שיתוף פעולה: מכתב לצ'רלי צ'פלין


חברנו היקר צ'רלס:

מכתב אהבה עבורך. אנחנו משורר אחד מאושר ומשורר אחד לא מאושר בהודו, שזה שני משוררים. היינו רוצים לבוא לבקר אותך כשנגמור עם הודו לדגדג לך את הרגליים. לא רק זה, אלא שמלך בניו יורק הוא סרט גדול, — אני משער שייקח בערך 10 שנים לפני שהוא ייראה מצחיק בפרספקטיבה. כל כמה שנים אנחנו חולמים בשנתנו שאנחנו נפגשים איתך.

למה שלא תמשיך ותעשה עוד סרט ושיזדיינו כולם. אם תעשה עוד סרט נוכל להיות ניצבים. נהיה לך נושאי הכלים שלך חינם אין כסף.

בוא נספר לך על גַנֶש. הוא אל עם פני פיל עם כרס שמנה מצחיקה גוף אנושי. לכולם בהודו יש תמונה שלו בבית. לחשוב עליו זה מביא חוכמה שמחה הצלחה שהוא מעניק אחרי שהוא אוכל את הממתק שלו. הוא לא קיים וגם לא לא קיים. בגלל זה הוא מסוגל להכריע כל שד. הוא רוכב לו על עכבר ויש לו 4 ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.

אתה מבין כמה פעמים ראינו את הסרטים שלך בניוארק ובכינו בחושך לנוכח השושנים. אתה מבין כמה קיצים בקוני איילנד ישבנו באמפי וצפינו בך מחופש לאהיל בנצח תחתונים מגרד. אפילו הצחקת את האמהות המתות שלנו. אז תזכור שהכול בסדר. אנחנו מחכים לצעד הבא שלך והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.

מה עוד אנחנו יכולים להגיד לך לפני שכולנו נמות? אם כל מה שאנחנו מרגישים ניתן היה להיאמר זה היה מאוד יפה. למה לא עשינו את זה קודם? כנראה שהעולם נראה כל כך עצום, שקשה למצוא את הרגע הנכון לשכוח מכל החרא הזה ולנפנף שלום מהצד השני של כדור הארץ. אבל ישנם בהחלט מיליונים על גבי מיליונים של אנשים שמנופפים לך שלום בדממה מכל החלונות, הרחובות והסרטים. זה רק החיים שמנופפים לעצמם.

תגיד למייקל שיקרא גם הוא את השירים שלנו אם אי פעם תקבל אותם. שוב אנחנו אומרים שיש לך את המגע-דגדוג הזה שאנחנו מחבבים-אוהבים.

שנגמור בזה?

לא, יש לנו עוד הרבה מקום על הדף – אנחנו עוד צריכים לרוקן את הלב. קראת את לואי פרדינן סלין? – תורגם לאנגלית מצרפתית – סלין מקיא פטלים. הוא כתב את הפרוזה הכי צ'פלינאית באירופה ויש לו נשמה מספיק מרירה מרושעת עצובה מכוערת נצחית קומית כדי לגרום לך לבכות.

אתה תוכל לעשות סרט גדול על פצצת האטום!

 סינופסיס:

שרת זקן מלוכלך עם שיער לבן שלא מצליח להבין את התרגולת למקרה של מתקפה אווירית וממשיך בעיסוקים האבודים שלו במרתף באמצע מקרי חירום הפגזות משבר בינלאומי, אזעקות, מהומות בקרמלין, טילים עפים, מכשירי רדיו צורחים, הרס כדור הארץ. הוא יוצא יום אחרי זה, זוחל מתחת לערימת בניין אמפייר סטייט של גופות אנוש, ושאר הסרט, שעה שלמה, השרת על המסך לבדו עושה כאילו הוא יוצר קשרים חברתיים עם אף אחד ששם, שותה בירה בבר עם חבר'ה בלתי נראים, קורא עיתונים משנה שעברה, ובסוף מביט בהבעה ריקה במצלמה בפני צ'פלין בעלי הגיל הנצחי שמביטים בהבעה ריקה, מרותקת, לתוך עיניו של אל הבדידות.

הרי היא ההצהרה הסופית ההולמת שלך סר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה – אבל המבט האחרון שלך חייב להיות כל כך יפה שזה לא משנה אם העולם ניצל או לא.

טוב, כנראה שעכשיו אפשר לגמור את זה. סלח לנו אם כבר ידעת את כל זה. טוב

אהבה ופרחים,

פיטר אורלובסקי, אלן גינסברג

1961 בומבי

***

פרולוג של סוף מעשה

בשנת 1957 יצר צ'פלין את הסרט "מלך בניו יורק", שכולו ביקורת על החברה (בכלל) האמריקאית (בפרט). חמש שנים לפני זה מנעו ממנו האמריקאים אשרת כניסה חוזרת לארץ האמיצים, בשל הפחד המתגבר שהוא קומוניסט. הסרט הוקרן בארצות הברית רק עשור לאחר מכן.

בשנת 1961 ישבו המשוררים ובני הזוג פיטר אורלובסקי ואלן גינסברג בהודו, והחליטו לכתוב לו את מכתב התמיכה הזה, שכולו רוח טובה וכנראה גם סמים קלים, ושבמקור רצוף שגיאות כתיב. לא ידוע לי אם המכתב הגיע אי פעם לנמען ואם הוא בחר להיעלב ממנו. בסופו של דבר בחרתי להתעלם משגיאות הכתיב השגורות אצל אורלובסקי – באנגלית יש לזה מצלול סלנגי מסוים שלא מיתרגם לעברית, וזה סתם נראה רע; ממילא, הטקסט מהמורתי גם בכתיב תקני (אגב, תוכנת וורד מכירה את המילה "צ'פלין"). מייקל שמוזכר בטקסט הוא אחד מצאצאיו הרבים של צ'פלין, והילד המקסים מהקליפ מהסרט.

בשנת 1965 נולד אבי תל, והיום (מזל טוב!) הוא יום הולדתו. החלטתי לתרגם לכבודו את המכתב הזה משתי סיבות: הראשונה היא כדי להוכיח סופית שאני אידיוט – הרי רק טמבל מוחלט ירצה לתרגם את הדבר הזה ויחשוב שיצא מכך בכבוד; הסיבה השנייה היא שיכולתי לדמיין את שנינו יושבים יחד בהודו עליצי רוח וכותבים מכתב כזה ל… נניח… אסי דיין, נגיד, כמו אורלובסקי וגינסברג, רק בלי הקטע של הנשיקות, אתם יודעים, ובלי הודו.

א"א

מודעות פרסומת

סקוונצה 44

לאבי תל, חברי הטוב, יש היום יומולדת.

זה שנים שהוא מציק לי לגמור לחבר את הסולו שלי לחלילית, אופ. 1, עליו אני עובד מזה… רגע, אנחנו בסוף מאי… מזה… 33 שנים.

את הפרויקט ההוא גנזתי, אבל מעלה גמלא בליבי ההחלטה להקליט עבורו יצירת סולו לקול ולסקסופון טנורעוע. מסיבות טכניות שלא זה המקום לפרטן, הסקסופון ירד מהז'ורז' פרק.

אז זאת התוצאה  – סקוונצה 44 לקול סולו, שבתחילתה ציטוט של המשורר האיטלקי אדוארדו סנגווינטי, איתו נפתחת סדרת הסקוונצות של לוצ'אנו בריו, שזאת מעין קריצה להן (ולקתי).

הוקלט באולפני דלאמורה, חיפה, 29.5.09, מבלי להפריע לשכנים

לינק להורדה

א"א

הכלחישתה? – קרלה בליי באילת, 27 ו-28 באוגוסט 2008

קרלה בליי היא מלחינת הג'ז הטובה ביותר שפועלת כיום, ואחת הטובות (כלומר הטובים) בהיסטוריה של הג'ז בכלל. מונק, אלינגטון, מינגוס, בליי, גילספי, נמצאים כולם באותה פסגה.

יש הסבורים שהיא כותבת קולאז'ים מוזיקליים. שזאת ה"טכניקה" שלה. יש בזה מן האמת, אבל יותר מכך יש בזה חוסר הקשבה; ביצירות היותר סבוכות שלה עשויים לחשוב בהתחלה שעולמות מוזיקליים שונים מחוברים זה לזה כמעט בשרירותיות, שאין שם היגיון, אבל אחרי כמה האזנות מוקפדות מתגלה ההיגיון של בליי במלוא בהירותו, ומה שאולי נשמע בהתחלה לא נהיר, הופך להיות מובן מאליו ואפילו מתבקש. וזורם ושוצף ולירי. כי לבליי יש שפה. משלה. ייחודית. וסווינג. והנגנים של בליי תמיד נשמעים כמו נגנים של בליי, כי זאת ההשפעה שלה עליהם: היא שואבת אותם לעולמה המוזיקלי, והם משתנים לנצח.

כמו שאני השתניתי לנצח כשהתוודעתי אליה לראשונה בתקליט Musique Mecanique, משנת 79'. בגללה החלטתי להקדיש יותר זמן לג'ז. היה לי המזל לספר לה את זה, היא טענה שאני מוזר (בשביל זה הייתי צריך לנסוע עד אילת?!), ורק אחרי זה שמתי לב שמספר חדר המלון שלי הוא 440, כמו היצירה הראשונה בתקליט ההוא, התדר של התו לה.

אה, אז יש משמעות לכל!

כך או אחרת, המוזיקה של בליי השתנתה לאורך השנים, אבל רק במעטפת ולא בליבה. היא התחילה כאוונגרדיסטית פראית (שני שיתופי הפעולה שלה עם המשורר פול היינס מופלאים – אופרת הרוק "מדרגות נעות מעבר לגבעה", שיש בה גלריה הכי מופרעת של כוכבי-על, ו"טעמים טרופיים", תקליט שיש בו את הסולו סקסופון הכי יפה שאני מכיר, בנגינתו של גאטו ברביארי, "מה יישאר בינינו לבין הירח הלילה?"), עברה לג'ז יותר נגיש אבל לא פחות פראי (European Tour הוא תקליט מופתי, ולא היחיד בין אלה שהוציאה), כתבה תקליט לניק מייסון, שניים לצ'רלי היידן, פסקול לסרט Mortelle Randonée, הפתיעה ברוך של "לב כבד" ושל "סקסטט", הקימה ביג בנד קטן, ביג בנד גדול מאוד, ניגנה דואטים עם סטיב סוולו ועוד ועוד, ולכל אורך הדרך יצרה מוזיקה שגיבה.

בשנה שעברה עשתה בליי כבוד חסר תקדים לפאולו פְרֵסוֹ, חצוצרן לא מוכר, לי לפחות, צעיר, בדיסק שנקרא "האקורדים האבודים מוצאים את פאולו פרסו". אם לא די בשם, על העטיפה רואים את בליי, סוולו, המתופף בילי דראמונד והסקסופוניסט אנדי שפרד, מפנים אליו מבטים מלאי תקווה. לא יודע מה קרה לפרסו מאז, אבל אני מניח שהוא פשוט לא מצליח לעלות על מטוסים, כי האגו שלו התנפח לפרופורציות לא מציאותיות. זה מה שהיה קורה לי, לפחות, אם הייתי מצטלם לעטיפה כזאת.

מימין: סוולו, שפרד, בליי, דראמונד צילומים: אבי תל

 תהיה הסיבה אשר תהיה, להופעה באילת הגיע צעיר אחר שלא הכרתי, מייקל רודריגז, בן למשפחה מוזיקלית וחבר בצמד "האחים רודריגז", שהחבר השני בו הוא אחיו, רוברט (ולא – זה לא הבמאי הנוראי [אבל מוזיקאי משמח] שקוונטין טרנטינו מטפח משום מה), יליד 79', הברקה.

כי מה שהתרחש ביומיים האלה על הבמה בפסטיבל הג'ז באילת היה לא פחות מחוויה דתית. ואם תרצו, אנדי שפרד היה הסנה הבוער.

בתחילת הערב ניגנו האקורדים האבודים – שאיבדו גם את פאולו פרסו – את היצירה המרכזית מהדיסק האחרון, "חמישיית בננה", סוויטה מופלאה שלמגינת ליבה של קרלה בליי בנויה בסופו של דבר משישה קטעים, אבל בתוכה יש הרבה חזרות בנות חמש תיבות או הכפלות של חמש, קטע במקצב חמישה רבעים, קווינטות וכן הלאה. בדיסק אורכה למעלה מחצי שעה, בהופעה זה ארך יותר. זה גם כאב יותר.

המוזיקה הזאת חודרת קרביים, ויש בה איזה עצב ויופי כל כך מזוקקים שקשה לעמוד בהם. למעשה, בשלב מסוים חדר גרגר מדברי לעיני, וצופה מן הצד שאינו מכיר אותי טוב וראה יותר מדי סרטים של ברטראן בלייר, עשוי היה לחשוב שבכיתי, או משהו דומה. זה היה שוברט. זה לא היה מהעולם הזה. או שזה היה מרקם מחבר בין העולם הזה למשהו אחר, שמעבר לו.

בליי, גופה גם הוא כמו עומד להתנתק מהעולם הזה, עלה נידף, זעיר, רכנה על הפסנתר, והרוח שאיימה לשאת אותה הלאה משם, לכל עבר, פיסלה את שיערה בדרמטיות בטהובנית, שיער שאניציו מחושים קוסמיים זעירים של שרך מוזיקלי בדיוני. סוולו, לפחות בערב הראשון, הזכיר לי את הקומיקאי אייד אדמונדסון; עמד בתנוחה משונה. מימינם היה המתופף בעל השם מנבא המקצוע בילי דראמונד. שלושת אלה ניצבו בחצי מעגל מסביב לשתי הבננות היותר בולטות בערב, הסקסופון והחצוצרה (ולחלופין פלוגלהורן, כלי נעלה), כי שני הנשפנים עמדו במרכז הבמה במלוא מובן המילה, ובכוונה תחילה. בליי וסוולו עבדו כמקשה אחת – וסולו הבס היחיד היה כתוב! – דראמונד הקריב את אהדת הקהל לטובת ליווי (וירטואוזי כשלעצמו) מצטנע, ואילו שני הנשפנים הבריקו בצורה שקשה לדמיין, ובשיתוף פעולה מושלם שגרם הנאה גם לקהל אבל לא פחות מזה להם עצמם.

רודריגז ניחן בצליל רך וחרישי, נדיר, בטכניקה מעולה, אבל בעיקר בחשיבה מלודית מפליאה. כל הסולואים שלו היו מנגינות, ובכל מקרה, כששני הנשפנים יצאו לסולו, קצר או ארוך, הוא תמיד שירת את הדינמיקה של הקטע ואת האופי שלו, מבלי לאבד לרגע את הזרם התחתי האחיד. הכול פעל לטובת ההיגיון של מעשה ההלחנה. שפרד הגדיל לעשות, כשבסולו עוצר נשימה שבו השתמש בנשימה מחזורית, ניצל את מגבלות הצליל של הטכניקה הזאת לצורך הפיסוק של המשפטים המאולתרים. ובכלל, שפרד הוא מוזיקאי נדיר שרק הולך ומשתבח ומגדיל את הארסנל שלו לאורך השנים, ובאילת הפגין סאונד מרהיב, עדין ורב גוונים, שבעזרתו יצר סערות ענק מבלי לצעוק. ואיזו סיבולת! סנה בוער, כאמור.

בערב הראשון נוגן כהדרן "מותו של סופרמן / סקוונצת חלום מס' 1 – מעוף", גם הוא מהדיסק החדש, יצירה בלתי מוחשית, אמורפית; אם אני זוכר נכון, בערב השני היה ההדרן "אד אינפיניטום" במקור מהתקליט Dinner Music, מנגינה כובשת עם השפעות של אריק סאטי שנוגנה גם בערב הראשון, אבל אחד השוסים של הערב היה Rut, מתקליט ישן משותף של בליי וסוולו, Night-Glo. שם התנהל דיאלוג גאוני בין שפרד לרודריגז, שלא הותיר איש בקהל הרב ללא חיוך רחב על הפרצוף.

הבעיה עם ערבים כאלה היא שאחרי זה הכול נראה זעום יותר. כל חוויה מתגמדת. בחוסר רצון מסוים נכנסתי לשמוע את מייק סטרן מארח את הבסיסט ריצ'רד בונה.

מה יש להגיד… סטרן עושה פיוז'ן בשנות האלפיים. מי היה מאמין. מי היה רוצה להאמין. על הבמה הוא נראה כמו מישהו שהיה מאוד רוצה להיות חבר באיי-סי-די-סי אבל חסר לו קצת קפאין בדם, ולטעמי הסולואים שלו היו נבובים, גם אם וירטואוזיים לעילא (לרוב זה הולך ביחד). מישהו גם צריך לספר לסקסופוניסט שלו, בוב מלאק, שאפילו לפני שמייקל ברקר מת זה היה מצחיק לנסות להיות ברקר.

אלא מה, על הבמה עמד גם ריצ'רד בונה, שגנב את ההצגה בלי להתאמץ. סטרן ניגן סולו ארוך, בונה הכניס פרזה פראית, והקהל שאג לבונה. וככה זה חזר על עצמו. אני מרחם על כל הבסיסטים שנמצאו בקהל, כי זו בוודאי חוויה מדכאת; האיש לא מהעולם הזה. וירטואוזיות זה דבר אחד, אבל הבנאדם בכלל לא מנגן – הוא רוקד על הבס. הוא מחובר לכלי כמו שהנדריקס היה מחובר לגיטרה. זה איבר מהגוף שלו.

***

ובלילה חלמתי על נופים הרריים ירוקים עוצרים נשימה, מפעימים, שגרמו לי ריגוש כמו המוזיקה של קרלה בליי. אבל דברים כאלה לא קיימים במציאות, רק במחשבה.

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: