חשמלית ושמה חה חה – על בידור, בידוד ומעבדות

אולי בגלל עבודתם הגלמודית במעבדה, למדענים יש נטייה לנסות לבודד כל דבר שלא יהיה. הם מבודדים תופעות, הם מבודדים גנים, הם מבודדים קווארקים. לכל דבר קטן, לכל פסיק בהתנהגות האנושית, יש להם הסבר מבודד: גן X גורם לדיכאון, הורמון V מעורר את החשק המיני, בלוטת W גורמת לאי סדירויות במוח ולצפייה ב"סברי מרנן", נקודת G…

טוב, כאן הם צדקו, לשם שינוי.

בכל אופן, מתוך רצון נואש להסביר את התופעות הקטנות שמרכיבות את התופעה הכוללת ("בני אדם – אין לזה ריח אחר?"), מדענים גרמו לעכברים ללחוץ על דוושות, חיברו חזירי ים לאלקטרודות, לימדו חולדות לצאת ממבוכים, וכך הוכיחו אחת ולתמיד, מדעית, בלי להשאיר שום מקום לספק, שאנשים משועממים יכולים לעשות דברים נורא משונים עם מכרסמים (כן, זה כולל את הניסוי שלכאורה ערך שחקן הוליוודי ידוע עם גרביל וקונדום).

כך קרה שפתאום התבשרנו שגם את הצחוק ניתן לבודד: הצחוק הוא רק עניין של גירוי חשמלי לנקודה ספציפית במוח, ויתרה מכך – אנשים שגורו בצורה הזו ובנקודה הזו, לא רק שצחקו סתם ככה באופן ספונטני, אלא הרגישו שיש באמת משמעות לצחוק שלהם, ושהוא נגרם על ידי משהו משמעותי (בדיוק כמו שקורה לאנשים שצופים ב"סברי מרנן").

טוב, זה לא בדיוק גליק חדש: זרמים חשמליים למוח כבר הניבו מגוון רחב של תגובות, החל מאורגזמות וכלה בסיפוק מיני, אבל פה כבר טמון פוטנציאל מהפכני – תארו לכם סטנדאפיסט מהדור החדש. הוא עומד מול קהל ומפעיל שלט-מוח-רחוק. כמה שהשלט שלו יותר מתקדם, הוא נחשב לקומיקאי יותר מוצלח. הקהל בהיסטריה, והוא סתם יושב משועמם ולוחץ על כפתורים.

אבל בואו נעשה צעד אחד קדימה: גירוי למוח של הסטנדאפיסט עצמו, יגרום לו להאמין שהוא באמת מצחיק. עכשיו יש לנו אשליה כפולה: גם של הקהל וגם של האמן. האושר המושלם.

ובעצם, למה להגביל את היישומים רק לצחוק? בואו נלך עוד צעד קדימה: האיש עומד מול קהל, לוחץ על כפתורים, הקהל מאמין שהוא אומר את הדברים הנכונים, הוא עצמו בטוח שזה עתה נשא נאום חוצב להבות, העולם יוצא מגדרו, והרי לכם ראש ממשלה אידיאלי! הרי לכם גם עולם אידיאלי, כפתור ופרח: הכל מסתדר בצ'יק צ'ק, על ידי לחיצת כפתור. כולם בטוחים שהכל בסדר, כולם שואגים משמחה וחוגגים מבוקר עד ערב.

כמובן שהעולם באמת יהפוך לאידיאלי רק ביום שבו אשלוט אני בכדור הארץ, כדיקטטור נאור ומיטיב ואתם, אזרחי ממלכתי, תכרעו ברך למרגלות תפארתי ותרעיפו עליי תשורות בוהקות, ואתן, הנתינות השופעות ואסירות התודה של ממלכתי, תפסעו בשמלות משי שקופות, שפתיכן…

אבל סליחה, אני סוטה. איפה הייתי?

אה, כן – לא רחוק היום שהגילוי החדש יביא לכך שאנשים יחוברו למכשיר הזה כבר עם היוולדם, ובטווח זמן של רבע שעה מחשמלת יתבגרו, יחוו חוויות, ילמדו ויפרו, ישמחו ויתאבלו, ירקדו ויקרטעו, יילחמו ויאהבו ואז ימותו. חשבו איזו השפעה חיובית תהיה לכל זה על החור באוזון, על אפקט החממה, על הפשיעה, על פחת הדורות, על התפשטות המגיפות, על פקקי התנועה. כל התופעות השליליות ייעלמו. כולל "סברי מרנן".

אבל, חלומות בצד, בינתיים הרגע הזה רחוק. רק נכדינו יוכלו ליהנות מהפריווילגיה המרהיבה של לחיות בניוטרל. כרגע, כדי להעביר את זמן קיומנו המשמים, אפשר לעשות משהו משעשע, כמו נניח לתפוס מדען, לקשור אותו לכיסא, לחבר אותו לזרם של 220 וולט, ואז להרים את המפסק, להוריד את המפסק, להרים את המפסק, להוריד את המפסק. זה נורא מצחיק.

אבל באמת.

ארז אשרוב, המאה העשרים

 

הערה: בכול הטורים הקפדתי לא "להקפיץ" אותם קדימה בזמן, אלא להשאירם כפי שהיו. פה לא התאפקתי, והחלפתי את "פיספוסים" ב"סברי מרנן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: