תלונות מחיי נישואין – דיווח מחזית מלחמת המינים

http://www.undermain.org/about-us/go-beneath-the-surface/seasons-200506-seasons-200910/endgame/

Laura Jorgensen as Nell, Fred Curchack as Nagg

לעיתים קרובות מזדמן לראות זוגות נשואים מתקוטטים, רבים בקולי קולות, צועקים אחד על השני במעין שגרה ארוכת שנים. מדובר באנשים שנשואים מזה עשורים, ובכל זאת נראה כי לא למדו לחיות ביחד, כך שאפילו דבר הכי פשוט כמו ירידה מאוטובוס מצית קונפליקט: "לא ככה… מתחת לכתף… תחזיק בידית… תיזהר, הוא נוסע!… לא עם רגל ימין…".

לא תמיד זה היה ככה. עד לפני זמן קצר, לא הייתם רואים מחזות שכאלה ברחוב, ולא שומעים קולות כאלה מבתי השכנים. אלא שאז הגיעה הרעה החולה שהצליחה להטיל צל של איבה על החיים המשותפים של הזוגות למרחקים ארוכים ולהרוס את חיי הנשואים.

אתם יודעים היטב על מה אני מדבר, אל תיתממו: אני מדבר על… (מוזיקה מבשרת רעות) … הסטטיסטיקה!

ישב לו סטטיסטיקן משועמם במשרדו בקרייה למדידת אורכים בלתי משתנים, והחליט לבדוק מה הגיל הממוצע אליו מגיע הישראלי הממוצע. מצא והעלה שגברים חיים בממוצע עד גיל 75, בעוד שנשים מגיעות, בממוצע, לגיל 78.4. הנתון פורסם למחרת באחד מהיומונים, ומאותו רגע החל תהליך פסיכולוגי בלתי הפיך: גם אם לא באופן מודע, הנשים שקראו את הידיעה החלו לעשות תוכניות מדוייקות כיצד לנצל את 3.4 השנים שיישארו להן לחגוג לבדן, בעוד הגברים הגיעו למסקנה שאם הם כבר משאירים את הנשים לחגוג ללא עין משגיחה במשך 3.4 שנים, אז מוטב שיעשו להן את המוות בכל הזמן שנותר עד אז.

בד בבד, הנשים החלו להיעשות חמדניות, שהרי כזה הוא הטבע האנושי: ומה אם ימות שנה לפני הממוצע? ממילא הוא לא נראה כל כך טוב. אולי אוסיף עוד טיפה מלח למרק, מה יכול להיות. עם קצת מאמץ אני אשאר לי לבד חמש שנים תמימות. מה יש – זה רק הגיוני: יחד 50 שנה, לבד חמש שנים. זה לא מוגזם לבקש כזה דבר אחרי כל מה שעברתי אתו. מגיע לי קצת לנוח.

הגברים, מצידם, החליטו להילחם בגורל: תיפח רוחי אם אני הולך למות בגיל 75. מהיום אני הולך ברגל עם יענקל כל לילה, ומפסיק לשתות את המרק המלוח שלה. אני אפילו אקצץ במנת הברנדי, וככה אני יכול להגיע עד גיל 80. אבל מה ייצא לי מזה – היא צעירה ממני בשלוש שנים. אני אצטרך לחיות עד 85 לפחות, ואז יישארו לי ארבע-חמש שנים של רווקות והוללות, ושיעזור לי ריבון עולם אם אני לא יוצא כל יום לאכול אצל הרומני, שותה חצי גלון ברנדי, וקונה לי הארלי דייוידסון.

החלה מלחמה קרה של ציפייה למות האחר ודרבון סמוי של קידום הקץ.

הנשים הגבירו את ההצקות היומיות בעניינים שוליים, כי ניסיון מצטבר לימד אותן שגברים מתעצבנים מכל שטות, ורק אם מזכירים להם במשך עשור או שניים ברציפות לא לעשות פירורים על השיש, נוצרת לה קרחת. אז רק דמיינו מה התמדה כזו עשויה לעולל ללב!

הגברים המשיכו לעשות פירורים על השיש, במטרה לעצבן את הנשים עד כדי טירוף וטרומבוזה.

הנשים החלו להזמין חברות לקלפים; הגברים החלו להתלונן על מיחושים.

הנשים פיתחו נימים כחולים ברגליים; הגברים הצמיחו שערות באוזניים.

הנשים צבעו את שיער ראשיהן בסגול; הגברים את הקרקפת בשחור.

הנשים פיצחו סוכריות מנטה בקול רם בקטעי פיאניסימו בקונצרטים; הגברים נחרו.

וכל זה אינו כורח טבע. מדובר פשוט במלחמת הישרדות מגדרית שמקדשת את כל האמצעים, ושלא הייתה פורצת לעולם אילולא אותו סטטיסטיקן משועמם.

פעם זה לא היה ככה. פעם אהבו.

אני יכול להוכיח את זה.

סטטיסטית.

א"א, לפני פרוץ המאה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: