עש"ן בעיניים – שבויים במונית השירות

אלוף (מיל.) ירדן בר-הדר תרם רבות למדינה במסגרת עבודתו עם יחידות עילית של צה"ל, כמדריך הסתגלות לתנאי שבי, ועמידה בחקירות ובעינויים. למרבה הצער, עם צאתו לאזרחות הוא הגה ועיצב את מונית השירות.

אין הרבה הזדמנויות בחיים לחוות לחץ פסיכולוגי וגופני כל כך אינטנסיבי בזמן כל כך קצר, כמו זה שמספקת מונית השירות. ביעילות כמעט שטנית, בר-הדר זיקק שלושה גורמים של תעוקה ומועקה, להם העניק את ראשי התיבות עש"ן: עודף, שכן ונהג.

התגלגל לידיי המסמך הסודי המפרט את עיקרי העינוי.

עודף

איש מהנוסעים במונית אינו מוכן לקבל את העובדה שעליו לשמש בלדר כספים, ולהעביר מטבעות ושטרות מנוסע זר שאצבעותיו מטונפות, לנהג, שגם הוא אינו שיא ההיגיינה, ואז להעביר את העודף השמנוני והבקטריאלי במסלול הפוך. הסלידה מכספם של אחרים מחלקת את האוכלוסייה לארבעה טיפוסים של נוסעי מוניות:

האריסטוקרטים עולים למונית רק כשהמושב ליד הנהג פנוי. בקומה זקופה וביהירות עורף הם מתעלמים מהעמך שיושב מאחורה.

סרבני העודף הם אלה שעולים למונית ובידם סכום כסף מדויק, מעבירים אותו ישירות לנהג תוך הימנעות מוחלטת ממגע, ואז מתיישבים מאחורה, במקום בו אין סיכוי שמישהו יפנה אליהם בדרישה להעביר כסף ועודף.

הסוציומטים מתיישבים, משיקולים כאלה או אחרים, במקום שמועד לפניות הקהל, אך ברגע בו הם מתבקשים להעביר כסף לנהג הם הופכים כבדי שמיעה, ומגלים עניין קודח בנוף. לרוב ה"נוף" היא מרפסת אפורה נוטה ליפול, עליה תלויים שלושה זוגות תחתונים. אם ממש מנדנדים להם וצועקים לתוך אוזנם, הם מתעוררים משרעפיהם כשעל פניהם הבעה מעורבת שאומרת סלידה ו"מה, אני לא לבדי בעולם?!"

ויש כמובן את בוני הפירמידות, העבדים שלא לומדים מניסיון, מתיישבים במקום הכי נחות מבחינה אסטרטגית, מעבירים עודף מכאן ולשם, ותמיד מפנים לנהג את ההברקה הקורעת, "אני צריך לקבל ממך אחוזים. חה חה".

שכן

שכניך לספסל המונית הם יצירי גיהנום. לעולם לא תתיישב על ידך דוגמנית דקיקה ונעימת ריח והליכות. את שכנך לספסל אתה רואה מרחוק – עוד כשהוא עושה פעמיו לכיוון המונית – ונושא בליבך תפילה כפולה: "רק שלא יעלה למונית; רק שלא יישב על ידי".

הוא עולה למונית; הוא יושב על ידך.

מיותר לציין שהוא שוקל קצת יותר מהמונית, מתנשם כמו פר בעונת הייחום, נושא שלל שקיות ניילון מרשרשות אותן גרר מהשוק, שחלק מהן הוא מניח על רגלך, תוקע בך מרפקים כשהוא מנסה למצוא את הכסף הקטן בקפלי מכנסיו, לא שמע על המצאת הדיאודורנט, אבל מספיק נאור כדי לדעת שלעיסת שום מסייעת עם בעיות לחץ דם.

הרבה שום!

בכלל, הקידמה לא פסחה עליו – יש לו טלפון סלולרי, והוא מנהל שיחות רועמות לכל אורך הנסיעה. למרבה המזל, אלה שיחות נפש הגותיות עם חברים קרובים: "חכה יא מניאק, אני איקרע אותך… קטעים… בעיניים שחא? פימפמת אותה?? לעאא!"

נהג

כדי לארוז כדבעי את החוויה של מונית השירות ולהפוך אותה לשלמה, אפילו מושלמת, חייבים לגייס לצורך העניין נהג כהלכה, ויש רק שני סוגים מתאימים: אלה שנוהגים מהר מדי – מצפצפים ללא הרף, עוקפים בחוסר אחריות, מקללים נהגות, מייעצים לנהגים אחרים מה לעשות באמצעות פנטומימה מתוחכמת תוך שימוש באחת מהאצבעות, מתעקשים לעשן ועונים בחוסר נימוס וסבלנות לנוסעים – ואלה שנוהגים לאט מדי. לאט מאוד.

הסוג הראשון גורם לכם לחשוש לחייכם, השני לפקפק בכדאיותם.

למרות השוני הבסיסי, שני סוגי הנהגים לא אוהבים להפעיל את המזגן ביום הכי חם של השנה ("בסוף העלייה אני מפעיל", הם מבטיחים בנוסעם במישור), לעולם אין להם מספיק עודף ("מה קרה היום שכולכם באתם עם חמישים?"), הם לא עוצרים כשמבקשים מהם ("לעצור פה?", הם שואלים תוך מבט סקרני במראה האחורית, וממשיכים לנסוע עוד קילומטר קדימה. "פה?"), ומכשיר הקשר שלהם פועל בעוצמה שנוגדת את תקנון המשרד לאיכות הסביבה על מאדים, מה שלא מפריע לרדיו לרעום ולהם עצמם לתרוע צעקות חיבה לנהגי מוניות אחרים. בנוסף, תמיד יש להם דעה נחרצת על מה שנאמר ברדיו, והם שמחים לחלוק אותה עם הנוסעים.

מטרת הנהג היא למנוע מכולם, ללא הבדל דת גזע ומין, אפילו מהנוסע האריסטוקרטי, לעבור את הנסיעה בשלווה.

***

היציאה מהמונית תמיד מלווה בתחושת גאולה. אתה מפלס את דרכך בין משמניו של שכנך לספסל לבין הספסל עצמו, מתכופף באופן לא אטרקטיבי, דורך על רגלה של קשישה, מתגשם, ראשך נתקע במשקוף, חצי נופל החוצה, אבל עם ההיחלצות באה הרגשה נדירה של חופש.

איכשהו, אנשי הצלב האדום לא נמצאים שם לקבל את פניך.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

התקווה בת… – ממשיכים לפתוח את תיבת פנדורה

האנושות סובלת מאופטימיות יתר.

למרות הסבל האישי שפוקד את כולנו בכל שלבי החיים, למרות ניסיון העבר, למרות החדשות מהארץ ומהעולם, אנחנו נותרים נאיביים בצורה מוזרה, שלא לומר חולנית.

אני יודע את זה בוודאות בכל פעם שאני רואה מישהו מרים מכסה מנוע.

לבני האנוש יש מעין טקס פגאני כזה: אם קורה שמכוניתו של פלוני אלמוני נתקעת, הוא יוצא, מרים את מכסה המנוע ומביט פנימה. אין לו מושג מה קורה שם, אבל הוא מביט. הוא יודע שהחלק הכי גדול הוא כנראה המנוע, וששאר החלקים, הצינורות והבליטות, מאפשרים משהו ויש להם תפקיד, אבל לא ברור בדיוק מה ואיזה.

יכול מאוד להיות שמהנדסי הרכב הניחו אותם שם רק כדי שיהיה לו מעניין. או יקר. או כדי שיהיה לו מעניין כדי להצדיק את המחיר היקר.

לאדם התקוע אין שום ניסיון במכונאות רכב, אבל הוא ממשיך להביט פנימה ארוכות בציפייה שאולי, לפתע פתאום, בדרך נס, יופיע חץ אדום שיורה לו, "הנה, פה התקלה". חץ לא מופיע, אז האיש מנענע חלק פה, מטלטל צינור שם, משפשף ידיו על מנת לנקות את הליכלוך האיום שדבק בהן, וסוגר את מכסה המנוע. הוא לא עשה שום דבר משמעותי לתיקון התקלה, אבל זה לא מונע ממנו להיכנס בחזרה ולנסות להתניע. איזו אופטימיות מרהיבה!

מוזר ככל שזה יישמע, לעתים קרובות מדי השיטה הזו פועלת והמכונית אכן מתניעה.

ייתכן שהחיזוק החיובי הזה גורם לנו לנסות וליישם את אותה השיטה גם במקומות שבהם השינוי לטובה אפילו פחות סביר. לדוגמה, המקרר: כמה פעמים ביום פותח אדם את המקרר, מביט פנימה ברעב, מגלה שאין כלום וסוגר? לא מעט. הרי מספיקה פעם אחת בודדה כדי להיווכח שאין שום דבר לאכול, אבל זה לא מונע מאיתנו לחזור ולפתוח את הדלת, לעיתים רק דקה אחרי הפתיחה הקודמת, ושוב לרכון ולהביט פנימה ארוכות, כאילו ייתכן שאברקדברה, מאחורי הגזר המצומק תתרחש לה איזו בריאה ספונטנית של גוּלש.

כנראה שעצם מעשה הפתיחה מעורר בנו את ההרגשה שיש לנו יכולת אקטיבית לשרטט את נתיב חיינו, לשלוט בתיבת ההילוכים של מהלך האירועים שיובילו אל סופנו. אך בניגוד למה שקורה לעתים עם מכוניות ומכשירי חשמל, במקרה של המקרר פתיחה וסגירה לא מניבים תוצאה, אפילו לא כשאתה פותח אותו ב"טה-דהההה!"

מחשבה לא מייצרת מציאות, רק גורמת לקור לברוח.

כל זה עדיין לא נורא.

אלא שהמצב מתחיל להיות ממש פתטי ומעורר רחמים, ואף מזיק, כשזה מגיע לפתיחת דברי דואר. אנחנו יודעים היטב, יודעים באופן כואב: שום דבר טוב לא מגיע בדואר. לעולם! אל תפתחו את תיבת פנדורה הזאת!

ובכל זאת, אכזבה מציפה את פנינו עם בוקר, כשאנחנו רואים שתיבת הדואר שלנו ריקה. ולמה כבר יש לחכות? אם זו מעטפה רגילה, לרוב זה ועד הבית שרוצה כסף; אם זו מעטפה מהודרת, אתם בוודאי מוזמנים לחתונה של קרוב משפחה ששכחתם את קיומו, מה שאומר הוצאה כספית; אם זו מעטפה של בזק או של חברת החשמל, ברור שהם רוצים כסף; ואם זו מעטפה חומה או ירוקה, אז אתם ממש בצרות, כי עכשיו מדובר בהרבה כסף ובשכירת שירותיו של רואה חשבון או עורך דין.

הבה נודה: מעולם לא קיבלתם משהו משמח בדואר; משנכנס דואר, יוצא כסף.

משום מה, כל זה לא מונע מכם להתנפל בלהיטות על המעטפות, כאילו יש סיכוי שתמצאו בפנים מכתב שאומר, "הייתם אזרחים טובים. השנה לא צריך לשלם ארנונה. בברכה, מצנע", או אפילו, "נכון שלא מילאתם טוטו, אבל זה לא מנע מאתנו להחליט שזכיתם בסכום של 78 מיליון ש"ח. בברכה, המטורללים שהשתלטו על מפעל הפיס", או לפחות, "היי ארז, נפרדתי מסטיב אוסטין. מוזמן לבקר, פארה".

ברור שהנס הקטן הזה לא קורה ולא קרה ולא יקרה, כך שאתם מרגישים שאושר רב נופל בחלקכם אם זה צו מילואים ליום אחד בלבד, או אם חשבון הטלפון נמוך בשני שקלים מקודמו, או שהמכתב הרשמי ממס הכנסה רק בא לבשר לכם שהם אכן קיבלו את הדו"ח השנתי שלכם, וייתכן שלא תהיו חייבים להם כסף.

המתקת דין קטנה זו גורמת לאזרח הממוצע אושר של ממש – "שוב ניצלתי מגורל מר!" הוא זועק, אך למעשה אין כאן הצלה, אלא הפוגה קלה בקרבות. הגורל האכזר מרענן את אשפת החצים שלו, ובקרוב יחדש את המתקפה.

אבל אנחנו נשארים אופטימיים, כי פנדורה אמנם שיחררה לעולם את כל הצרות, אבל גם את התקווה.

זה קרה בפעם השנייה שהרימה את מכסה המנוע.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת, כשעוד היה מגיע דואר

 

%d בלוגרים אהבו את זה: