מחכים לרִיפּלִי – ימי האינטרנט הראשונים

הפעם הראשונה שראיתי איך פועל אינטרנט, הייתה בבית של חבר. במשך תקופה ארוכה, הוא וחבר אחר ניסו לשכנע אותי שאני חייב להתחבר. שהאינטרנט ישנה את עולמי. שזה הדבר המוחלט, האולטימטיבי, שלא אפשר בלי זה, שהגלישה תהפוך לחלק משמעותי בחיי.

גלישה.

ככה קוראים למעבר בין דפי האינטרנט – גלישה. זה אולי נשמע דינמי, אבל למעשה הגלישה הזו מתבצעת בישיבה שפופה וחלזונית, בזווית לא אורתופדית בעליל, לרוב כשאתה ישן למחצה. כל הטרמינולוגיה סביב האינטרנט בנויה על רומנטיזציה מוליכת שולל: לתוכנה העיקרית קוראים "דפדפן", לתוכנה בעזרתה מאתרים מידע קוראים "מנוע חיפוש", לתוכנות הקטנות שבעזרתן פועלים הדפדפן והמנוע והאתרים קוראים "פלאג-אין", דפי המחשב נקראים "אתרים". הכול נשמע מאוד אקטיבי וסוער ומלהיב, אך במציאות זה בדיוק ההפך: אתה בוהה במסך והמסך בוהה בך.

למרות ששני החברים האמורים ניחנו לדעתי ביכולות מנטליות מעל הסביר (אני מבסס את ההנחה הזו על העובדה שהם מספיק נבונים להיות חברים שלי), הם לא הצליחו להסביר לי במילים מה בדיוק הגליק הגדול באינטרנט. וכך קרה שהתלוויתי אליהם לביתו של אחד מהם. "בוא אראה לך אתר ענק", הכריז החבר, שיחק קצת עם העכבר, ושום דבר לא קרה. "טוב, כנראה שהסרבר שלהם לא פועל", הוא הסביר. ומשם עבר חברי הטוב, אדם משכיל, חובב אמנות, איש מצליח, לאטרקציה הבאה – מקום שבו אפשר לראות נשים עירומות.

אחרי שיטוטים ארוכים הגענו לקישור לתמונה של אישה ערומה. התמונה "ירדה" לאיטה – תחילה נחשף ראשה של המתערטלת, עבר זמן מה וראינו את צווארה, עוד כמה רגעים וקווי המתאר של כתפיה נחשפו, ואז… התמונה נתקעה.

ייתכן שהאישה ההיא באמת הייתה עירומה; לעולם לא אדע.

מה שכן, פה גיליתי את כוחו האמיתי של האינטרנט: החידוש. הרי אין שום בעיה ללכת לחנות ספרים קרובה ולרכוש מגזין מגונה כזה או אחר, עם שלל תמונות באיכות מעולה, על נייר כרומו. אבל המשוטט הממוצע באינטרנט מעולם לא קנה חוברות פורנו, כי זה לא ממש מעניין אותו ובכלל, הוא תמיד יעדיף את התמונה המעורפלת שהוא מעלה בחכתו, כי המדיום חדש. וגם כי לכאורה זה חינם.

אבל מה בדיוק חינם באינטרנט? יש לנו את ההתחברות לספק, את פעימות המונה, החשמל, התוכנות, הציוד שאתה כל הזמן משדרג כדי שהאינטרנט ייראה יותר טוב, הרמקולים שאתה קונה כדי שקבצי הקול יישמעו יותר טוב. אבל כל זה לא משנה לך,  ה"גולש" הנלהב – בדהירתך על נחשולי העתיד למדת להתעלם מזה.

ככלל, כל מה שניתן להעלות באינטרנט, ייראה בעיני המתחבר אקזוטי וייחודי. זה עשוי להיות, לדוגמה, טריילר (בקרוב) לסרט. קובץ כזה "שוקל" בערך שני מגה, לוקח לפחות עשרים דקות להוריד אותו, ואז הוא מתגלה על המסך באיכות רעועה, אבל מוריד הקובץ ירגיש שהוא לפחות אינדיאנה ג'ונס שמגלה את ארון הקודש, וזה לא משנה שבטלוויזיה מקרינים את אותו הבקרוב מדי ערב, ובבתי הקולנוע הוא מוקרן לפני כל סרט, על מסך ענק. הרגשה מוזרה של עונג עילאי תאחז בבעל המחשב כשיראה את הסרטון בגודל 2X4 סנטימטר על מסך המחשב, ברזולוציה בינונית ומטה, מגורען, עם סאונד מפוקפק. היי – האיש הוריד טריילר דרך האינטרנט, ואף אחד לא ייקח ממנו את ההישג הטיטאני הזה!

אבל לא תמיד הקובץ שהורדת יעבוד: לעתים קרובות הוא יקפיץ את המחשב, אבל גם זה לא ידכא את לוחמי הקדמה, שבטוחים שבידם יותר מאשר מרכז קניות בינלאומי ומרכז מידע ענק שלא תמיד ניתן לסמוך על מקורותיו.

אז התחברתי גם אני.

שיטוט ראשוני באינטרנט העלה ששום דבר לא עובד סתם ככה, בלי דרישות. אתה נכנס לאתר, זה נראה מלהיב, אבל אז מתהווה מרובע ריק באמצע הדף, ומופיעה הודעה לפיה, ללא משהו שנקרא "שוק-ווייב", לעולם לא תראה את האתר הזה. אתה פונה לאתר האם, לעמוד הבית, לאב הממציא, ומתחיל להוריד את התוכנה.

שאחרי זה יש לפתוח ולהתקין.

ולעדכן ולשדרג מדי כמה שבועות או חודשים.

ואז להפעיל את המחשב מחדש.

כן, כל אתר צריך משהו שיפעיל אותו, כך שבחודש הראשון להתחברותי עסקתי בעיקר בהורדת תוכנות, פלאג-אינים למיניהם ועידכונים לתוכנות הבסיסיות שכבר היו מצויות על מחשבי, ועידכונים לעידכונים, ו"טלאים" שפתרו "באגים" שהיו בעידכונים לעידכונים. שעות על גבי שעות בהיתי במלבן האפור שמעיד על התקדמות ההורדה, 58%… 59%… ואז הבנתי שהמוטיב השולט באינטרנט, כמו בחיים, הוא הציפייה: הציפייה לאתר שיעלה, לקובץ שירד, להתחברות. הציפייה לאותו איש מסתורי שנקרא ריפלי, שעל פיו יקום דבר. עובדה שלכל מקום אליו תפנה, בטרם תאושר כניסתך ותחובר לאתר, תמיד תופיע ההודעה, Waiting for Reply.

***

אחרי החודש הראשון לחיי ברשת, כשקיבלתי את החשבון והפירוט, הייתי בהלם: 30 שעות הייתי מחובר לאינטרנט. 30 שעות! אלוהים, חשבתי לעצמי, בזמן הזה יכולתי ללמוד שפה זרה. אבל במקום זה הורדתי פלאג-אינים, פתרתי באגים וחיפשתי אתרים מיוחדים. וגם הורדתי את כל מילות השירים שאני מחפש עוד מגיל 13, על מנת לדעת סופסוף מה הייתה המילה שלא הצלחתי לפענח בתקליט הראשון של רוקסי מיוזיק (המילה היא "CPL593H"). פעם הייתי צריך להתאמץ להוריד מילים מתקליטים, ואילו היום, כך גיליתי, יש מספיק בני 14 להוטים שעושים עבורי את רוב העבודה השחורה, וכל שעליי לעשות זה לפתוח את המחשב, להתחבר, ולהוריד את החומר שאני צריך מאחד מאתרי משועממי-כל-העולם-התאחדו.

אז עכשיו יש לי את כל הטקסטים של לד זפלין, אלביס קוסטלו, דייויד בואי וכולי, אבל בשנה וחצי שאני מחובר, עדיין לא התפניתי לקרוא אותם. לא סתם קראו לתוכנת האינטרנט "דפדפן" – הריפרוף הוא המאפיין העיקרי של האינטרנט. כמו מישהו שפתאום התעשר, ילד שקיבל אישור מהוריו לשחק עם כרטיס האשראי המוזהב שלהם, אנחנו משוטטים בקניון הווירטואלי הענקי, מלקטים מכל הבא ליד, צרכני-יתר של מידע (בניגוד לידע), מרחפים מכאן לשם, מגלים אתר מרהיב, מנציחים אותו בבוקמארקס, ולא חוזרים אליו לעולם. אנחנו אספנים של אתרים שלעולם לא נמצה עד תום.

שהרי, מי מאיתנו שהתלהב מאתר כזה או אחר, באמת למד אותו מתחילתו עד סופו? איש לא יתחבר לאינטרנט על מנת לבדוק משהו שכבר גילה. ראשית בודקים את האי-מייל (השימוש הגאוני האמיתי של האינטרנט), ואז מגלים שמישהי ששם הקוד שלה "סבינה" מחוברת גם היא, אז נכנסים לצ'אט (השימוש הדבילי והמיותר ביותר ברשת, אלא אם כן מדובר בתחליף לשיחה טלפונית עם קרובים ואהובים בחו"ל), כדי להמשיך לחזר אחריה. אתם אמנם חושדים ש"סברינה" מכוערת מאוד ולא חכמה, ושהיא בכלל נער, אבל זה בסדר, כי שם הקוד שלכם הוא "אטלס-מטר-תשעים". בסוף סיפור האהבה הזה פותחים את מנוע החיפוש ובודקים מה חדש. ואת החדש מסמנים, וממשיכים הלאה.

בתווך אתה מבזבז זמן על כל פעם שאתה מחייג, והמחשב שלך מודיע שלמחשב שאליו התחברת אין תצורה מתאימה שתאפשר לו לקבל אותך לזרועותיו. בכלל לא משנה שככה בדיוק התחברת לפני חצי שעה וככה בדיוק תתחבר בעוד חצי דקה. פתאום, למחשב של הספק אין את היכולת לדבר איתך. במקרים אחרים, רגע אחרי החיבור, אתה זוכה לקבל את ההודעה, "המחשב אליו היית מחובר התנתק. נסה שנית מאוחר יותר". עם הזמן אתה מגבש את התחושה הפרנואידית ש"בזק" וספקי האינטרנט חברים באיזו קנוניה (מה שכמובן רחוק מאוד מהמציאות, התחנן היועץ המשפטי שלי שאוסיף).

הרגשת התיסכול שלי לנוכח כמות שעות ההתחברות גברה, כשפתאום עלה על דעתי שמאחורי גבי ניצב מדף שלם של ספרי פילוסופיה שעוד לא קראתי. אני יכול לסובב את הכסא ולהתחיל לקרוא, במקום לבטל את זמני בשיטוט בין אתרים. לרכוש ידע אמיתי.

העובדה שבדרך כלל מתחברים בלילה, כשתעריף השיחה זול, לא בדיוק עוזרת למוח לקלוט משהו: רוב הזמן אתה משוטט במצב של תרדמה, מחפש בעקשנות את התסריט המלא של "שיער". אחרי 37 דקות אתה מוצא אותו, ובשמחה עילאית שומר אותו, רק כדי לגלות שכבר יש לך קובץ כזה – מצאת את התסריט בעבר, רק שהיית כל כך רדום שאינך זוכר את זה. ומיותר לציין שלא טרחת לעיין בו.

זמן האינטרנט מימי: אתה מוריד תוכנה, או קובץ, והזמנים משתנים ללא הרף: המחשב מודיע כי נותרו לך עוד 31 דקות עד הסיום… עוד 48… 25:39, רגע אחרי זה הופך ל-19:56… 19:58… ושבריר תקווה לפני הסוף, המחשב מודיע שנותרו עוד 8 שניות עד שהתוכנה תרד במלואה. עוברת חצי שעה, והמלבן עדיין תקוע באותו המקום. 8 השניות הופכות לנצח. חשבתי שזה בגלל המודם. בחורף היכה ברק את המודם שלי, שרף אותו, וזו הייתה הזדמנות פז לעבור למודל מהיר יותר. איזה שינוי: רק התחברתי, והכל נשאר אותו הדבר. המודמים אולי מהירים יותר, אבל הקווים לא בנויים לעמוד בהעברת המידע המסיבית. המחשב אמנם מודיע שנותרו 8 שניות, אבל מזה 8 שעות הוא מחכה לאחראי. Waiting for Reply.

כיום, למוד נסיון ומפוכח אחרי שנה של גלישות על יבש, אני מתחבר מעט מאוד. נכנס לכמה דקות, דולה את המידע הנחוץ לי, ונעלם. יש שאני מחובר במשך פחות משעה חודשית.

ולמרות זאת, לא קראתי אפילו אחד מהספרים על מדף ספרי הפילוסופיה מאחוריי, ועוד לא למדתי שפה זרה.

אני מחכה לאישור מריפלי.

א"א, 1998

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: