חייזרים לא אוכלים פלאפל – על קשיי הנזילות של הישראלי

בניגוד למה שטענתי בעבר, חוצנים אכן חיים בקרבנו, ואני יודע את זה בוודאות.

הקולנוע ניסה לתת סימנים ברורים לזיהויים: בסרט "הם חיים", בני האנוש הזדקקו למשקפיים מיוחדים כדי להבדיל בין חייזרים לבני אנוש; ב"גברים בשחור" צריך היה לירות להם בראש ולחכות שיצמח שוב על מנת לוודא שאכן בדרי-חלל עסקינן; ב"הנוסע השמיני" לא הייתה ברירה אלא להמתין עד שיפלסו דרכם בעד המעיים, חלל הבטן והחוצה. אכן, שיטה מעט קיצונית לזיהוי חייזר, שמעוררת געגועים לפשטות הטהורה שמציע נייר הלקמוס; ב"מפגשים מהסוג השלישי" הם נשמעו כמו סקציית כלי הנשיפה ממתכת של תזמורת הקונצרטחבאו, אמסטרדם, שמנסה לנגן את "הוא היה גיבור / הוא קרא לדרור".

אולם, לא צריך להיות חכם גדול ולא צריך ציוד מתוחכם כדי לזהות את החוצנים החיים בקרבנו – כל שצריך לעשות הוא לעמוד ליד כספומט.

החייזרים הם אלה שעומדים מול המכשיר, מנסים להכניס את הכרטיס שלהם דרך פתח יציאת הכסף, מסוככים על המסך תוך ניסיון עילג לקרוא ולהבין את הכתוב, מקלידים את הקוד הלא נכון, את הסכום הלא נכון, בוהים במכשיר ארוכות כשהוא מודיע להם ש"זמנית אין באפשרותנו לבצע פעולה זאת", מכניסים את הכרטיס פנימה פעם נוספת, בכיוון הלא נכון, ואז שוב, ואז שוב מקלידים את הקוד הלא נכון, ואז עומדים כהלומי רעם כשהמכשיר בולע להם את הכרטיס ומשמיע שיהוק עז.

נדמה לכם שזהו, נפטרתם מהם, אבל כשנגמר התהליך הזה, ראו זה פלא – הם מוציאים מארנקם כרטיס נוסף, בצבע שונה, ומתחילים את התהליך מההתחלה. נראה שהם עושים כל שביכולתם להביא ליצירת גוש אלים של אנשים מתוסכלים שעומדים מאחוריהם בתור ומחכים רבע שעה שאיזה דביל יסיים פעולה פשוטה שלרוב נמשכת 45 שניות.

אבל אבל הם לא עושים את זה בכוונה.

אין להם כוונה להרע לכוכב הלכת שלנו – הם פשוט לא מכאן.

וזו השיטה הבדוקה לזהות חייזר: הוא נראה כמו מי שנפל מכוכב אחר, כמו אותו אסיר שיוצא מהכלא אחרי שלושים שנה והסביבה כולה זרה לו, עוינת, וככל שינסה לא יצליח להבין למה המכוניות מנגנות כשהן נוסעות ברוורס (אגב, גם הוגה הרעיון הזה היה מכוכב אחר. נחשל ופרימיטיבי).

הדחף הבסיסי שלכם יהיה לעזור לתייר החלל האומלל ולהדריכו בכל הנוגע לתפעול הכספומט, אבל חבל על הזמן: הם לא לומדים. הסביבה הטכנולוגית האנושית רחוקה מהם בדיוק כפי שנשימת מים רחוקה מאתנו, בני האנוש. תנו להם לעבוד על מחשב ותראו איזה פחד עמוק אוחז בהם, בדומה לפחד שאחז בנו כשהיינו ילדים, בטוחים שסיר הלחץ עומד לפוצץ את הבית, אם לא את כל השכונה.

החייזרים לעולם לא יצליחו להבין את חשיבותו של כפתור ה"Esc", או צירופים הרי גורל כמו "Alt"+"F4" , או "Ctrl-Del-Alt", או אפילו משהו בסיסי ואלמנטרי-אך-חיוני כמו "Alt-Tab-F11".

המצאת השלט-רחוק דילגה בקלות מעל ראשיהם, כך שהם תמיד יתפעלו את הטלוויזיה באופן ידני, וגם זה לא בהצלחה ניכרת.

כמובן, כל זה עשוי להטריף אדם מן השורה, שכבר התרגל לקיצורי הדרך שהטכנולוגיה מאפשרת, ועבורו הגמגום הטכנופובי של החייזר משול ליריקה בפנים. שוב, יש להדגיש ולציין כי ילידי החלל החיצון לא עושים את זה בכוונה להזיק. לא ברור אם הם טובי מזג ושוחרי שלום מטבעם, או שמא הם יודעים היטב שכבר קיימים בהוויה הישראלית שני גורמים שיביאו ממילא לחורבננו, ושעל התסכול שהם גורמים קשה להתעלות.

אני מדבר, כמובן, על הפיתה והטחינה.

בחמישים שנות קיומה של המדינה הגענו להישגים מדהימים בכל הקשור בתחומי החקלאות, האלקטרוניקה, המכניקה ההנדסיתוכן הלאה, אבל איש לא הצליח לבנות פיתה אטומה לדליפות, ואיש לא העז להעלות על הדעת שאולי במצב הנוכחי ראוי היה לאכול את הפלאפל והשווארמה ללא טחינה. וכך קורה, שבדיוק כפי שהחייזרים גוחנים בגמלוניות מעל הכספומט, גם אנחנו מקפלים את גופנו קדימה כדי לאפשר לטחינה ולשמן לטפטף מהפיתה על המדרכה. וגם זה הרי לא עוזר, כי כל ביקור בדוכן מזון שמעורבות בו פיתה וטחינה, מסתיים בכתם על החולצה. חוק טבע.

ניחא, זה עוד החלק הטוב. החלק המביך באמת הוא שתמיד, אבל תמיד, בעודכם אוכלים משהו שמעורבות בו פיתה וטחינה, תעבור שם האישה שהכי הייתם רוצים להרשים. ותמיד, אבל תמיד, היא תעבור בדיוק ברגע שהפיתה קורסת, ידיכם מוצפות ומצופות בשכבה שמנונית של משהו בצבע הכתם על שמלתה של מוניקה לווינסקי, פיכם מלא, ובין שתיים משיניכם הקדמיות תקוע גזע פטרוזיליה. ותמיד, אבל תמיד, האישה תבחין בכם ותרצה לפתוח בשיחה. היא תשאל שאלה, ואז יעבור פרק זמן מביך עד אימה במהלכו תבלעו את כל מה שיש לכם בפה בצורה שבולעי חרבות נמנעים ממנה, תנסו לנקות בעזרת הלשון את השאריות בין השיניים, ואיכשהו, תוך כדי סיבוב הגב לאישה (פתאום יש משהו מאוד מעניין בצד השני), להיפטר מהפטרוזיליה.

אחרי הנצח הזה, במהלכו טיהרתם את הפה, נוצרת איכשהו שיחה נעימה, או לפחות סבירה, בחצי פה, כדי שהיא לא תריח את הבצל.

הגבר מרגיש הקלה. לקראת פרידה מהאישה הוא כבר משוחרר לגמרי.

הוא מחייך אליה.

הפטרוזיליה עדיין שם.

ארז אשרוב, אי אז

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: