לאחרונה תרגמתי (לא לרוץ לחנויות, זה עוד לא יצא) ספר בשם "קינת העורלה", של יהודי אמריקאי בשם שלום אוסלנדר.
אוסלנדר מכסח את היהדות ואת האל היהודי ללא רחם. לעיתים זה כואב, לעיתים זה מצחיק.
ומי כמונו היהודים יודעים לצחוק על עצמנו.
וכפי שנהוג לומר, אין שום דבר שאסור לצחוק עליו, אבל יש קבוצות שאסור להן לצחוק על קבוצות אחרות. לגרמנים, לדוגמה, אסור לספר בדיחות שואה, למרות ששמעתי כמה היסטריות; ליהודים, לעומת זאת, מותר ואף רצוי.
אם נוצרי היה כותב ספר זהה לזה של אוסלנדר, מילה במילה, זאת הייתה גזענות טהורה. סטנדאפיסטים נוצריים יורדים באופן שגרתי ואכזרי על הכנסייה ועל הכמרים ועל הנצרות ומתבדחים על חשבון ישו, ותמיד יש אמנם מי שיצקצק, אבל לא מתחוללת סערה. לא בימינו.
אבל כשיהודי צוחק על מריה, זאת סתם גזענות ו/או בוטות ו/או חוסר טעם.
סאטירה זאת בטח לא: אתה לא יוצא נגד צלם שנתפס מצלם קטינות בעירום, באמצעות סאטירה שתוקפת את ממציא הצילום. על אותו משקל, אתה לא תוקף בישוף מכחיש שואה, על ידי תקיפת צלם מרכזי של הדת הנוצרית כולה.
ואפרופו שואה, אם לשפוט את הסרט הממשמש של קוונטין טרנטינו, "ממזרים נטולי תהילה" על פי הטריילר שלו, יש לי חשד סביר שזה יהיה הדפקט הראשון בפס הייצור של הבמאי, אלא אם כן מדובר בהטעיה מכוונת והסרט האמיתי שונה לחלוטין. כרגע זה נראה מטומטם נטו.
מעבר לזה, כל הרעיון מעורר בי אי נוחות.
אבל זה כלום לעומת הגירודים שגורמים לי מבקרי מסעדות. מאז ומעולם תיעבתי מבקרי מסעדות, ובימי מיתון הם מעוררים בי חלחלה רבה עוד יותר, אלה שמשלמים 400 של על ארוחה לא כולל יין (והם תמיד מזמינים בקבוק) ואומרים שזה מחיר "סביר בהחלט", מתלוננים על היעדר קורטוב זעפרן ופטריות כמהין, ונזכרים בחיבה באיזו מסעדה מוסקבאית שגרמה להם אורגזמה קולינרית, באיזה בית קפה במאווי מאווי, בפונדק דרכים בצ'ולולה. אני תמיד תוהה מאיפה הם צנחו, האנשים האלה, מה בדיוק הם עושים בחיים חוץ מלנסוע ולטוס ממסעדה למסעדה, מה ממלא את עולמם הרוחני מלבד מילוי קיבתם עד גודש. כשאני חושב עליהם אני רואה בעיני רוחי תרנגולי הודו של חג ההודיה. הם הקדימו את הפוליטיקה וכבר לפני שנים רבות ביצעו את תוכנית ההתנתקות שלהם מהעם ומהמציאות.
בהדר, ברחוב שבתאי לוי, יש שווארמה מצוינת. עם הרבה חריף זה עושה שמח, ובחיים לא קרה שהם שכחו להוסיף זעפרן וכמהין.
ובאיחור אלגנטי, אין ספק שמיקי רורק היה צריך לקבל את האוסקר. התפקיד שהוא עושה ב"המתאבק" הוא יותר ממצוין: זה שילוב נדיר, חד-פעמי ובלתי אפשרי, של שחקן, ספורטאי אלים ואיש שבור ומוכה. אין אף אחד אחר שיכול היה לעשות את התפקיד הזה ככה. פשוט אין.
בגלל שהסרט עוסק במתאבקים, אין בו מונולוגים מתוחכמים, הכול נשמר ברמה די ממוצעת של תקשורת, ופה בדיוק הגדולה של רורק: הוא נושא את כל זה על הגב, כשרוב הדיבור והסיפור מצויים בגופו ועל פניו.
ומריסה טומיי… בוז'ה מוי!
ארז אשרוב
אנחנו סוג של ערבים.
החיים בתהיתי 