תלושים מהמציאות – מסחטה או גרביים? הרי השאלה

Ingolf Schanche as Hamlet, 1920. Public Domainבכל חג מקבלים כל עובדי מדינת ישראל מתנות ותלושים לחג מהמעבידים שלהם.

רוב המעבידים מעדיפים להטיל את האחריות לפתחו של העובד, ובמקום לבחור עבורו מתנה, מעניקים לו תלושי שי. המעסיק הקמצן או דל האמצעים יעניקו תלושים בשווי 150 שקלים, הנדיבים או הפזרנים ילכו על 1,500 שקלים, אבל יהיה אשר יהיה הסכום, דבר אחד נהיר וברור בעניין תלושי השי לחג: הם לא מספיקים לכלום!

כרגיל, שורש הבעיה באופי החשיבה האנושית.

זה מתחיל מאותה רשימה בגב התלוש, שמסבירה באילו בתי מסחר ניתן לממש את המתנה. תהיה זו רשימה של 203 חנויות ברחבי הארץ, העובד תמיד יהיה ממורמר מכך שהשנה, דווקא השנה, קיבינימט, אי אפשר לקנות עם התלושים ברשת "זברה ציקליד", שהרי איך יכול המעביד שלו להיות כל כך מטומטם ולא לדעת שהשנה משה בונה מחדש את האקווריום שלו, ואת כל חופשת פסח הוא עומד לבלות בנסיון להרבות ציקלידים?! מה, הוא לא שומר על קשר עם העובדים? רק כי המשרד שלו בקומה העליונה הוא תלוש מהעם? אי-זו מין צו-רת הת-נ-ה-גות זו?

ואחרי שהעובד גומר לקלל את המעביד ואת סדרי עולם, הוא בוחר מהרשימה הצנועה את בית העסק שבו הכי פחות חורה לו לבזבז את תלושי השי היקרים שלו.

האיש מגיע לבית המסחר התואם-תלוש, ומביט סביבו. לכאורה, כל האפשרויות פתוחות לפניו, אך למעשה מסתבר שהאפשרויות מאוד מצומצמות. מאוד. הוא מגלה שבית העסק מלא עד גודש רק בחפצים שהוא לא זקוק להם. הוא עולה ויורד במדרגות הנעות של הכלבו השש-קומתי, מיואש, מחפש מה לקנות, ובסוף נופלות עיניו על מלחייה. המלחייה עולה 58 ש"ח. האיש לא זקוק לה, אבל היא יפה, ובעצם בחינם. אבל אז מתחיל האיש לחשב: 58 ש"ח?! למה לבזבז על משהו שאני לא זקוק לו, אם אפשר לקנות משהו גדול, חיוני, במקום המלחייה הטפשית? מצד שני, במצב נורמלי, לא הייתי מרשה לעצמי מותרות כאלה, אז למה לא לקנות בכל זאת?

ממשיכים החישובים. נניח שהאיש קיבל 500 שקלים. הוא עושה אחד ועוד אחד ומגיע למסקנה ש-58 ש"ח זה יותר מעשירית מסכום המתנה, וקצת טיפשי לבזבז את זה על מלחייה. עיניו נופלות על עוד משהו שהוא לא זקוק לו בכלל: מסחטת פירות הדר מנירוסטה יצוקה. זו עולה 487 ש"ח, ולמרות שהוא לא שותה לעולם מיץ הדר עם ארוחת הבוקר, הרעיון מושך אותו. מצד שני, הוא חושב, אין פה מה לקנות עם העודף שיישאר, ואם כבר יש לי 500 ש"ח, למה לא לקנות המון המון דברים קטנים, במקום דבר אחד גדול, נניח… 88.2 זוגות גרביים?

אבל, אם יקנה 88.2 זוגות גרביים יחזור הביתה וירגיש מתוסכל – בסך הכל גרביים; זה חג, זה? ואם יקנה את המסחטה, גם יחזור הביתה מתוסכל – רק פריט אחד לחג? ואם יבחר במוצר שהוא ממש חפץ בו שעולה 1,200, וה-500 יהוו מעין הנחה, ירגיש שנדפק כי הוציא כסף מכיסו. כך או אחרת המעביד יצא קמצן, כי לא ידע לספק סכום הגיוני שיספיק במדויק גם למסחטה וגם ל-88.2 זוגות גרביים, או סתם למייבש כביסה גרמני.

נע העובד ונד בין הקומות, קונה גרב פה, סינר שם, קלטת אודיו ריקה 90 דקות במקום אחר, רץ הלוך ושוב כשכמות השקיות בידיו הולכת ומתרבה והופכת בלתי-נשיאה, ולכל שקית צמודה קבלה רלוונטית, ובכל קופה הוא נשאל אם יש לו כרטיס מועדון והוא מחוייב לענות בשלילה, נכלם כאילו הודה בגניבת ליפסטיק, ובמחלקת קוסמטיקה לא מקבלים את תלושי העודף ממחלקת הספורט, וביציאה מהבניין גלאי הגנבים מצפצף כי באחת מהקופות לא ניטרלו את המזעיקון, ועכשיו לך תסביר לשלושת אנשי חברת השמירה שבכל זה אשם הבוס שלך, המניאק שנתן לך מתנה לחג.

א"א, שלהי המאה הקודמת

%d בלוגרים אהבו את זה: