מה ינעל אבוק – מדורי האופנה דורכים לנו על היבלות

במדור האופנה של אחד מהעיתונים הארציים, מצאתי את השורות הבאות: "נעלי הגברים לחורף נוחות, ספורטיביות ואלגנטיות, הסוליות רכות, העור משובח ומבריק והזמש מלטף, הצבעים כהים בשחור או בגוני חום עמוקים. עם שרוכים, אבזמים, בגזרת מגפונים או בגזרת מוקסינים שעברה הסבה ספורטיבית, נעלי החורף יגנו על כפות הרגליים בנוחות, ויבצבצו בקווים מעוגלים מתחת לשולי המכנסיים".

גם אתם על הרצפה, מחרחרים בצחוק? כי כשאני קונה נעליים לחורף, זה עובד כך: אני עומד מול חלון הראווה של חנות נעליים, ומביט בסחורה. אחרי רבע שעה של התבוננות, כשאני כבר מיואש לחלוטין מהמבחר האבסורדי, אני מבין את הטעות ועובר לצד של נעלי הגברים.

המצב שם אינו טוב בהרבה. לרוב יש זוג אחד מדהים, ללא מחיר, עם תג שעליו דגל שווייץ, ללמדנו שהנעלים מיוצרות במדינה זרה ויוקרתית. אלה נעליים נפלאות, מעוצבות כמו חלום. אתה יודע היטב שעם נעליים כאלה תוכל לרחף מעל שלוליות, לדלג מעל נהרות, לנתר בקלילות וחן מעל מטריות שמאיימות על שלמות עיניך. להרמס לא היו נעליים כאלה!

גם לך לא יהיו: העובדה שאין עליהן מחיר באה לרמוז לך שרכישת הנעליים האלה עשויה למוטט את בורסת טוקיו; הדגל הקטן לא בא לספר על ארץ ייצורן של הנעליים, אלא לבשר לך שמחירן שווה לגירעון הלאומי של שווייץ.

אז אתה עובר למשהו שיותר הולם את המעמד הסוציו-אקונומי השפוף שלך: הזוג הכי זול בחנות. 150 שקלים, מחיר מבצע מיוחד, זה כבר משהו שאתה יכול להרשות לעצמך. איכשהו. אתה בוחן את הזוג ומגלה שבעצם מדובר במנעל די נאה, תוצרת איטליה (Made in Italee, כתוב שם), בקו אלגנטי, נקי, בצבע שחור עם לוגו לבן, עם סוליה רכה ושרוכים מעוצבים בשני צבעים. הופה – מציאה היסטרית!

דיל חייך וחדשות טובות לפרולטריון.

אתה מודד את הנעליים, מביט במראה, וזה פשוט מושלם: הן אפילו מבצבצות מתחת לשולי מכנסיך בקווים מעוגלים! אתה מלא שמחה על שסוף כל סוף מצאת את הזוג האידיאלי לרגליך, ומוכן להישבע שזה הדבר הכי נוח שנכנסת לתוכו מעולם.

הצרות מתחילות ביום שאחרי, כשאתה ממש הולך, ומגלה שמשהו לא מסתדר עם הנעליים: הימנית קצת קשה וצמודה מדי, ואילו השמאלית מניחה לרגלך לשוטט בתוכה בחופשיות. לשיפור המצב, אתה עושה את הטעות הקלאסית ומהדק את שרוכי הנעל השמאלית, לפצות על החופש. אתה ממשיך ללכת, ואז מגלה שעכשיו רגל ימין דורשת הידוק שרוכים. אתה רוכן ורוכס. עכשיו נעל ימין מתחילה ללחוץ מעט על האגודל. עם הזמן זה נעשה בלתי נסבל. רגל שמאל מתחילה לפתח יבלת בעקב עקב השוטטות החופשית. אתה מקמץ את בהונות רגלך השמאלית, כדי להקטין את החיכוך. מכרים שאתה נתקל בהם ברחוב שואלים את הכל בסדר – תמיד צלעת?

ביום הבא אתה חווה הקלה. בעזרת סדרה של פלסטרים, קצת צמר גפן, שני זוגות של גרביים עבים ומנה צנועה של מורפיום, אתה מצליח ללכת ללא כאב. כמעט. רק שעכשיו שגשום, אתה מגלה בוודאות שהנעליים הנפלאות האלה לא באמת נוחות, כן נוקשות, ובמקור נועדו ככל הנראה לאגירת מים במדינות מדבריות, אחרת קשה להסביר מדוע כל שלולית הכי קטנה נספגת לתוכן ביעילות כל כך מפליאה. הסוליות של הנעליים, שאם להאמין לקופסה בה הגיעו נועדו למנוע החלקה, מבצעות נס פיזיקלי, ובכל פעם שהן באות במגע עם משטחים חלקים עוברות למצב של חיכוך אפס. אז כן, הן מונעות החלקה: כשאתה צועד על משטחים חלקים (כלומר, על הקרקע), אתה חייב להיזהר מאוד, להיאחז במעקים וענפים וחפצים בולטים, כך שבסופו של דבר הסיכוי שלך להחליק קטן מאוד.

בשלב הבא אתה נתקל בבעיית ניקוי הנעל. המוכר נשבע לך שלא צריך משחת נעליים: "מטלית לחה עושה את העבודה". אבל העבודה היחידה שמטלית לחה עושה זה למרוח את הליכלוך באופן שווה על הנעל, ולעשות אותה אפורה. כמובן שאתה משתמש במשחת נעליים, ואז הלוגו של הנעל הופך מלבן קורקטי לאפור בלתי מוסבר שייטמע לנצח.

לאור כל אלה, זה הניסוח שאמור להופיע במדורי האופנה: "נעלי הגברים לחורף מעיקות, מגושמות ומכוערות, הסוליות מחליקות, העור זול ועמום והזמש מסריח, הצבעים כהים בשחור-אספלט-אנמי או באפור מלוכלך. עם שרוכים ואבזמים שחודרים לבשר ומכאיבים, בגזרת מגפונים מענים או בגזרת מוקסינים שמחייבים מוקסיפן, נעלי החורף יחשפו את כפות הרגליים המדממות שלכם לנזקי הטבע, ויבצבצו בקווים מרוטשים מתחת לשולי המכנסיים המהוהים".

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

%d בלוגרים אהבו את זה: