מנגנון מתסכל – הסופרמרקט כסיר לחץ פסיכולוגי

הגיע הזמן לגלות: הסופרמרקטים והמרכולים למיניהם הם למעשה מעבדות ענק לחקר פסיכולוגיה התנהגותית. למרות ההקף המסיבי של הפרויקט וגודלן המופרז של המעבדות, המטרה הסופית היא לענות רק על שאלה קטנה אחת: "בכמה תסכול יכול בן אנוש לעמוד מבלי להתמוטט?"

ובכן, מסתבר שאנחנו עשויים מחומר עמיד.

המבוך מצית החרדה מתחיל בכניסה, שם עומד איש ביטחון. איש אינו זוכר מתי ואם בכלל אירע אי פעם אירוע חבלני בסופרמרקט, אבל ליתר ביטחון הם תמיד שם, אבירי הגלאי בעלי מבע היגון. דרישות התפקיד שלהם: "לחטט בתיקים של נשים, או סתם למשש אותם בחמדה סטייתית". עם זאת, התפקיד האמיתי שלהם הוא לספק מענה לשאלת המשנה של הפסיכולוגים ההתנהגותיים, שהיא, "למה, לכל הרוחות והשדים, זקוקות נשים לתיקים?!"

אבל נחזור למבוך. אחרי טרדה קטנה זו בכניסה, מתחיל מסלול ההשפלה האמתי. אנחנו מנתקים עגלת קניות זמינה מהמתקן, ובתור התחלה עושים מצוות "העבר את זה הלאה": לוקחים את כל השקיות והניירות שבתחתית העגלה, ומעבירים אותם לעגלה הבאה בתור.

לעגלה אותה נשלוף יש שלושה מאפיינים קונסיסטנטיים: היא חלודה, אחד מגלגליה נתקע ללא הרף, והידית שלה מרוחה בשומן. טבעית, אנחנו נוטים לחשוב שמקור השמנוניות בידי הקונים שהיו לפנינו ואכלו נקניקים ובורקסים ושהינם מגעילים ושמנוניים ממילא, אבל האמת היא שבכל מרכול יש איש מעבדה שתפקידו למרוח את הידיות בשומן; זה הג'וב שמקבלים אנשי הביטחון כשהם מקודמים.

תוך כדי ניגוב הידיים במכנסיים (אהה! לזה נשים זקוקות לתיקים: בשביל הטישו לניגוב השומן), אנחנו מגיעים למה שנקרא בשפה מקצועית "פינת ההטעמה". פה תמצאו מיני ממתקים ופיצוחים חשופים לאוויר הפתוח ולנבגים, שקוראים לכם לאכול חינם. בעלי הרשת מעוניינים בכך, מתוך ההנחה שבסוף תקנו כמה מאות גרם מהממתק היקר והמיותר, בגלל ייסורי מצפון: לכאורה, מטרת הפריטים בפינת ההטעמה היא להניח לכם לטעום בחופשיות, אבל תמיד תרגישו גנבים, תמיד תושיטו יד אקראית אל הג'לטין בצורת בננה, כאילו כלום – זה בכלל דחף את עצמו ליד שלכם – ותוך כדי לעיסה תחפשו את המצלמה העוקבת אחריכם, ותרגישו את ידו המטאפיזית של בלש החנות מונחת על כתפכם, ובכלל לא משנה שבלש חנות זה משהו שראיתם בסרטים משנות החמישים.

פרדוקס: בגלל שהמוצרים בפינת ההטעמה מוגשים לכם חינם אין כסף, המחירים שלהם בשמיים. ככה בעלי הרשתות מפצים את עצמם על זה שהם מרשים לכם לאכול בלי לשלם.

כל זה מתסכל ומטריד, אבל לא מספיק, מה שמביא אותנו לשלב הבא. בבואכם לקנות מוצרים במשקל, הזבנים המנוסים (שנה שלישית פסיכולוגיה) יבחנו את סף הטולרנטיות שלכם. השיטה פשוטה: אתם מבקשים 150 גרם נקניק, הם פורסים, מניחים על נייר, שוקלים, ואז שואלים, "אכפת לך אם זה 180?" ברור שתגידו "לא", והנה קניתם חמישית יותר ממה שהתכוונתם. בביקור הבא השאלה תהפוך ל"אופס, יצא כמעט 200, זה בסדר?", ואם תענו על זה בחיוב, בפעם שאחרי השאלה תהפוך לברירת מחדל: "נשארה רק חתיכה אחרונה של שמונה-קילו-מאתיים. זה בסדר!(?)"

בכל מה שנוגע לסלטים, יש להם מנהג מאוד משונה: פה הם לא רק בודקים רק את סף השבירה של הלקוח, אלא גם את זה של קופסאות הפלסטיק. אחרי שהקופסה מלאה וגדושה, הם מערימים עוד כף דשנה, כופים על המכסה להיסגר ומגישים לכם חבית איקרה שתתפקע עם הנגיעה הכי קלה.

השלב הבא בנתיב הייסורים מביא אותך למדפי "1+1 חינם". זיעה מתחילה לבצבץ. ראשית אוכלת אותך התחושה שאותו מוצר שעכשיו עולה 7.50 ליחידה, עלה רק לפני שבוע חמישה שקלים, והנה הם מאלצים אותך לרכוש עוד יחידה "חינם" (כלומר, בחצי המחיר המקורי), כי כבר לא משתלם לך לקנות אחת במחיר מנופח. ואתה הרי בטוח, או די בטוח, או כמעט בטוח, שזה עלה זול יותר בביקור הקודם שלך. איך לא רשמת כמה זה עלה? ואז נובטת בתודעתך המחשבה היותר מעיקה: נניח שזה באמת מבצע. משמעות הדבר שעכשיו הם מוכרים לי שניים במחיר של אחד, ואפילו כך, גם היצרן וגם המשווק וגם הרשת מרוויחים, וכולם חיים באושר ובעושר, חוץ ממני. אז כמה באמת שווה המוצר הזה? כמה הוא אמור לעלות לי בעולם מתוקן?

ובעוד אתה מהרהר בסוגייה משמעותית זו, דואגים הלבורנטים למנוע ממך להגיע למסקנה החלטית, על ידי הסחתך בעזרת מבצע השבוע: הגבינה העבשה ממחוז "בונומי" בצרפת, שרק לפני שבוע קנית ממנה במשורה כי מחירה הגיע ל-125 ש"ח לקילו, נמכרת עכשיו במבצע: "100 גרם ב-4.8 ש"ח!" למעשה היא לא בדיוק נמכרת, אלא נמכרה (אם בכלל היה מבצע כזה) – המדף ריק, ונותר רק הקרטון-מכריז-ההנחה שבא להמחיש לך ששוב היית במקום הנכון בזמן הלא נכון. האמת הפשוטה היא שמעולם לא היה מבצע כזה – היה רק קרטון.*

והעינוי עוד לא נגמר.

אחרי שהקונה עובר את ששת מדורי המרכול הראשונים, שהם איש הביטחון (טרדה), העגלה השמנונית (עלבון), פינת ההטעמה (אָשָם), קניית מוצרים במשקל (תסכול), מבצע 1+1 (פקפוק) ומבצע השבוע (אפסות), מגיע תור המדור השביעי – הקופה.

קופת הסופרמרקט הייתה האיום מס' 1 על שפיות דעתו של האדם במאה ה-20, ונראה שהמצב לא ישתנה במאה הבאה. לכאורה, אחרי תלאות הקנייה והצרכנות הנבונה, הקופה אמורה לשחרר אותך במהירות וביעילות הביתה כשאתה מרוצה, טוב לב ומרושש. למעשה, הבקו"ם מספק חוויה הרבה יותר מרעננת מקופת המרכול.

ראשית, למרות שתמיד תבחר בקופה הכי פחות עמוסה, תמיד תיתקע מאחורי האיש שמחפש את ארנקו במשך רבע שעה, הולך לרגע להביא עוד פריט קטן ממחלקת החלב ונעלם לעוד רבע שעה, או מתעקש לקבל הנחה בזכות היותו חבר גדוד התותחנים של מוסטפא כמאל אטאטורק. יש לו גם את התעודה שתוכיח את זה, רק שדלייתה מקפלי מעילו העות'מאני דפרסיבי מצריכה עוד רבע שעה.

עכשיו מגיע תורך.

תיאורטית.

כי הנה, בדילוגים קלים של חוסר נימוס ישראלי, מגיע האיש שלא שמע על קופת האקספרס, והוא שואל אם תואיל בטובך לתת לו להידחף לפניך: יש לו רק שני מוצרים. הוא לא בדיוק מבקש – הוא מסביר לך שזה מה שהולך לקרות. זה לא צרכן אמיתי, אלא סטז'ר של המעבדה, שבא להעמיס עוד קש על גבך הגמלוני. אתה מהנהן בהסכמה, מתוך הנחה ששום דבר לא יכול להשתבש בעת רכישת שקית במבה וחמאה מלוחה, אבל, כמובן, ברור שהכול עתיד להשתבש, מה גם שהסטודנט טוען שהמחיר הנקוב אינו זה שצוין על המדף; ולא רק זה, אלא שהוא בכלל לא רצה במבה אלא שוש; ואיך בכלל הם הזיזו את חטיף הבוטנים האהוב עליו ממקומו; ואיפה המנהל אני רוצה לדבר עם המנהל; ודווקא, בפרינציפ, למרות שמדובר בהפרש של שלוש אגורות, הוא לא מוכן לקנות את המוצרים ועכשיו צריך לקרוא לאחראית לבטל את הקנייה. הלכה עוד רבע שעה.

הגיע תורך. הידד!

הסיוט רק מתחיל.

הקופאית הודפת את המוצרים שלך הצידה בעדינות שמזכירה את יחסו של קינג קונג למטוסים. אתה מנסה לעמוד בקצב שלה, לשלוף שקיות מהמתקן המיוחד, למלאן במוצרים ולהכניסן לארגז המשלוחים בקצב הולם, אבל אין לך סיכוי – המתקן לא מיועד לעזור לך, אלא ללעוג לך (קוראים לזה "מושיט שקיות", אבל המתקן בוודאי שאינו מושיט, אלא יותר מושך. הדגש, בכול מקרה, על ה"שיט"). ניסיון בטניס אולי יעזור לך לתפוס את מוצריך במעופם, בעודך מביט במספרים שרצים על הצג של הקופה, בניסיון לוודא שבאמת תזוכה על מבצע 1+1 הנכלולי.

עכשיו מגיע תור הטיפול בהלם: הסכום שמופיע על הצג דומה פחות למה שחישבת, ויותר לגירעון הלאומי.

אתה שולף את ה"כרטיס חבר" שלך, שבין השאר נועד "לעזור בזיהוי מהיר של צ'קים ושל כתובת המשלוח". במונח "מהיר" הכוונה, "מהיר יחסית לסטיבן הוקינג במירוץ 100 מטר משוחות". למרות שאתה קונה באותו סופרמרקט מגיל 11, ולמרות שמאז שילשת את גילך, ולמרות ה"כרטיס חבר", עדיין יש לקרוא לאחראית שתוודא שאתה אכן אתה. היא נועצת בך עין חשדנית כאילו לא נעצה בך את אותה עין 7,983 פעמים בעבר, עושה עצמה מהססת לרגע, ואז חותמת על הצ'ק.

אסיר תודה, אתה חושב שהטקס נגמר. טעות.

הטכנולוגיה שבאה לסייע לאנושות ולייעל תהליכי עבודה, מאלצת את הקופאית להכניס את גב הצ'ק כשפניו אליה, ואז את קדמתו מול אחוריה, ואז המכשיר מצפצף כי היא תיקתקה את מספר הזהות שלך לא נכון, מה שמצריך קריאה נוספת לאחראית (פרידה. זאת תמיד פרידה), על מנת שזו תסביר לקופאית בפעם ה-7,983 שיש להקיש גם את ספרת הביקורת.

פתאום הכל עובד כהלכה, למרבה הפלא, ואז הקופאית מביטה בך, לראשונה, ובקול מאיים אומרת, "עכשיו אני אתן לך בולים", כמו אחות בי"ס שאומרת, "עכשיו אני אתן לך זריקה". הטוסיק שלך מתכווץ ביראה (וממילא ביצעו בו מעשים מגונים לאורך כל השהייה במרכול), וכשאתה חושב שכל זה כבר מאחוריך (סליחה על משחק המלים הזול), היא מגישה לך פתק ופולטת, "מגיע לך חינם", ושולחת אותך לקופה הראשית. שם אתה מחכה רבע שעה לפרידה שתגיע משיטוטיה האינסופיים עם הכרטיס המגנטי האומניפטנטי שלה, ואז אתה זוכה לקבל במתנה מצוף מכוער.

חורף, אבל מה זה משנה – גם אם היה קיץ לא היית משתמש במצוף הזה. אבל לפחות יצאת עם משהו. דפקת את המערכת.

כשתגיע הביתה, תמצא את שללך מונח בפתח, ותגלה שהשליחים שמו את האבטיח על חבילת הקרמבו.

ועל האיקרה!

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

  • נ.ב. "היה רק קרטון" יהיה שם מעולה לאוטוביוגרפיה שלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: