שלושה שירים לא מושלמים

שלא מתוך שיקול דעת נבון התחלתי לכתוב את השירים האלה, ואין לי שום כוונה או כוח להשלים אותם, גם לא סיבה או מניע: מי בכלל רוצה להיות משורר? בטח שתיתי…

IMG_4117

1. חריקה

שלחו אותי להתגנב עם נעליים חורקות

בעת צרה להשתפן בלי שיניים בולטות

למכור פירות מרשם בדוכן הירקות

בערבים חילטרתי בסיפוק לסוּטות

*

2. Lash

It's apocalyptic outside and I'm no better

So I had to get away from the wind o' nine tails

And the acupuncture rain

And the dying.

Now don't look surprised to find me in your house

I just dropped by to feed the cat…

The one you intended buying.

*

Outside I could be the animal I am

To howl at the moon and the shaking trees

And at the limbs that were flying.

Here I'll do my best to be civilized –

Drink the wine from a glass.

Mind if I take off my coat?

Now why on earth are you crying?!

*

   You shouldn't have given me the red key

   You shouldn't have started this thing

   There are so many ways to entice me

   But you had to choose the ring

3. נסוג

אני לא בוגד בה

אבל מתגעגע אל ירכייך

תמיד אחשוב עליה

כשאביט לתוך עינייך

דרכייך הובילוני אל פסלי זהב ושיש

דרכיה תעתעוני להאמין שאני ליש

 

שפתייך, אצבעותייך

עורי כבר לא ישיק להן

בתל חי עודי שואג

בתחתוניי רק חתולי מכהן

אני כבר לא יודע מי את כשאני חושב עלייך

או מי אני, היכן הכרנו, או מה שתינו באמותייך

 

זוועות האהבות שעברו עליי ואלה שעברו עלייך

מתגמדות לעומת התקופה שבה הייתי נושא כלייך

אבל תני לי נא לסחוב עוד קצת

עוד כלי עוד שניים מאמתחתייך

לסבול שוב את שוטך על עורי

להיות השוטה ששוב שב אל בין ירכייך

 

[פה יש פזמון חוזר שהופך את השיר ללהיט ענק בשנות השבעים, ללחן של מתי כספי או נחצ'ה היימן]

א"א

חומש (סקיצה)

Loversזאת התוכנית שלי:

אני הולך להתאהב בך.

יחסית לאט, אבל בטוח, כי זאת לא תהיה אהבה עיוורת, ודי מהר גם את תתאהבי בי. ככה זה קורה לרוב. נעביר לילות וימים מטורפים של סקס ושתייה, אני אפסיד לא מעט עבודה וקצת אקלל אותך בגלל זה; יימנעו ממני ערבים קסומים עם עצמי במהלכם אראה סרטים שאת הסופים שלהם לא אזכור בגלל כמויות האלכוהול שאשתה תוך כדי צפייה ושבסופם ארדם על הספה, וגם על המניעה הזאת קצת אקלל אותך; הכושר שלי יתדרדר פלאים כי את הזמן שאני מקדיש לריצות אני אקדיש לך. שוב, קצת קללות, אבל רק מתוך הבנה וחיבה. ככה זה באהבה: מקריבים.

עם הזמן נצבור המון חוויות משותפות, נצחק מאותם דברים, נפתח מעין טלפתיה שמיוחדת רק לשנינו. הריחות שלנו יתערבבו. החיים שלנו יתמזגו. זה הבושם החדש, נכון?

כשנרגיש בטוחים נכיר את הילדים שלי לילדים שלך, והם יסתדרו באופן מפתיע, למרות הפרשי הגילאים. זה יצריך ממני ריכוז, אבל בסוף אזכור את השמות של הילדים שלך, ואתחיל להיות מעורה בחייהם. אולי אפילו אצליח לחבק אותם. אני מוכן הרי לעשות למענך הכול; ככה זה באהבה.

החיים שלנו יהיו מושלמים. רוב הזמן.

הכלב שלך יפסיק לנשוך אותי.

אני אספר לך אנקדוטות על כל הנשים שהיו בחיי לפנייך, ולעיתים קרובות אשכח את שמותיהן, שלא לדבר על שמות ילדיהן. זה יהיה מלווה בתמיהה, אבל טוב – הן מן העבר.

בשלב מסוים השגרה תשתלט על המפעל שלנו, ותחושת נוחות תשרה עלינו. יש אנשים שהמילה "נוחות" מרתיעה אותם, אבל הם טועים: נוחות היא היסוד ליחסים מאריכי ימים. הסוד. נוחות ושיגרה – היין והינג של הזוגיות היציבה.

נכון שפה ושם נבגוד זה בזה, כי השגרה מטעה וגורמת לאדם לחשוב שבמקום אחר יש משהו שאינו שגרה, משהו שמרטיט תמידית, דבר-מה נשגב ומעמיד-עד, אבל הניסיון מלמד שזה לא כך, כך שתמיד נחזור לחבוק אחד את השני בחיק הזוגיות הגנוזה שלנו.

 

עובר זמן. זמן עובר.

 

המחוות הפיזיות והקוליות שלך צרובות לי עכשיו בגנום. אני מרגיש שאנחנו אורגניים. ככה זה באהבה.

אני לא מסוגל לתאר לעצמי את החיים בלעדייך, כך שלא נראה לי משונה להשאיר חצי מאוסף התקליטים שלי אצלך; שלי-שלך וכולי. וממילא אנחנו נמצאים אצלך חלק ניכר מהזמן המשותף שלנו.

אני אוהב את התקליטים שלי.

ואותך.

יש לי הרגשה שהפעם זה לנצח. שהחיבור בינינו הוא כזה שאני לא אפחד לצפות בך מזדקנת, שאני אוכל להיות איתך גם אחרי שהצוואר יתקמט, שאשרוד את קלישת האצבעות, שגם גרומה אחבק אותך, שארצה להיכרך בך עד הסוף, ולא משנה מה יקרה לריח שלך. שלא אצטייר במרה שחורה רק כי סיפרת לי את אותו הסיפור בפעם החמישית. השישית.

יהיה אידיאלי.

ואז תעזבי אותי. למה? למה?! למה?!!?

אני לא אצליח להבין, כי ככה זה באהבה, ויעברו עליי שנים, אולי חודשים, של סבל. אני ארזה ואתבודד ואשתה ואחזור לכושר ואראה כמויות של סרטים בלי הסוף שלהם, ובסופו של דבר אחזור לעצמי ויהיה לי טוב ככה.

כי זה המצב הטבעי לגבר אמתי וכי עדיף בלי נשים – יותר יציב ובריא. וממילא היית האהבה האחרונה שלי, האמתית, אהבת חיי, כך שלא תיתכן מישהי אחרת. לא מתקבל על הדעת. אחרייך?!!? תרשי לי לצחקק. את הקשר שהיה לנו לא ניתן לשחזר – זה חד-פעמי, קוסמי, אפילו מיסטי. מיסטי, בלי הגזמה: בכול פעם שאני נזכר בך תוך כדי קריאת ספר, מספר העמוד הוא מספר ראשוני! לך תבין.

אבל ליבי כן נצבט בכול פעם שאני הולך לחפש תקליט מסוים ונזכר שהוא אצלך. לא בגלל התקליט, כמובן. רק כי הייתי שמח, מאושר, לו היינו יושבים לשמוע אותו ביחד. חבוקים.

 

תראי, אני מתנצל, אבל התחלתי לצאת עם מישהי. קרה. לא התכוונתי לזה, אבל זה סיפור בינוני כזה, רדוד, בעיקר בשביל הסקס והחברה. אם כי אני מתחיל לחוש מועקה מרוב חברה, כי אני צריך יותר זמן עם עצמי, בשביל לחשוב ולראות סרטים ולרוץ. ושלא תביני לא נכון – היא מקסימה, אבל אני אטום לדברים האלה. את היית ונשארת היחידה שקנתה אחיזה בנפשי. עד כמה שזה נשמע אינפנטילי, אני מאמין שעוד נחזור להיות ביחד.

ועוד דבר מצחיק: קצת קודם קראתי ספר, חשבתי עליה משהו, אבל בהקשר שלך, והייתי בעמוד עם מספר ראשוני!

 

הילדים שלה ממש נחמדים. היום חיבקתי אותם וזה הרגיש כמעט טבעי.

 

תקשיבי, היום קרה משהו ממש מוזר, אבל לגמרי, וחשוב לי לשתף אותך בזה בגלל הקשר בינינו: ישבתי עם רינה בסלון שלה (אמרתי לך שקוראים לה רינה? לא משנה), שמענו תקליט שהבאתי מהבית, ותוך כדי זה רציתי לספר לה משהו עלייך, אבל בטעות קראתי לך "שרון", ואז הבנתי ששרון הייתה החברה שלי לפני עשר שנים, אולי אחת-עשרה, ושאיכשהו התבלבלתי וקראתי לך שרון, ואז לקח לי עוד לא מעט זמן להיזכר בשם שלך! לא מוזר?

 

תגידי, את עוד משתמשת בתקליטים?

א"א

תביא לי את האהבה שלך

514ACHTC7CL._SL500_AA300_

צ'רלס בוקובסקי (1983)

איורים: ר. קראם

מאנגלית: ארז אשרוב

הארי ירד במדרגות ויצא אל הגינה. רבים מהמטופלים היו בחוץ. נאמר לו שגלוריה, אשתו, נמצאת בחוץ. הוא ראה אותה יושבת לבדה ליד שולחן. הוא התקרב אליה באלכסון, קצת מאחורה ומהצד. הוא חג סביב השולחן והתיישב מולה. גלוריה ישבה זקופה מאוד, הייתה חיוורת מאוד. היא הביטה בו אבל לא ראתה אותו. אז היא ראתה אותו.

"אתה המצביא?"

"המצביא של מה?"

"המצביא של המתקבל על הדעת?"

"לא, אני לא."

היא הייתה חיוורת, עיניה היו בהירות, כחולות בהירות.

"איך את מרגישה, גלוריה?"

זה היה שולחן ברזל צבוע בלבן, שולחן שישרוד מאות שנים. באמצעו היה אגרטל קטן של פרחים, פרחים מתים נבולים שהשתפלו מגבעולים עצובים רופסים.

"אתה דפקן-זונות, הארי. אתה דופק זונות."

"זה לא נכון, גלוריה."

"הן גם מוצצות לך? הן מוצצות לך את הזין?"

"רציתי להביא את אמא שלך, גלוריה, אבל יש לה שפעת."

""למכשפה הזקנה הזאת תמיד יש משהו… אתה המצביא?"

המטופלים האחרים ישבו אל שולחנות או עמדו שעונים על עצים או היו שרועים על הדשא. הם היו נטולי תנועה ודוממים.

"איך האוכל פה, גלוריה? יש לך חברות, חברים?"

"זוועה. ואין, דפקן-זונות."

"את רוצה משהו לקרוא? מה אני יכול להביא לך לקרוא?"

גלוריה לא ענתה. אז היא הרימה את יד ימין, הביטה בה, קמצה אותה והכניסה לעצמה אגרוף ישר על האף, בכוח. הארי אחז בשתי ידיה מעבר לשולחן. "גלוריה, בבקשה!"

היא התחילה לבכות. "למה לא הבאת לי בונבוניירה?"

"גלוריה, אמרת לי שאת שונאת שוקולד."

הדמעות שלה זלגו בשטף. "אני לא שונאת שוקולד! אני אוהבת שוקולד!"

"אל תבכי, גלוריה, בבקשה… אני אביא לך בונבוניירה, כל מה שתרצי… תקשיבי, שכרתי חדר במוטל במרחק כמה בלוקים מכאן, רק כדי להיות קרוב אלייך."

עיניה הבהירות התרחבו. "חדר במוטל? אתה שם עם איזו זונה מזדיינת! אתם רואים יחד סרטים כחולים, יש על התקרה מראה גדולה!"

"אני אהיה קרוב אלייך בימים הקרובים, גלוריה," הרגיע הארי. "אני אביא לך כל מה שתרצי."

"אז תביא לי את האהבה שלך," היא צרחה. "למה קיבינימט שלא תביא לי את האהבה שלך?"

חלק מהמטופלים הסתובבו והביטו.

"גלוריה, אני בטוח שאין מישהו שאכפת לו ממך יותר ממני."

"אתה רוצה להביא לי בונבוניירה? יודע מה, תקע את הבונבוניירה הזאת בתחת!"

הארי הוציא כרטיס ביקור מהארנק שלו. זה היה מהמוטל. הוא הגיש לה אותו.

"אני רק רוצה לתת לך את זה לפני שאשכח. מותר לכם לעשות טלפונים? אם את רוצה משהו, לא משנה מה, תתקשרי אליי."

גלוריה לא ענתה. היא לקחה את כרטיס הביקור וקיפלה אותו לריבוע קטן. אז היא התכופפה, חלצה אחת מהנעליים שלה, הכניסה את הכרטיס לנעל ונעלה אותה בחזרה.

אז הארי ראה את דוקטור ינסן חוצה את הדשא לקראתם. דוקטור ינסן הגיע עם חיוך ואמר, "אז… כן כן…"

crumbbukowski_bringmeyourlove2

"שלום, דוקטור ינסן." גלוריה דיברה ללא מבע.

"אפשר לשבת?" שאל הדוקטור.

"בטח," אמרה גלוריה.

הדוקטור היה איש כבד גוף. הוא הצחין ממשקל ומאחריות ומסמכות. הגבות שלו נראו עבות וכבדות, הן היו עבות וכבדות. הן רצו לגלוש למטה אל תוך הפה הרטוב העגול שלו ולהיעלם, אבל החיים לא אפשרו להן את זה.

הדוקטור הביט בגלוריה. הדוקטור הביט בהארי. "אז…" הוא אמר. "כן… אני ממש מרוצה מההתקדמות שלנו עד כה."

"כן, דוקטור ינסן, בדיוק סיפרתי להארי שאני מרגישה הרבה יותר יציבה, כמה עזרו לי הייעוץ והטיפולים הקבוצתיים. נפטרתי מכל כך הרבה מהכעס חסר ההגיון שלי, מהתסכול חסר הטעם שלי ומחלק ניכר מהרחמים העצמיים ההרסניים שלי…"

גלוריה ישבה כשידיה משולבות על ברכיה וחייכה.

הדוקטור חייך אל הארי. "גלוריה החלימה באופן מפליא!"

"כן," אמר הארי. "שמתי לב."

"נראה לי שזה עניין של עוד קצת זמן עד שגלוריה שוב תהיה איתך בבית, הארי."

"דוקטור?" אמרה גלוריה. "אפשר לקבל סיגריה?"

"כן, ברור," אמר הדוקטור, שלף חפיסה של סיגריות אקזוטיות וחילץ אחת מהן בנקישה. גלוריה לקחה אותה והדוקטור הושיט את המצית המצופה בזהב שלו, והצית בו להבה. גלוריה הכניסה לריאות, נשפה…

"יש לך ידיים יפות, דוקטור ינסן," היא אמרה.

"תודה רבה לך, יקירתי."

"וטוּב לב שמציל, טוב לב שמרפא…"

"תראי, אנחנו עושים פה כמיטב יכולתנו…" אמר דוקטור ינסן בעדינות. "עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך לדבר עם כמה מהמטופלים האחרים."

הוא הרים את המסה שלו בקלות מהכיסא ועשה את דרכו אל שולחן אליו ישבה אישה אחרת שביקרה גבר אחר.

גלוריה נעצה בהארי מבט. "השמוק השמן! הוא אוכל את החרא של האחיות לארוחת צהריים…"

"גלוריה, היה נהדר לראות אותך, אבל זאת הייתה נסיעה ארוכה ואני צריך לנוח קצת. ונראה לי שהדוקטור צודק. שמתי לב שחלה התקדמות."

היא צחקה. אבל זה לא היה צחוק שמח אלא צחוק בימתי, כמו תפקיד ששונן. "לא התקדמתי בכלל. אם כבר, חלה נסיגה…"

"זה לא נכון, גלוריה…"

"אני המטופלת, רוֹשׁדָג. אני יכולה לעשות דיאגנוזה טובה יותר מכל אחד אחר."

"מה אמור הרושדג הזה להביע?"

"אף פעם לא אמרו לך שיש לך ראש של דג?"

"לא."

"אז פעם הבאה שאתה מתגלח, תביט טוב. ותיזהר לא לחתוך את הזימים."

"אני הולך עכשיו… אבל מחר אני אבקר אותך שוב…"

"בפעם הבאה תביא את המצביא."

"את בטוחה שאין משהו שאני יכול להביא לך?"

"אתה פשוט חוזר לחדר במוטל כדי לדפוק איזו זונה!"

"אולי אני אביא לך גיליון של ניו יורק? פעם אהבת את המגזין הזה…"

"תקע את ניו יורק בתחת, רושדג! ואחריו תסובב פנימה את טיים!"

הארי הידק את ידו על היד שבה הכתה את עצמה על האף. "תחזיקי מעמד, תמשיכי לנסות. בקרוב תחלימי…"

גלוריה לא הראתה כל סימן ששמעה אותו. הארי קם באיטיות, הסתובב והלך לכיוון המדרגות. כשהיה באמצע הגרם הוא הסתובב ושלח אל גלוריה נפנוף קטן. היא ישבה נטולת תנועה.

*~*

הם היו בחושך ועשו את זה במרץ כשהטלפון צלצל.

הארי לא ויתר, אבל גם הטלפון לא ויתר. זה היה מטריד במיוחד. די מהר הזין שלו התרכך.

"איזה חרא," הוא אמר והתגלגל מעליה. הוא הדליק את המנורה והרים את הטלפון.

"הלו?"

זאת הייתה גלוריה. "אתה דופק איזו זונה!"

"גלוריה, מרשים לכם לצלצל כל כך מאוחר? לא נותנים לכם כדורי שינה או הרגעה או משהו בסגנון?"

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן לענות לטלפון?"

"את אף פעם לא מחרבנת? הייתי באמצע התרוקנות טובה, את תפסת אותי באמצע התרוקנות טובה."

"אני בטוחה… אתה הולך לגמור להתרוקן אחרי שתסגור את הטלפון?"

"גלוריה, הפרנויה הקיצונית המחורבנת שלך היא בדיוק מה שהביא אותך למקום שבו את נמצאת."

"רושדג, לעיתים קרובות הפרנויה שלי בישרה על אמת שמופיעה באופק."

"תקשיבי, את בכלל לא מדברת בהיגיון. תלכי תשני קצת. אני אבוא מחר לראות אותך."

"בסדר, רושדג, תגמור עם הזיון שלך!"

גלוריה ניתקה.

*~*

נֵן הייתה לבושה בחלוק הבית שלה, וישבה על שידת הלילה עם כוס וויסקי במים. היא הדליקה סיגריה ושילבה רגליים.

 2126576798_3c38ef6209

"אז," היא שאלה, "מה שלום העזר כנגדו?"

הארי מזג לעצמו שתייה והתיישב לצידה.

"סליחה, נן…"

"סליחה על מה ובשם מי? בשמה או בפניי או מה?"

הארי רוקן את הוויסקי שלו. "יופי, בואי נעשה מכל זה איזו אופרת סבון מסריחה."

"אה, ככה? אז מה אתה כן רוצה לעשות מזה? תקיעה סתמית? רוצה לנסות לגמור את העבודה, או שאתה מעדיף להיכנס לאמבטיה ולסחוט אותו לתוך הכיור?"

הארי הביט בנן. "קיבינימט איתך, אל תהיי חכמולוגית. את ידעת מה המצב בדיוק כמוני. את זאת שרצתה לבוא איתי!"

"זה בגלל שידעתי שאם לא תיקח אותי, אתה תביא איזו זונה!"

"איזה חרא," אמר הארי, "שוב המילה הזאת."

"איזו מילה? איזו מילה!?" נן חיסלה את המשקה שלה, והטיחה את הכוס בקיר.

הארי הלך לשם, הרים את הכוס, מילא אותה מחדש והושיט לנן, ואז מילא את שלו.

נן הביטה לתוך הכוס שלה, לגמה, הניחה אותה על השידה. "אני הולכת להתקשר אליה, ולספר לה את הכול."

"בחלום בלילה! זאת אישה חולה!"

"ואתה מניאק חולה!"

בדיוק אז צלצל הטלפון. הוא עמד על הרצפה באמצע החדר, במקום בו הארי השאיר אותו. שניהם זינקו מהמיטה לכיוון הטלפון. בצלצול השני שניהם נחתו, כשכל אחד אוחז באפרכסת. הם התגלגלו הלוך ושוב על השטיח, מתנשמים בכבדות, כשכל הרגליים והזרועות והגופים בסמיכות נואשת, וכך הם גם השתקפו במראה הגדולה שעל התקרה.

 2125800961_b80cb7dffc

באמצע הדרך

*

כשנשבר לי הלב חניתי בצידי הדרך חסר יכולת תנועה.

מישהי שעברה שם עצרה לעזור לי, בנדיבותה.

היא הוציאה מתא המטען שלה מפתח לב מחושל, רופפה, רוממה אותי מעט מעל פני הקרקע על ג'ק, שיחררה, והחליפה לי ללב רזרבי. אחרי שטלטלה קצת בשתי הידיים לבדוק את החוזק הנמיכה את רגליי בחזרה אל הקרקע, הידקה, הטמינה את הלב הישן בתוך שקערורית אפלה מתחת לשטיח ונופפה לי לשלום בידיה השחורות.

הלב הזמני קצת יותר קטן, קצת יותר צר, והתוך שלו צבוע בצהוב של חוסר בשלות.

בגלל מידותיו הוא גורם לי לנטות על הצד, אבל אני ממשיך לנוע וסוחב לא רע בעליות, וזה לגמרי לא רע לטרנטה שנת 65' עם הרבה דפיקות, שפקחים חגים סביבה כמו אוכלי נבלות מעל דישון פצוע השוכב כבד-נשימה על קרקעית נחל חרב.

טארוּק אדמין 
מטורקית: א"א

אִלְחוּשׁ

IMG_1049הקיום בלעדייך הוא מוזר ומנוזל

עקר ומנוכר, נזיל ונגזל

מלא רִיק, ריק מתכלית

עמום

*

אם לא חָשׁוּק אלייך אני קן בלי גוזָל

ביש בלי מזל, סוס לא מפורזל

חשופית בלי רירית, נכלם

וכלום

*

נדמה היה לי שאנחנו על סף דרך חדשה
שלפנינו עוד עתיד שאהבתנו תעטר
ועכשיו הזרועות שלי איבדו את התחושה
כי האמנתי שאחבק אותך יותר

*

יושב קפוא מוקף בהיעדרך

בחוסר בְּעֶצֶם, בהיאחזות בזכרך

בשרעפַי גופך עדיין מהלך עליי

קסם.

*

הלא דמיינתי שאנחנו על סף דרך חדשה
חלמתי על עתיד, על אהבה שתיוותר
והזרועות שלי איבדו את התכלית והתחושה
ממאנות לא לחבק אותך יותר

א"א

The Love Beast

IMG_0223*

Every man who dies

Gets a stone to weigh him down

Every soul that drowns

Gets some fish to keep it drowned

Every woman burning

Gets a stake and one long match

Every baby coming

Gets a key to lock the latch

*

Every butterfly extinguished

Draws a moth into the flame

Every form of life on Earth is

Pre-designed to kill and maim.

If love endured the Evolution

Then it surely shares the same

Cruel survival kit that's granted

To all beasts that are untamed

Every time I wonder what became of love and lust

I know the fish are eating and the flames turn stones to dust

And the sound of my departing from the one I cherished past

As she's etching on my headstone words perpetuating pains

Is the din made by a baby jingle-jangling with the chains

While his stillborn mother's trying to secure her child's restraints

 

E.A.

רַנְדֶווּ (אלגיה במבטא צרפתי)

אהובתי,

חזרתי מפגישה מקרית

עם אהבתי הקודמת.

לא הרגשתי אליה דבר.

עשינו סקס, כמובן, אבל זה היה בלי רגש.

סקס קר. טכני. אוטומטי.  נהניתי, אבל לא מספיק.

ועכשיו חזרתי אלייך, אהובתי, מפגישה מקרית.

*

לסיכום, לאהבתי הקודמת התווספו שני קמטים,

וברגליים שלה קצת יותר רך.

יש לה את אותה בעיה קטנה בעור (יש דברים שלא משתנים)

ואת אותו חיוך ממיס גם אם בעיניה משהו דעך.

כמו תמיד, כשחדרתי, היא נעצה בי ציפורניים; מזה השריטות על הגב.

אבל הנה חזרתי אלייך, אהובתי,

אני שלך.

*

נפגשתי במקרה עם אהובתי הקודמת

וכל מה שהרגשתי אליה פעם התפוגג.

האהבה נעלמה, גם הרצון לעשות לה ילד

לא תפקד, וזה רק גרם לי לתהות מתי הסיפור שלנו גם הוא

יצטמק ויתגמד.

*

היא ואני נחנו מעט על כוס של יין אדום

ואפרופו – הפלקתי לה קצת בתחת

ואז עשינו את זה שוב; מזה השריטות בירך

כי מה לא עושים כדי להתענג.

*

אהובתי,

במחשבה שנייה נמלכתי וארזתי.

כשתתעוררי ותמצאי את הפתק, אני כבר אלך.

אין לי מה לחפש אצלה ואין לי מה לחפש אצלך.

*

הכול מקסם שווא, נווה מדבר שמתאבך

אהבה היא תהליך של נסיגה, של התדרדרות,

כי כשאתה מתחיל בפסגה, לאן כבר תמשיך ותלך?

אז זהו, אהבתיך,

ועכשיו נותר ממני רק פתק על כרית.

אולי אי פעם נתאחד שוב בפגישה מקרית.

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: