שמחת בית השעווה – מרוב זיפים לא רואים נער

 

ניסיתי לחזור אחורה ולהבין מתי בדיוק שמתי לב שמשהו לא בסדר.

ייתכן שזה היה בתקופה ששקלתי לעשות כתובת קעקע. רציתי לבדוק איך ייראו כתובות קעקע שונות על חלקים שונים ומשונים בגופי, ולצורך העניין רכשתי מדבקות קעקוע ארעיות. ההוראות תבעו להשתמש במדבקות רק על חלקי-גוף נטולי שיער. החיפושים אחר חלק הולם לקעקוע לא הניבו תוצאות, חוץ מכף היד, המצח, וחלק קטן מהאוזן התיכונה.

ואולי אפילו אז לא קלטתי את המצב לאשורו. אולי זה קרה רק כשראיתי את "זאב", עם ג'ק ניקולסון, ולא הצלחתי להבין מתי בדיוק חלה אצלו הטרנספורמציה מאדם רגיל לאדם-זאב.

או שאולי ההבנה הפציעה רק ביום שביקרתי בגן חיות, וכמה ילדים נמלטו ממני בזעקות בהלה, "זה ברח מהכלוב!"

על כל פנים, כרגע אני לא יכול לאתר את הנקודה הספציפית בזמן, אבל ברור שמזה תקופה מסוימת חייתי בתחושה שכמות השיער על גופי, למטר רץ (כשאני בכושר), מעט מוגזמת. ברור היה לי שצריך למצוא פתרון ולהיפטר מהפרווה העודפת.

השתדלתי להצדיק את ההחלטה באמצעות כמה שיקולים אסתטיים:

  1. שיער הגוף נוטה להיות לא החלטי. אילו הייתה לי פרווה של ממש, כשל טיגריס, מילא – הייתה לזה צורה. אבל דבלוליות לא עקביות שמעלות על הדעת גובלן אכול-עש?!
  2. גברים בשום אופן לא צריכים להיות חלקים כתולעים או כזמרי להקת בנים, אבל יש מקומות שהשיער פשוט לא יאה להם. לדוגמה: הכתפיים. אני לא יכול להוכיח את זה אמפירית או ומפירית, אבל כל בר דעת יסכים איתי שיש פה מן המובן מאליו.
  3. נשים. נשים מהוות שיקול מכריע, וכמובן שאנו, כגברים, נוטים להקשיב לרחשי ליבן ולהחשיב מאוד את דעתן כל עוד היא לא סותרת את משאלותינו. ואם נשים חושבות שחלק זה יפה, מי אנחנו שנטען אחרת?

לשם ההגינות ניסיתי לדלות גם טיעון נגדי:

  1. עכשיו שאני נשוי, למי איכפת – אני יכול לעשות ראסטות באוזניים, ולשזור חרוזי עץ בשיער הגב שתהיה לי משענת אורטופדית לנהיגה. היי, אני יכול אפילו להשמין אם אני רוצה, אבל מה יגידו עליי אז כל הנשים האחרות? [אמת, איש לא יכול להסביר מה חפץ לי במחמאות לא-מושמעות מפי נשים לא-מוכרות שממילא לא-מעוניינות בי ולמען האמת אפילו לא-מקדישות לי מחשבה מיותרת, אבל ככה זה עובד בחיים: האגו שלנו ניזון בעיקר מדברים שאנחנו מדמיינים שאחרים אומרים עלינו.]

לסיכום, היו לי שלושה סעיפים בעד ואחד נגד. עכשיו, עם סיומו של השלב התיאורטי, הגיע החלק השנוא עלי בכל תחום בחיים – השלב המעשי.

אחרי שניסיתי שיטות שלא באמת יצריכו ממני לפעול – היפנוזה עצמית ואוטוסוגסטיה – מצאתי את עצמי במכון להשׁרת שיער.

השיטה בה נוקטים שם פשוטה למדי, לפחות עבור המטופל, ששוכב במשך 20 דקות כשהוא עטוף בנייר כסף מחמם, מה שמעניק לו זמן נאות להרהורים (הרהורים כגון, "לו הייתי עובר את החוויה הזו לפני שהמורה ביקשה ממני לגלם תפוח אדמה אפוי, אולי לא היו זורקים אותי מבית ספר למשחק").

אחרי החימום מגיע השלב הפיזי: השיער נתלש בעזרת שעווה חמה ומקל. יש מי שיטענו שזה כואב, תלוי גם באזור הנתלש, אבל אותי המריטה לא הטרידה, מה גם שפקדו אותי כבר דברים הרבה יותר מכאיבים, שרובם הגיעו במעטפות חומות.

א"א, שלהי המאה הקודמת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: