בוסר טוב – אודות הבגרות הנפשית שלי

צילום: ארייה אשרוב

בעבר הלא רחוק, ספרי ההדרכה היו פרקטיים: ספרי בישול, ספרים שלימדו אותך לעצב סידורי פרחים כמו היפנים, לערוך שולחן, להיות מנומס, להרוג שלושה יריבים בשתי מהלומות נונצ'קו וכן הלאה. דבר אחד היה בטוח: אם התברכת בקצת שכל, הצלחת למלא אחר ההנחיות.

אוקי, אני מודה, לפעמים נדרשו שלוש מהלומות נונצ'קו, אבל בכל זאת…

בימינו, התחום של ספרי ההדרכה נעשה ערטילאי, ולמעשה בלתי ישים: מלמדים אותך כיצד לסדר חפצים בחלל כך שהעסק שלך ישגשג, כיצד להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות (שם טוב לספר אימה: "כיצד להפסיק לחיות ולהתחיל לפחד"), וכיצד לעשות סקס כך שכל אורגזמה תימשך 46 דקות, במקום חמש עשיריות השנייה, כמו שרצה הטבע.

הרעיון האחרון אולי נשמע מבטיח, אבל יש לי משהו קטן להגיד למי שהמחשבה לבזבז את זמנו בצורה הזאת קוסמת לו: סטינג מתמחה בטכניקה הזו של הארכת אורגזמות, ועל מנת להבין כמה היא מזיקה ואיזה הרס היא תזרע בחייכם, פשוט דמיינו את ימי "פוליס", וחשבו מה קרה עם הזמן לאיש שפעם יצר מוזיקה אנרגטית ורעננה וממריצה וחיונית ומלאת חיים, והיום יוצר סוג של קוטל זרע מהורמן.

אבל אני סוטה. איפה הייתי? אה, כן…

השבוע נכנסתי לחנות ספרים, ועיניי נחו על כותר שפחות או יותר הייתי משוכנע שהוא נכתב עליי, וליתר דיוק על הדרך שעשיתי בין גיל 11 ל-12.

שמו? אוקי, ניחשתם מיד כי זה היה קל: הספר נקרא "הבגרות הנפשית".

מיהרתי לקופה עם הספר, ומשם מיהרתי הביתה לקרוא בו, אלא שכבר על ההתחלה נתקלתי במכשול בצוּרת… סלחו לי על השפה הבוטה – שיר.

ולא סתם (שוב סליחה) שיר, אלא כזה עם טעות דפוס, ציטוט בלטינית, ושימוש מופרז במילה "אני".

הרשו לי להבהיר: טעויות דפוס, שירים, שירים עם ציטוטים בלטינית, כתיבה ארס פואטית וסנדלים סרוחים, אלה דברים שאותי לא משמחים!

אה, כן, וגם ג'ולי אנדרוז.

טעות הדפוס? "רומטיקנים" במקום "רומנטיקנים". על העמוד הראשון! לכם אולי זה ייראה זניח, אבל את המוח שלי זה ישר זורק לחשוב שאולי מדובר בז'רגון, מילה שמתארת רומאים שגרים בוותיקן (שיבוץ אפשרי במשפט: "האפיפיור הוא רומטיקן ידוע!"), או רומאים שגרים בוותיקן וסובלים מרומטיזם.

הבעיה שלי עם שירים? אני מאמין שכתיבת שירים מעידה על נפש מאוד לא בוגרת, על אחת כמה וכמה אם המילה "אני" מופיעה בהם הרבה. ככלל, אם אתם מעל גיל 15 ועדיין כותבים שירים, ויש לכם בחדר קלף שרוף שעליו מודפס "אם" של קיפלינג, ובספרייה מבחר מספרי ריצ'ארד באך, ואתם בטוחים ש"אלגרו נון טרופו" הוא סרט מצחיק ושקן ראסל במאי טוב, אתם יכולים לחזור בתשובה: לחיים החילוניים אין מה להציע לכם. והכי חשוב: לחריזה אין מקום בחצי השני של המאה העשרים, אלא אם כן בשירי זמר או לצרכים קומיים. אם אתה משורר חורז, אתה פשוט לא משורר!

אבל רגע, נתתי לעצמי להיסחף להכללות, וזה מעיד על בקיעים בבגרות הנפשית שלי.

ואין לי כאלה.

אז הבה נירגע.

נרגעתי, וכעת אני פנוי לדיון מעמיק ובוגר.

הבעיה שלי עם לטינית (להבדיל אלף אלפי הבדלות מלטיניות)? אחד הדברים הנלעגים ביותר הוא שיבוץ משפט בלטינית בשיר. זה ואזכורים מהמיתולוגיה. חדלו עם זה, בשם ראשה של מדוזה!

בעיה נוספת שלי עם לטינית? אני לא מבין לטינית, ואי-הבנת שפה הוא דבר שגורם לי לזעם עצום.

ארבעת הסעיפים הנ"ל מעלים לי את הסעיף, ובתגובה אני מטיח את "הבגרות הנפשית" בעוצמה על הרצפה. אני מרגיש שאני חייב לשחרר פלוץ משחרר. זה לא קורה, כי אני נזכר שהצורך בהפלצה ככלי לשיחרור הנפש הוא מנגנון די ילדותי, ובוחר באיפוק.

אני שוב נרגע.

אני סוגר את הספר ומגלה שהוא מודפס בחסות "המכון לקידום הצטיינות". בזה אני כבר לא עומד: המילה "הצטיינות" מעלה בזיכרוני את כל חדלי האישים שלמדו איתי בתיכון, אלה שכל קשר בינם לבין הצטיינות במובנה המקורי היה מקרי בהחלט, אבל התואר הוצמד להם במקביל להיצמדות לשונם לעכוז המורות.

מה ששוב מזכיר לי כמה אני רוצה להפליץ.

מה ששוב מזכיר לי שילדותי לרצות להפליץ, ושגבר בגילי אמור למצוא דרכים יותר משוכללות לשחרר קיטור נפשי. אבל, בכל מקרה וליתר ביטחון, אני כן מפליץ, והעובדה שנכנעתי לדחף הילדותי כל כך מתסכלת אותי שאני מרים את "הבגרות הנפשית" מהרצפה, קורע אותו לשני חצאים, ואז מנסה לשסע אותו כשסע הגדי לרבעים.

הניסיון לא מצליח: אני מגלה שאני לא מספיק חזק, למרות מה שאני חושב על עצמי, וזה כבר מוציא אותי מדעתי.

אני שוב מפליץ.

מה שלרגע גורם לי לעצור ולהרהר – הצמדת לשון לעכוז המורות… כן, זה אקט שבסיטואציות בוגרות יותר יכול היה להיות מעניין…

אבל אני שוב סוטה.

אני נושך את הספר, טורק אותו על הרצפה, קופץ עליו בחמת זעם, ריר ניגר מזוויות פי, אני רץ למטבח, חוזר עם חפיסת גפרורים, מדליק את כולם בתוך הקופסה וזורק אותה על הספר. עכשיו הוא מתחיל להישרף. העשן נכנס לי לעיניים.

אני יורק על הספר הבוער: אני אראה לכם מה זה הצטיינות!

אני מטאטא את הספר החוצה מהבית, שיסריח את המסדרון, ובמחשבה שנייה מחליט למנוע סיכון בטיחותי ומשתין עליו.

במסדרון.

קול צעדים יורדים במדרגות: הזוג המבוגר מהקומה העליונה חוזר הביתה. אני בורח לתוך הדירה, מתחבא, מביט בהם דרך העינית. הם עושים את עצמם כאילו כלום, ואני מוציא להם לשון דרך העינית.

אאוץ'.

הם ממשיכים לדרכם בנונשלנטיות, כאילו הם לא שמים לב לכך ש"הבגרות הנפשית" שלי מעלה עשן ואדי שתן במסדרון.

אני מפליץ בהקלה.

ארז אשרוב, המאה ה-XX

מוקדש למיקי דודתי, ובתודה לאנרי מישוֹ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: