4 ממזרים נטולי תהילה

לאחרונה תרגמתי (לא לרוץ לחנויות, זה עוד לא יצא) ספר בשם "קינת העורלה", של יהודי אמריקאי בשם שלום אוסלנדר.

אוסלנדר מכסח את היהדות ואת האל היהודי ללא רחם. לעיתים זה כואב, לעיתים זה מצחיק.

ומי כמונו היהודים יודעים לצחוק על עצמנו.

וכפי שנהוג לומר, אין שום דבר שאסור לצחוק עליו, אבל יש קבוצות שאסור להן לצחוק על קבוצות אחרות. לגרמנים, לדוגמה, אסור לספר בדיחות שואה, למרות ששמעתי כמה היסטריות; ליהודים, לעומת זאת, מותר ואף רצוי.

אם נוצרי היה כותב ספר זהה לזה של אוסלנדר, מילה במילה, זאת הייתה גזענות טהורה. סטנדאפיסטים נוצריים יורדים באופן שגרתי ואכזרי על הכנסייה ועל הכמרים ועל הנצרות ומתבדחים על חשבון ישו, ותמיד יש אמנם מי שיצקצק, אבל לא מתחוללת סערה. לא בימינו.

אבל כשיהודי צוחק על מריה, זאת סתם גזענות ו/או בוטות ו/או חוסר טעם.

סאטירה זאת בטח לא: אתה לא יוצא נגד צלם שנתפס מצלם קטינות בעירום, באמצעות סאטירה שתוקפת את ממציא הצילום. על אותו משקל, אתה לא תוקף בישוף מכחיש שואה, על ידי תקיפת צלם מרכזי של הדת הנוצרית כולה.

 

ואפרופו שואה, אם לשפוט את הסרט הממשמש של קוונטין טרנטינו, "ממזרים נטולי תהילה" על פי הטריילר שלו, יש לי חשד סביר שזה יהיה הדפקט הראשון בפס הייצור של הבמאי, אלא אם כן מדובר בהטעיה מכוונת והסרט האמיתי שונה לחלוטין. כרגע זה נראה מטומטם נטו.

מעבר לזה, כל הרעיון מעורר בי אי נוחות.

 

אבל זה כלום לעומת הגירודים שגורמים לי מבקרי מסעדות. מאז ומעולם תיעבתי מבקרי מסעדות, ובימי מיתון הם מעוררים בי חלחלה רבה עוד יותר, אלה שמשלמים 400 של על ארוחה לא כולל יין (והם תמיד מזמינים בקבוק) ואומרים שזה מחיר "סביר בהחלט", מתלוננים על היעדר קורטוב זעפרן ופטריות כמהין, ונזכרים בחיבה באיזו מסעדה מוסקבאית שגרמה להם אורגזמה קולינרית, באיזה בית קפה במאווי מאווי, בפונדק דרכים בצ'ולולה. אני תמיד תוהה מאיפה הם צנחו, האנשים האלה, מה בדיוק הם עושים בחיים חוץ מלנסוע ולטוס ממסעדה למסעדה, מה ממלא את עולמם הרוחני מלבד מילוי קיבתם עד גודש. כשאני חושב עליהם אני רואה בעיני רוחי תרנגולי הודו של חג ההודיה. הם הקדימו את הפוליטיקה וכבר לפני שנים רבות ביצעו את תוכנית ההתנתקות שלהם מהעם ומהמציאות.

בהדר, ברחוב שבתאי לוי, יש שווארמה מצוינת. עם הרבה חריף זה עושה שמח, ובחיים לא קרה שהם שכחו להוסיף זעפרן וכמהין.

 

ובאיחור אלגנטי, אין ספק שמיקי רורק היה צריך לקבל את האוסקר. התפקיד שהוא עושה ב"המתאבק" הוא יותר ממצוין: זה שילוב נדיר, חד-פעמי ובלתי אפשרי, של שחקן, ספורטאי אלים ואיש שבור ומוכה. אין אף אחד אחר שיכול היה לעשות את התפקיד הזה ככה. פשוט אין.

בגלל שהסרט עוסק במתאבקים, אין בו מונולוגים מתוחכמים, הכול נשמר ברמה די ממוצעת של תקשורת, ופה בדיוק הגדולה של רורק: הוא נושא את כל זה על הגב, כשרוב הדיבור והסיפור מצויים בגופו ועל פניו.

ומריסה טומיי… בוז'ה מוי!

 

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

אם אין ערבי לי, מי לי?

יחסים סימביוטייםאנחנו סוג של ערבים.

לחלק מהישראלים יש רושם שהם הקימו מעוז אירופאי בלב המזרח התיכון. זה עשוי להיות נכון מבחינות מסוימות, בעיקר בכל מה שקשור למודרניזציה של האמנויות, ואולי גם מבחינה פוליטית (רק אולי) אבל כשזה מגיע לרחוב, למכנה המשותף, לעצם מה שאנחנו מגדירים כמהות הישראליוּת, אני מציע לכולם להביט היטב: אנחנו ערבים!

לא שזה רע.

הנה, עובדה:

אחד האתרים הכי פופולריים בישראל נקרא וואלה!

אחד החומוסים הכי פופולריים בישראל נקרא אחלה.

עולים חדשים מעשנים נרגילה.

ובימי שישי לא היינו רואים סרט מצרי?

תורידו מהתפריט שלנו את החומוס, השישליק, הקבאב, הסלט הערבי, הקובה, הסיגרים, הטחינה, הבקלאווה, ה-ש-וואר-מה, ותקבלו ריק מעורר חלחלה. מי רוצה לחיות בלי חומוס? או בלי פיתה לנגב בה? והסיוט הכי נורא בלי קפה עם הל!

תורידו מהשפה שלנו את הערבית, והלכה התקשורת הבינאישית: לא נוכל לסיים דברים בחלאס, לא להביע פקפוק עם רבאק, לא להביע שביעות רצון עם עלא-כיף-כיפק (או אחלה, או סבבה), לא להביע פליאה עם וואללה? לא לצאת לדרך עם יאללה, ואפילו לא לכמוה לכוּס. שלא נדבר על לקלל כמו שצריך. ינעל רבאק ארס, רק דמיינו לכם איזה ווג'ראס זה יהיה! [אגב תוכנת וורד לא סימנה את המילה ווג'ראס בקו אדום]

הבה נודה בזה: בלי הערבים לא היה לקיום שלנו פה אופי.

דוגרי – בזכות הערבים כבר שנתיים שאנחנו מועמדים לאוסקר.

והמוזיקה המזרחית? מה איתה? הרי היא יותר טורקית מיוונית (טורקיה היא אולי ישראל של העולם, בהיותה שילוב מוקדם ומוצלח בין ערב למערב), והמחוות של הזמרים ערביות במובהק, והסלסולים ערביים, ואמנם מעמדה של אום כולתום יציב ואיתן, אבל הזמרות המזרחיות שואבות ממנה השראה לא מעטה.

דמיינו לעצמכם חייל שעולה בדרגה ולא עובר זובור זאת לא אותה החוויה.

והכי חשוב: בלי הערבים לא היו לנו אויבים, ובלי אויבים לא הייתה לנו הגדרה עצמית, משהו להתאחד סביבו.

 

ארז אשרוב

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: