גריטה

אישה בסופרמרקט אומרת לילדות הקטנות שלה לחפש יוֹגוֹרט.

אני קרוב אליהן, בוחר בצלים שגודלם קטן מפומלה, ושאם אפשר הם גם פחות רקובים; לפעמים אפשר להציל את האמצע.
"יוגוּרט," אני מסנן הצדה בשקט.

תביאו יוֹגוֹרט, אומרת האם שוב.
למה צריך יוֹגוֹרט? שואלות הבנות.
שיהיה בבית יוֹגוֹרט, היא עונה.

"יוגוּרט," אני שוב מתעוות.

בואי נחפש יוֹגוֹרט, אומרת הקטנה לאחותה היותר קטנה, ואיכשהו העובדה שהמילה הזאת בוקעת מפה תמים, מטריפה אותי עוד יותר.

"יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט, כמעט בקול רם.

אמא, מצאנו יוֹגוֹרט, קוראת הקטנה.
יופי, בואו ניקח את היוֹגוֹרט, עונה האמא.

נשבע שהן עושות לי את זה בכוונה!

אני מאבד שליטה. "יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט בקול מתעצם, ועם כל "יוגוּרט" מנער בתנועה ספזמודית בלתי נשלטת את שקית הניילון של הבצלים, שעכשיו נראית כמו שק אשכים דלוק של פיל.

שאריות קלושות של ריסון אירופאי מונעות ממני ליפול על הברכיים באמצע מחלקת ירקות ולצרוח, "יוגוּרט! אומרים יווווווווגוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּרט!"

אני חייב הפוגה.
מבצלים רקובים במחיר מופרז
מילדות יוֹגוֹרט
מעצמי.

א"א

מודעות פרסומת

גזעי, לא נלחש

משכה את הכלב הצדה כשבאתי מולה על המדרכה, להרחיק אותו ממני.

זה בסדר, אמרתי לה, אני מסתדר עם כלבים.

העניין שהוא קצת לא צפוי; עם נשים הוא מסתדר, אבל עם גברים אי אפשר לדעת איך הוא מגיב, אמרה.

זה בסדר, חזרתי על עצמי בביטחון, אני כמו הלוחש לכלבים; הם מבינים אותי.

התכופפתי אל הכלב, שחייך אליי.

הוא פתח פה להגיד משהו, השתהה, ובסוף החליט לסגור אותו על האמה השמאלית שלי.

לחשתי לו להפסיק.

משהו בכלב הזה היה משובש – הוא לא הבין, וכדי להמחיש את זה, טלטל את ראשו בתסכול.

הכאב היה נוראי, אז עברתי מלחישות לצרחות.

הכלב, מצדו, התעקש להמשיך להיות קהה-שכל.

בטח גזעי.

שיניתי טקטיקה ועברתי מצרחות לשיטה הבדוקה והמוכרת היטב, שלאורך ההיסטוריה הוכיחה את עצמה בקרב שכבות רחבות ומגוונות באוכלוסייה, מגברות ענוגות עם קמליות ועד אלופי אגרוף – התעלפות.

עשרים תפרים ושתי זריקות מאוחר יותר שבתי להכרה.

לצד המיטה שלי עמדה – במפגן מרהיב של אחריות אזרחית – בעלת הכלב, שטלטלה את ראשה בצער או ברחמים או בתסכול או באכזבה (באנשים אני פחות מבין):

היית צריך להזהיר אותי שאתה לא מסורס.

א"א

תרגום המציאות

הלכתי לבקר את המחשבה, במפעל בו היא מייצרת מציאות.

תראה, היא אמרה, אנחנו בצרות. נכון, המצב מעולם לא היה מזהיר, תמיד עבדתי קשה, וזה לא שיצא לי לחגוג הרבה, כן? בלי נסיעות לחו"ל ומסעדות וכולי, אבל אתה יודע, מסתפקים במועט, אפשר לחיות איכשהו, והשכר היה… ריאלי, נקרא לזה.
אבל כבר עשור שהשכר לא זז, ואתה יודע איך זה בשטח – הכול עלה והתייקר, ואני צריכה לשבת פה מדי יום ולייצר מציאות בשכר של תחילת המאה, ובוא נגיד ככה… גם בהתחלה, עם כל הרצון הטוב, לא השתלם לי כלכלית לייצר מציאות כמו שצריך; תמיד צריך לעגל פינות, לקצר פאנלים, למתוח זוויות… אבל איכשהו, בסוף, זה נראה מספיק טוב למי שלא ממש מקפיד לבדוק איך דברים אמורים להיראות.

אבל היום?! היום אין לי ברירה אלא לייצר כפליים מציאות בחצי מהזמן, וגם חלק ניכר מהזמן הזה אני טרודה בבעיות פרנסה וצריכה לעשות חלטורות בייצור מציאויות אלטרנטיביות למוסדות ממשלתיים, אז המציאות שאני מגישה ללקוח בסופו של דבר, איך נגיד… חובבנית.

העניין הוא, וזה מה שהכי מדאיג, שלאף אחד לא אכפת איזו מציאות הוא מקבל, העיקר שיש לו משהו ממשי ביד, ושהוא יכול להתפאר שהמחשבה ייצרה לו מציאות. כולם מקבלים חרא של מציאות, אבל איכשהו תמיד אנחנו במקומות הראשונים במדד האושר העולמי.

אז לא יודעת… אולי למרות הכול אני כן עושה עבודה טובה, וזה סתם שראיית העולם שלי מעוותת.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: