מושלם, חוץ מהפגם המרכזי

צ'רלי וריק (Charlie Varrick). בימוי: דון סיגל, עם וולטר מתאו, ג'ו דון בייקר, ג'ון ורנון, ג'קלין סקוט, אנדרו רובינסון, 1973

הסרט נפתח בסצנה פסטורלית, עם מוזיקה בהתאם: טבע. ילדים (חלקם של הבמאי, אחד של מתאו) ובני נוער נהנים מפעילויות חוץ ומשחקים בעיירה קטנה בשם טְרֶס קְרוּסֶס, שלושה צלבים. זה תמים, עד שמופיעה נערה בביגוד… קיצי, נקרא לזה, ואז המוזיקה עושה תפנית סקסית (קצת מטריד כשמגלים שזאת אן, 13, הבכורה של סיגל). אחריה רואים מישהי יותר מבוגרת, שאחד הבנים של סיגל שורק לה. הדואליות הזאת שזורה בסרט כולו. עכשיו המצלמה מתרוממת אל מרפסת של בניין ישן, בנק, מגיעה אל דגל אמריקה (ארץ הדואליויות הבלתי מוגבלות) התלוי שם, ויורדת בחזרה לקרקע, להתמקד בכניסתה לעיירה של לינקולן קונטיננטל שבה יושבים שניים: צ'רלי וֶריק ואשתו ניידין. צ'רלי מחופש לאיש מבוגר יותר (שדי דומה לבמאי, עם שיער השיבה, הגבות העבות, השפם והשומה). המכונית חונה; הוא רוצה לפדות צ'ק מהבנק. ניידת עוצרת ליד, חילופי דברים, צ'רלי נכנס לבנק. הניידת ממשיכה הלאה, אבל אחד השוטרים חושד במשהו. אולי זה לא מפליא: ג'ון קנדי נרצח תוך נסיעה בקונטיננטל.

בינתיים, בפנים הבנק, מתנהלת שיחה מנומסת בין צ'רלי לפקידי ומנהל הבנק, ואז נשלף אקדח. כצפוי, זה שוד. הקצב נעשה מסחרר, הליווי המוזיקלי המשובח של ללו שיפרין מעצים את התחושה, שני אנשים שבקושי שמנו אליהם לב מסתובבים עם מסכות ותנועה ריקודית מלווה בידי ג'ז – טדאא! דון סיגל במלוא הדרו. סצנה מרהיבה ומקפיצה, שמבחינתי שווה את כל הסרט. השוטרים מההתחלה חזרו, מתנהלים קרב יריות, בריחה, מרדף מכוניות קצר.

הערת ביניים: דבר מאוד מעצבן בסרט, שנתקלים בו בהרבה מאוד מקרים עד ימינו, זה חריקת צמיגי מכוניות על קרקע חולית או טרשית או סלעית.

בחזרה לעלילה. צ'רלי, יש להבין, הוא טייס ריסוס שבשעות הפנאי שודד בנקים קטנים – כסף קטן, סיכון קטן. "הוא לא רוצה לפגוע באיש ולא להיפגע," אמר דון סיגל. אלא שהפעם היו כמה תקלות בדרך. הראשונה היא שיש הרוגים: שוטר, שומר בבנק, שודד, ניידין. התקלה שמניעה את המשך הסרט היא שהשוד השתבש בהפוך: בבנק היה המון כסף, ששייך לאנשים לא נעימים, ששולחים את ג'ו דון בייקר הנפלא, סדיסט חסר מעצורים (נפלא!), לסדר את העניינים. עכשיו צריך לראות איך צ'רלי יוצא מהתסבוכת האיומה אליה נקלע. בהקשר הזה, נותר בסרט איום לא ממומש: בעוד שהמאפיה ממשיכה לרדוף את צ'רלי, אנשי החוק נעלמים מהתמונה מעט אחרי שנכנסו אליה, למרות ההבטחה לצלוב את השודדים. בהמשך לטענה הבאה שלי, אם שמה של העיירה מסמל שלושה קורבנות, אפילו בכך מתעלם הסרט לחלוטין ממותם של השוטר והשומר.

הסרט שזור בהרבה סצנות משובחות ותמונות שנחקקות בזיכרון, אבל מה שהרג לי אותו הוא חוסר הסימפטיה שמעוררת הדמות הראשית. צ'רלי והשודד השני (אנדרו רובינסון, סקורפיו מ"הארי המזוהם") לא עוצרים לרגע להרהר בחבר המת, וזה מילא: אחרי שאשתו מתה מפצעיה, האבל של צ'רלי מזכיר את הטווח הרגשי של שוורצנגר ב"שליחות קטלנית". הראשון. כתוצאה, לא ממש אכפת לך ממנו ומהישרדותו ומהפשע המושלם שלו, שהוא למעשה פשע אקראי מושלם, או פוסט-פשע מושלם. חוסר העניין המוחלט שלו בקורבנות השונים הופך את הדמות לריקה; אפילו הרוצח הסדיסט מחייך בהנאה כשהוא גורם כאב.

"וולטר מתאו היה היחיד שלא אהב את התסריט," כתב סיגל באוטוביוגרפיה שלו (A Siegel Film, 1993. אגב, הקרדיט האישי הזה הופיע לראשונה בסרט הנוכחי, וייתכן שאופשר בעקבות ההצלחה האדירה של "הארי המזוהם"). מתאו לא אהב את כל הפתיחה עם השוטרים והצ'ק, וחשב שלא ברור מספיק מה קורה שם. "וולטר רוצה לראות את הבננה לפני שהוא מחליק עליה… אני רוצה לראות את הבננה אחרי שאני מחליק עליה." סיגל משחזר שיחה שלו עם מתאו, אחרי צילומי המרדף של המכונית והמטוס, הקליימקס של הסרט:

ו"מ:  בחיי, זה היה חתיכת צילום.

ד"ס: אתה מבין שזה הדבר הנחמד הראשון שאמרת לי על צילום כלשהו בסרט?

ו"מ: זה הדבר הראשון שראיתי ואהבתי.

צ'רלי בריגס (שחקן): מר סיגל הוא במאי גדול.

ו"מ: צ'רלי, אמרתי למר סיגל שאם הוא אי פעם היה מצלם תסריט ראוי לשמו, הוא היה הבמאי הגדול ביותר שקיים. *

ד"ס: לרוע המזל, אני לא יכול להמשיך בשיחה האבסורדית הזאת… באשר אליך, מר מתאו, תענוג לעבוד איתך; אבל מה שיש לך להגיד על התסריט טיפשי במיוחד בעיניי.

במהלך ההסרטה, מתאו התלונן גם בפני רובינסון על הסרט, שלדעתו לא היה שווה הרבה, וגם על כך שליהקו אותו לתפקיד במקום מישהו כמו ברונסון, נניח. לדברי רובינסון, אחרי שמתאו ראה את הסרט הוא שינה את דעתו, אבל סיגל האמין ש"בגלל הגישה השלילית [של מתאו], הוא היה אחראי במידה רבה לחוסר העניין של האולפן בצ'רלי וריק. ואם אולפן לא עומד מאחורי סרט, כבר עדיף לא להסריט אותו."

הסרט נכשל בקופות. וורנר לא עשו כלום כדי לקדם אותו.

א"א

* פיטר בוגדנוביץ' כינה את סיגל "במאי סרטי ה-B הגדול ביותר". נראה לי שהוא כיוון להעניק לסיגל מסגרת מכובדת משל עצמו, יותר מאשר להכניס את כל הסרטים שלו תחת האוהל הזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: