיק, זה יגמור לך את התיאבון אומרות אימהות לילדיהן, אבל מה היו אומרות לשיכור אחרי הארטיק אחרי הבמבה אחרי החטיף בטעם כינין אחרי הסוכרייה היו אומרות האימהות שתה משהו זה טוב לתיאבון תגדל ותהיה בריא תהיה חזק כמו אבא תהיה שתיין כמו אבא תנחר כמו אבא תזיין כמו אבא ותירדם מיד אחרי או תוך כדי אגן הירכיים נע המוח לא תשתה משהו איזה וויסקי קטן שוט וודקה חצי בקבוק יין אחד על הבית זה יביא לך תיאבון לתרד לקישואים לכל מה שאתה שונא שתה משהו ותפתח את המקרר ולגום חלב מקולקל סלט חצילים משנה שעברה חרוסת מפסח הקודם כי לא אכפת לך יהיה לא אכפת תאכל הכל כל עוד זה לעיס מתוק חמוץ חריף כמו הלשון של אביטל כשבא לה קר או חם מה זה משנה העיקר לאכול להשביע את התיאבון ללא תחתית אם כי מי מגיש משקה ללא תחתית פטרו אותו ולשתות עוד ולהיות נמרץ זה פועלו המבורך הציוני של האלכוהול לגרום לך לרצות עוד אוכל עוד אלכוהול עוד שתייה והעיקר ללעוס שניצל טבול במיונז פיתה מהפריזר נעוצה במרק ירקות משהו העיקר זה משהו נקניק סוג ג' חתוך בפרוסות עבות במיוחד ואם היה ברור העיקר מתחילתם של דברים הכל היה נשמע אחרת לא היה הילד שותה לא הייתה האימא משקה לא היה האבא שיכור שיכור שיכור שעולה במדרגות או יורד נתקל נכשל נופל הקיר בדרך למה בונים קיר בדרך לבית למיטה לשינה לבוקר שאחרי לצמא האיום בבוקר שמתעורר אחרי התיאבון האיום בלילה והיית רוצה להעביר את תחושת הרעב לבוקר כי אז אפשר להכין משהו לחמם משהו אבל לא בלילה הלילה דורש אוכל מהיר, חסר צורה ללא טעם של ממש כי העיקר אנרגיה אנרגיה לתדלק בעזרתה את האנרגיה אנרגיה שתפעיל את הגוף עוד מעט הלאה עד הכוס הבאה מעט קרח השתטות מודעת שתייה מודעת אובדן החלטי שמחה לא מובנת לשתות כמו האבא כמו הסבא כמו הבן שיבוא שושלת של שתיינים זה נשמע טוב זה נשתה טוב זה חורט את שמו על פנים הקיבה כך שמח המוח לגלות לעצמו עושה חורים ומשלים השלמות שנברו בורות בעבר חיוך אווילי ואם לא אווילי אז רחב בצורה מעוררת חשד נוהג במכונית ואם השוטר יעצור אז מה? אבל אין שוטר. לילה. הכל מת. הופך כבד בעצמך. הכל איטי פתאום בהתחלה מהיר מאוד עכשיו מאט, נעשה כבד, נופל, נשרך… העיניים נעצמות… הידיים כבדות מלמטה, ראש כבד… ואין מהפנט אין סוף אין יכולת ריכוז… שמונים טון לוחצים על הראש, מלמעלה… הביתה… חייב לישון ליפול על המיטה… לעשות מאמץ נוסף לא לקום בבוקר לא להתקיים ואז בלילה לשתות כמו חזיר אם חזירים שותים ואם לא אז כמו ספוג של צמחים. לשתות, כדי שלילד יהיה תיאבון. הנה באה הרכבת. תעשה אההההה גדול.

א"א

ג'יי-די

***

ברגע שהתעורר הבין מה קרה בלילה הקודם. לא, שיחזור מוחלט ומדויק לחלוטין של המאורעות אמנם היה קשה עליו, אבל הוא הרגיש, יותר מאשר נזכר, כי שתה יותר מהרצוי. הרבה יותר מהרצוי. המוח שלו המהם בהתמדה כמו קו מתח גבוה, תפקד בעמימות כמו מעבר למחיצה, הפה היה חָרֵב והלב לקח חלק במרוץ סוסים שמעולם לא הימר בו. הוא שנא את היקיצות הללו, אבל הן המשיכו לפקוד אותו.

מה שהפתיע אותו באמת הייתה הגופה שהייתה שרועה לצידו בפה פעור ובאיברים פרושים בצורה לא מחמיאה. הגופה אמנם הראתה סימני חיים, אבל זה לאו דווקא עודד אותו. המראה שלה העלה בו תמונות קטועות מליל אמש. כשנמרח החוצה מהמיטה התברר לו שהוא לא בדירה שלו. הייתה בזה משום הקלה – הוא יברח לפני שתתעורר, לפני שיצטרכו שניהם להתמודד עם הנימוסים הלאים של הבוקר שאחרי, עם התירוצים הדחוקים לנטישה מהירה, ועם ההבטחות הריקות לשמור על קשר.

הלילה שלפני היה עניין שונה לחלוטין.

ברגע שנכנסה לפאב הרגיש אליה משיכה עזה, ומשהתיישבה על ידו על הבר הבין שזה נועד לקרות. היא לא הייתה יפה במובן המקובל של המילה, אבל היה בה משהו מסקרן, ממזרי, והיא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים לפחות. דיברה אנגלית אמריקאית. כשהזמינה גם היא ג'ק דניאלס הסיק לוגית שאיתה יבלה את החורף המתקרב. הם פיתחו שיחה, עד כמה שהמוזיקה אפשרה, צחקו. רגליהם נגעו. גל ריגוש עבר בגופו. הוא היה מאוהב.

היא כתבה לו על מפית: If you want a J.D, come with me. הוא לא ידע מה משמעות ראשי התיבות, אבל הרעיון הכללי היה נהיר, והוא הרגיש היטב את התשוקה משחקת בצרור המפתחות שלו. הקומבניזון השחור שלה, מתחת לבגדים, הגביר את רעם הגונגים בראשו לרמה מסוכנת. הם יצאו לאוויר הקר של הלילה, שיכורים, מתנדנדים, על פסגת העולם. בקושי הצליח לפתוח את המכונית. התנשקו, התמזמזו, התאפקו עד הבית. איך נהג לעולם לא יצליח להיזכר. גם בסקס לא ייזכר, ואת שמה ממילא לא ידע.

עכשיו הוא הביט בה מקרוב, בסקרנות שימפנזית, כשהוא מפנה את ראשו אנה ואנה, מנסה לבדוק מה בדיוק מצא בה, לחפש אולי זווית אור שתחמיא לה יותר ותרפה מעט את הרגשת האכזבה שלו, תסביר לו מה מצא בה ולאן זה נעלם. אפס הצלחה. הוא השתין לה בכיור ויצא.

במכונית ניסה לשוות לשיער שלו מראה מסודר, תקע גרעפס בניחוח ג'ק דניאלס ונסע הלאה. הוא הבטיח לעצמו שיותר לא ישתה ככה.

זה הצחיק אותו.

כמעט.

א"א

דגנרט

***

קל לזהות דגנרטים. עוד לפני שהם מתחילים לדבר אפשר לאבחן במבטם משהו כבוי, הבעת פניהם מעט פלגמטית, ודומה שמעבר לכל ניכר הדבר ביציבה שלהם – הם נוטים להתעקל, להתעגל, ראשם תמיד נוטה להקדים את הגוף במין רפיסה מתדלדלת, אבל באופן פרדוקסלי נראה שהוא גם מושך אחורה לכיוון עמוד השדרה, שספק אם הוא שם.

קפה מרמורש, הדר. חמש וחצי בבוקר. סוף יום עבורי ותחילתו של אחר עבור האחרים.

לדגנרט המובהק שיושב לימיני יש קול מעצבן, מונוטוני, לא צייצני אבל גבוה, שמפיק הוכחה ניצחת (לא שיש צורך) לכך שהוא אכן דגנרט: "אין מה לקרוא בעיתון היום – אף אחד לא מת, אין תאונות, אין מלחמות, אין פיגועים". מאוכזב מכך שאחרים נכשלו במשימת שעשועו, ובחוסר התחשבות אנוכי מיאנו להיפרד מהחיים בהמוניהם למען ימלאו ימיו בעניין, הוא קיפל את העיתון והחזירו לבעל המקום, שגילה מורת רוח גלויה מכך שהקיפול לא התבצע בדיוק האוריגמי הנחשק.

הייתי באספרסו השני וגם הפעם הוא היה חלש מדי, חסר אופי, רופס.

מבט אחד בבעל המקום הספיק לי כדי להבין שאין לייחל לשיפור. החלטתי לשטוף את דליחות הטעם בעזרת צוּיְקָה קטנה – זה בטח יעזור לי להתחיל להרגיש מנומנם. הקיבה שלחה אותות שזה היה צעד נבון. אחרי זה ביקשתי סנדוויץ' ועוד צעד נבון. בינתיים, הדגנרט המשיך להרעיף מחוכמת החיים שלו:

"אתמול שברתי את הגב בעבודה אצל ההורים. עשיתי להם רצפה. בלטות. קרעתי את עצמי מהבוקר עד הלילה. אני לא רגיל לזה. אני אוהב לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. זו השיטה שלי. לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. אתמול עבדתי הרבה ולא הרווחתי כלום". הוא גיחך בצורה שהעצימה את הסלידה המיידית שרחשתי לו, ואז הסביר את הסטייה מהדיבר הראשון על לוחות פילוסופיית החיים שלו: "אבל מה, מגיע להם. עד גיל 34 גרתי אצלם, אז פעם אחת ככה להחזיר טובה. אני בן טוב, אה? לא ככה?"

בוקר מחורבן. הסנדוויץ' היה גרוע עוד יותר מהאספרסו. הדגנרט הביט במאבקי הלעיסה שלי ומצא נושא חדש לדוש בו: "אתה יודע, מרמורש, לפני שבוע אכלתי אצל ברכה, גמרתי שלושה סנדוויצ'ים ולא נעשיתי שבע. אצלך, אחרי אחד אני גמור. איך אתה מסביר את זה?"

בעל המקום מצא עצמו מוחמא: "טוב, זה תלוי מה יש בפנים. הלחם יכול להיות ענק, אבל אם אתה לא שם בפנים חומרים כמו שצריך, בחיים לא תשבע".

הבטתי בתדהמה בלחמניית הגומאוויר הקטנה שלי, לתוכה הוחדרו שביב חמאה לא מרוחה, חצי ביצה קשה למדי ושתי פיסות עגבנייה חתוכות בלייזר. על הצלחת הונחו בהדר שני זיתים ושלוש פרוסות מלפפון; סלט. על איזה חומרים מדבר הבנזונה? לגמתי עוד צויקה, כי ידעתי שאחרת אתפקע ואאלץ לפגוע פיזית בדגנרט, שגרס: "היא אישה מוזרה, ברכה. קודם היא מטגנת את הנקניק והגבינה על פלטה כזו, שיהיה חם".

החלוץ מייבש הסנדוויצ'ים סיפק פרשנות: "לא! לא ככה עובדים. זה לא עבודה, אני מצטער. רק עם טוסטר יוצא כמו שצריך". הוא הביט בגאווה במוצג המוזיאלי שלו – פריט מימי המנדט הבריטי, עם ידיות עץ שבמשך השנים מורקו עד דוק – בעוד בעיניי עולה דוק געגועים לברכה, שפותחת מאוחר ולא מוכרת אלכוהול.

אז עוד צויקה ולישון.

רק שלא התאפקתי. בדרך החוצה גרפתי עם הרגל את כיסא הבר עליו רפס הדגנרט. ההוא שוטח על הרצפה, והתחיל לגנוח כזקן בן 34. "אוי, סליחה, באמת", אמרתי, "אבל אולי זה ישחרר לך את הגב. אתה יכול לגמור את הסנדוויץ' שלי אם אתה עוד לא מלא".

התעוררתי יקיצת אדרנלין. התמתחתי בפתח ויצאתי לרחוב, שהתחיל להסריח מהמולת היום.

המוני אזרחים שנטל המיסים כיבה את מבטם רצו ללא מטרה ברחובות.

דגנרטים.

א"א

שיחות שלום

***

רוח שטות, אלא מה, היא שגרמה לי לעמוד בפתח הפאב ולקבל את פני האורחים: "ערב טוב אדוני, שב בבקשה; שלום גבירתי, אני מקווה שתיהנו משהותכם במקום; המלצרית שלנו כבר תהיה איתכם; מקווה שהתאורה רכה מספיק אך לא מדי, ושהטמפרטורה נכונה," וכיוצא באלה הבלים מנומסים. ולחלופין, בדרך החוצה: "תודה שבחרתם לבלות דווקא אצלנו, נקווה לראותכם שוב; ליל מנוחה, הא לכם גלולת ויטמין סי; נהגו בזהירות, לא לישון על הגב הלילה," וכולי. מארח בגוב ארבעה שולחנות מהסוג הזה כמוהו כרב-משרתים בדירת חדר וחצי, וממילא רוב הלקוחות כאן קבועים, כמוני, כך שאין על מי לנסות לעשות רושם, אבל היופי התגלה דווקא במידת הגיחוך שבמעמד הפתטי-אך-מעורר-כבוד, כמו במקרה של אותו עני שמקפיד לגהץ ולעמלן בְּלוּייו בצאתו מהבית.

חלק מהאנשים התייחסו להצגה באופן רציני לחלוטין, וזה היה מבהיל. מבהיל אני אומר, כן, מעורר פלצות, לא פחות – היעדר מוחלט של חוש הומור, חוסר יכולת להבחין במצבים אבסורדיים, צפידות מנטלית וחשיבות עצמית מוגזמת (שגם היא נובעת, במידה רבה, מהיעדר חוש הומור), הם כולם המאפיינים הברורים של פסיכופתים מסוכנים, אלה שנראים נורמליים ומרובעים עד שהמשטרה מוצאת במקפיא שלהם שרידים של תשע סטודנטיות, הטיפוסים האלה שנראים מהוגנים ואז עושים משהו מחריד ולא אנושי כמו להידחף לך בתור בסופרמרקט.

לקוחה חדשה יצאה. "תודה שבאת, מקווים אנו שנהנית", הצעתי.

"אני רק הולכת לשירותים", ענתה, וכשחזרה קישטתי: "כולי תקווה ששהותך בשירותים נעמה לך, ושהתנאים הסניטריים בהם מצאת אותם היו סבירים. אמרתי למנקה להיפטר מהכתם החום ההוא. לא שזה כתם שאני אחראי לו, אבל כתם זה כתם ואסלה היא לא ליידי מקבת, לא?! היכנסי נא פנימה וחממי את קרבייך בעזרת כוס שתייה על חשבון הבית". (רוח שטות וכוסית או שתיים, כמו שבוודאי שמתם לב).

הפנים החדשות הייתה רצינית להחריד: "אם אתה מנסה להתחיל אתי, תדע שאני נשואה וזה שם בעלי".

"שמח אני בשמחתך ומאחל לך ולבעלך חיים ארוכים בצוותא. מי ייתן ויברך האל את ביתכם וימטיר עליכם צאצאים רחבי חיוך. שלא תדעו ייעוץ זוגי".

היא דידתה קדימה עוד שני צעדים, ועוד אחד הצידה באלכסון (בגילגול הקודם הייתה פרש שחמט) ואמרה: "תיזהר, בעלי ירביץ לך".

עניתי ש"אשמח לשמש פורקן ליצריו האלימים ולתיסכוליו של בעלך, בזמן ובמקום הנוחים לו, ולוּ רק על מנת שלא יוציא את זעמו עלייך, או על אזרח חף מפשע, בתור בסופרמרקט".

"גם בן דוד שלו ירביץ לך!" הצהירה והלכה לשולחן, שם כנראה אמרה לבעלה שהתחלתי איתה. ההוא ניגש אליי, מלווה בבן דודו, בחור צעיר ורזה המעוטר שפם דקיק אותו חצתה צלקת במיקום לא סימטרי.

ויאמר הבעל: "מה קרה התחלת עם אשתי?"

"לא כך הוא, כלל וכלל לא – זה נוגד את מדיניות המקום", הסברתי.

ויען: "אמרה משהו… שאתה רוצה להכניס לי מכות!?"

"חלילה וחס. דבריי הוצאו מהקשרם. להפוך – טענתי שאשמח באופן נוצרי להוות פורקן לאלימותך במידה ואכן תחפוץ בכך".

ויקצף: "מה אתה מתפלסף? זה קטע של הומואים או משהו? מה קרה לך מתחיל עם נשים נשואות – מחפש פֶּנְס בגב?"

בשלב הזה החלטתי לעבור לטונים נורמליים – אם לקרוא לזה ככה – של שיחה; היה לי מתוק מדי בפה: "תראה, חבר, למה לא תחזור לשולחן. אין לי שום עניין באשתך או בך, והדבר היחיד שמעניין אותי כרגע הם נוזלים שמכילים 40 אחוז אלכוהול לפחות. אז קדימה, רד מזה, עזוב שטויות".

"אבל מה זה מתחיל עם אשתי, מדבר איתה ככה בפתח?"

"שמע, בוא אני ארגיע אותך: אני אפילו לא מוצא אותה מושכת. הנה, הוצאת את זה ממני; היא לא הטיפוס שלי, זה הכול".

"למה מה רע בה?" הוא נראה נעלב.

"עזוב, נו, עזוב – תחזור לשולחן ונשכח מזה".

"לא-לא! אתה תגיד לי מה רע באשתי".

"זה משהו קטן באף".

"האף?!"

"כן, קשה לי להגדיר בדיוק מה. הפרופורציות אולי". עכשיו היא נראתה נעלבת, אבל החתן המגונן המשיך להציק.

"אז ככה – האף, מה? האף לא טוב. בגלל האף. זה הכל? על אף קטן אתה פוסל אישה שלמה?"

"קטן אתה אומר? אם אתה מתעקש, אז גם השוקיים שלה קצת עבים מדי. אני לא אוהב את זה באישה. וחוץ מזה היא מעשנת נונסטופ, יש לה דיבור מעצבן, והכי גרוע – היא משתמשת ב'מונטנה', בושם שגורם לנחיריים להתחרט על שנולדו עם חוש ריח. ספחת".

"מה זה אמרת, תחת?!"

"טוב, אתה עדיין מתעקש, אז אני אמשיך: השיער שלה מחומצן. כשלעצמו זה בסדר. אבל היא בטח עושה אותו בבית, או אצל פיפי, הספרית השכונתית, אז התוצאה מזכירה סככת קש בחוף דדו, הלק שלה מתקלף, היא לא יודעת לשתות, יש לה כמות איפור על הפרצוף שהייתה מספיקה להסוות שני גברים שחורים שמנים בכנס של הקו קלוקס קלן, והחזה שלה פלגמטי, נוטה הצידה, כאילו מנסה לבדוק אם גילחה מספיק טוב את בית השחי. ולידיעתו – לא! והלסת – הו, הלסת. החלק התחתון כל כך שקוע שנראה שזו בכלל גרוגרת, מה שמעלה על הדעת שאולי התחתנת עם גבר לשעבר. שזה בסדר כשלעצמו, אם אתה אוהב דברים כאלה. הלסת העליונה לעומת זאת נראית כמאיימת לבלוע את התחתונה, וכשהיא מחייכת זה ממש שיעור אורתודנטי. בקיצור – לא הטיפוס שלי, ובמילה אחת: פוסטמה". ואליה, בטון פחות נחרץ: "אל תקחי את זה אישית, אני רק רוצה שהעניין יהיה ברור לחלוטין".

ההוא פנה אל הבן דוד בתדהמה: "פוסטמה הוא קרא לה! שמעת?" וחזר אליי: "פוסטמה?"

"טוב, אולי התבטאתי בחריפות, אני מתנצל על בחירת המילים, אבל היא באמת בהמה האישה שלך. ריח של ג'ורה. לא הייתי שוכב איתה גם אם היית משלם לי סכום מוגזם להעניק לה לילה בודד של הנאה גופנית שממך היא לא תקבל לעולם. היא דוחה. ציפורניים של ציפור אוכלת נבלות ושפם של גראוצ'ו, שזה בסדר כשלעצמו, כשזה על גראוצ'ו".

כשאני נסחף אני נסחף בכיף.

"עכשיו, לפני שאתה מתחמם, תבין שאני אומר לך את כל זה רק כדי להימנע ממצב אלים ולהסביר לך עד כמה רופפים ובלתי מציאותיים החששות שלך. אין סיבה שנפצח פה במשהו מכוער רק כי אתה חושב שאני אולי התחלתי עם אשתך, כשלמעשה בעיניי היא סתם פרחה מהסוג הכי ממוצע, משהו שלא הייתי מביא הביתה גם אחרי בקבוק שנאפס. אז זהו – אין לך מה לדאוג: לא התחלתי איתה, כבודה נותר ללא פגם, אפילו ברמה התיאורטית".

הבנאדם איבד שליטה למול עיניי – כנראה שלא מצא מקום טוב יותר לעשות את זה – ותפס בחוזקה בצווארוני: "עכשיו אתה יוצא איתנו החוצה נראה אותך גבר, עכשיו!"

"אז אני מבין שלמרות דברי הפיוס שלי אין מנוס מאלימות".

"לא", ענה שפם הדודן הלא סימטרי, "אין מנוס מאלימות".

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: