לא השתמשתי באטמי אוזניים מאז הפעם האחרונה שיריתי, שהייתה לפני הרבה זמן. יותר מדי זמן, כשאני חושב על זה… בא לי לירות! בא-לי-לי-רות! שמישהו יביא לי 16M, כמה מחסניות מלאות ומונולוג קורע לב על וייטנאם! בעצם תשכחו מהמונולוג ותנו לעופרת לדבר!
… איפה הייתי? אה, כן – אטמי אוזניים.
מאז הפעם האחרונה שיריתי ועד היום הרבה השתנה, כולל האטמים. פעם, אם אני זוכר נכון, אלה היו מדוזות כחולות חלולות עם צ'ופצ'יק לחליצה. היום האטמים הם גלילים שעוותיים שצריך לקווצ'ץ' ואחרי זה לתקוע באוזן, ואז הם מתרחבים בפנים כמו תולעת מעיים, כמו עינוי עתיק, או כמו איזה צעצוע מין שאני לא יכול להרשות לעצמי. בכל מקרה ההרגשה סוטה אבל לא סימפטית. Tapon.
אטמים כי שוב יש לי טרקטורים מחוץ לחלון, והפעם לשם שינוי החלטתי להקל על עצמי, ולעבוד בשקט.
האטמים, משהוחדרו והתרחבו למלא את החלל כמו השמן שתמיד מתיישב על ידך במטוס, לא חסמו לחלוטין את המיית המכונות, אבל הפכו אותה למרוחקת. נסבלת. השאון הודח מהשלטון. אבל בד בבד הם הגבירו את כל הרעשים הפנימיים – הנשימה, לגימת הקפה, הלעלוע, פריטת נבל של המעיים. (כמו בצלילה, שהיא עוד פעילות שלא עשיתי כבר הרבה זמן. לו רק יכולתי לצלול ולירות בה בעת! הו, אושר השמור רק ללוחמי השייטת…מה לכל השדים עלה על דעתי כשאמרתי להם שאני רוצה להתקבל לתזמורת צה"ל ושכלי הנגינה שלי הוא מסרק עם נייר פרגמנט?!)
התוצאה הכי מפתיעה של אטימת האוזניים הייתה ההחרשה המוחלטת של המקלדת! עכשיו אין לה כל צליל! התיפוף העדין הקצבי הסטטי של המקשים, שמלווה אותי שנים כל כך רבות, נעדר כרגע מחיי. אני מקליד בשקט של רוח רפאים על לוח וויג'י. החסך החושי המשונה הזה גורם להקלדה להיראות כמעשה חיצוני לי, לא מודע, אידיאומוטורי: האם אני באמת מקליד? האם ככה מרגיש גם דני ליטני?
הרי פעולת ההקלדה מלווה תמיד – תמיד – ברעש המקשים, ובלעדי הרעש הזה הפעולה הופכת ללא ממשית. בחלל, איש לא שומע אותך מקליד, מחייך אליי ברעב הנוסע השמיני מאחורי כתפי. נכון, אני רואה את האצבעות על המקלדת, ומיד אחרי זה מרים מבט אל המסך ורואה שנוצר שם משהו שפחות או יותר משביע את הדעת ודומה למה שהתכוונתי לכתוב, אבל ההס מערער לחלוטין את הביטחון שלי שכל זה נעשה מחוץ לממלכת החלום, שזה ממשי, ששמירת הקובץ תצליח. שיש קובץ.
שמשהו מכל זה יישמר…
שאני בכלל קיים.
בהדרגה, התחושה המחליאה הזאת מחלחלת אל עֲבָרִי, ודממת ההקשה מתפשטת ומכסה על כל מה שהקלדתי עד היום. אטמי האוזניים הולכים ומתרחבים, הולכים ומתרחבים ומתארכים, ממלאים את כל נפח ישותי, את פנימי, והחידלון הזה פושה אחורה בזמן, ומאיים לכלות את כל פועלי.
פחד משתק גורם לקצב ההקלדה להאט, עוד ועוד, אבל לא מאפשר לי לנתק את האצבעות מהמקלדת, להביאן אל האוזניים ולשים קץ לאסון המתממש הזה, לשלוף מתוכן את שני הטפילים העוינים, להשיב לעולמי את מוזיקת ההילוך האחורי של הרכב הכבד בחוץ, שמלווה בטימפני המוחרשים של המקשים.
תכף אצליח לנתק את הידיים מהמקלדת. תכף אצליח. תכף…
א"א
החיים בתהיתי 