חייזרים לא אוכלים פלאפל – על קשיי הנזילות של הישראלי

בניגוד למה שטענתי בעבר, חוצנים אכן חיים בקרבנו, ואני יודע את זה בוודאות.

הקולנוע ניסה לתת סימנים ברורים לזיהויים: בסרט "הם חיים", בני האנוש הזדקקו למשקפיים מיוחדים כדי להבדיל בין חייזרים לבני אנוש; ב"גברים בשחור" צריך היה לירות להם בראש ולחכות שיצמח שוב על מנת לוודא שאכן בדרי-חלל עסקינן; ב"הנוסע השמיני" לא הייתה ברירה אלא להמתין עד שיפלסו דרכם בעד המעיים, חלל הבטן והחוצה. אכן, שיטה מעט קיצונית לזיהוי חייזר, שמעוררת געגועים לפשטות הטהורה שמציע נייר הלקמוס; ב"מפגשים מהסוג השלישי" הם נשמעו כמו סקציית כלי הנשיפה ממתכת של תזמורת הקונצרטחבאו, אמסטרדם, שמנסה לנגן את "הוא היה גיבור / הוא קרא לדרור".

אולם, לא צריך להיות חכם גדול ולא צריך ציוד מתוחכם כדי לזהות את החוצנים החיים בקרבנו – כל שצריך לעשות הוא לעמוד ליד כספומט.

החייזרים הם אלה שעומדים מול המכשיר, מנסים להכניס את הכרטיס שלהם דרך פתח יציאת הכסף, מסוככים על המסך תוך ניסיון עילג לקרוא ולהבין את הכתוב, מקלידים את הקוד הלא נכון, את הסכום הלא נכון, בוהים במכשיר ארוכות כשהוא מודיע להם ש"זמנית אין באפשרותנו לבצע פעולה זאת", מכניסים את הכרטיס פנימה פעם נוספת, בכיוון הלא נכון, ואז שוב, ואז שוב מקלידים את הקוד הלא נכון, ואז עומדים כהלומי רעם כשהמכשיר בולע להם את הכרטיס ומשמיע שיהוק עז.

נדמה לכם שזהו, נפטרתם מהם, אבל כשנגמר התהליך הזה, ראו זה פלא – הם מוציאים מארנקם כרטיס נוסף, בצבע שונה, ומתחילים את התהליך מההתחלה. נראה שהם עושים כל שביכולתם להביא ליצירת גוש אלים של אנשים מתוסכלים שעומדים מאחוריהם בתור ומחכים רבע שעה שאיזה דביל יסיים פעולה פשוטה שלרוב נמשכת 45 שניות.

אבל אבל הם לא עושים את זה בכוונה.

אין להם כוונה להרע לכוכב הלכת שלנו – הם פשוט לא מכאן.

וזו השיטה הבדוקה לזהות חייזר: הוא נראה כמו מי שנפל מכוכב אחר, כמו אותו אסיר שיוצא מהכלא אחרי שלושים שנה והסביבה כולה זרה לו, עוינת, וככל שינסה לא יצליח להבין למה המכוניות מנגנות כשהן נוסעות ברוורס (אגב, גם הוגה הרעיון הזה היה מכוכב אחר. נחשל ופרימיטיבי).

הדחף הבסיסי שלכם יהיה לעזור לתייר החלל האומלל ולהדריכו בכל הנוגע לתפעול הכספומט, אבל חבל על הזמן: הם לא לומדים. הסביבה הטכנולוגית האנושית רחוקה מהם בדיוק כפי שנשימת מים רחוקה מאתנו, בני האנוש. תנו להם לעבוד על מחשב ותראו איזה פחד עמוק אוחז בהם, בדומה לפחד שאחז בנו כשהיינו ילדים, בטוחים שסיר הלחץ עומד לפוצץ את הבית, אם לא את כל השכונה.

החייזרים לעולם לא יצליחו להבין את חשיבותו של כפתור ה"Esc", או צירופים הרי גורל כמו "Alt"+"F4" , או "Ctrl-Del-Alt", או אפילו משהו בסיסי ואלמנטרי-אך-חיוני כמו "Alt-Tab-F11".

המצאת השלט-רחוק דילגה בקלות מעל ראשיהם, כך שהם תמיד יתפעלו את הטלוויזיה באופן ידני, וגם זה לא בהצלחה ניכרת.

כמובן, כל זה עשוי להטריף אדם מן השורה, שכבר התרגל לקיצורי הדרך שהטכנולוגיה מאפשרת, ועבורו הגמגום הטכנופובי של החייזר משול ליריקה בפנים. שוב, יש להדגיש ולציין כי ילידי החלל החיצון לא עושים את זה בכוונה להזיק. לא ברור אם הם טובי מזג ושוחרי שלום מטבעם, או שמא הם יודעים היטב שכבר קיימים בהוויה הישראלית שני גורמים שיביאו ממילא לחורבננו, ושעל התסכול שהם גורמים קשה להתעלות.

אני מדבר, כמובן, על הפיתה והטחינה.

בחמישים שנות קיומה של המדינה הגענו להישגים מדהימים בכל הקשור בתחומי החקלאות, האלקטרוניקה, המכניקה ההנדסיתוכן הלאה, אבל איש לא הצליח לבנות פיתה אטומה לדליפות, ואיש לא העז להעלות על הדעת שאולי במצב הנוכחי ראוי היה לאכול את הפלאפל והשווארמה ללא טחינה. וכך קורה, שבדיוק כפי שהחייזרים גוחנים בגמלוניות מעל הכספומט, גם אנחנו מקפלים את גופנו קדימה כדי לאפשר לטחינה ולשמן לטפטף מהפיתה על המדרכה. וגם זה הרי לא עוזר, כי כל ביקור בדוכן מזון שמעורבות בו פיתה וטחינה, מסתיים בכתם על החולצה. חוק טבע.

ניחא, זה עוד החלק הטוב. החלק המביך באמת הוא שתמיד, אבל תמיד, בעודכם אוכלים משהו שמעורבות בו פיתה וטחינה, תעבור שם האישה שהכי הייתם רוצים להרשים. ותמיד, אבל תמיד, היא תעבור בדיוק ברגע שהפיתה קורסת, ידיכם מוצפות ומצופות בשכבה שמנונית של משהו בצבע הכתם על שמלתה של מוניקה לווינסקי, פיכם מלא, ובין שתיים משיניכם הקדמיות תקוע גזע פטרוזיליה. ותמיד, אבל תמיד, האישה תבחין בכם ותרצה לפתוח בשיחה. היא תשאל שאלה, ואז יעבור פרק זמן מביך עד אימה במהלכו תבלעו את כל מה שיש לכם בפה בצורה שבולעי חרבות נמנעים ממנה, תנסו לנקות בעזרת הלשון את השאריות בין השיניים, ואיכשהו, תוך כדי סיבוב הגב לאישה (פתאום יש משהו מאוד מעניין בצד השני), להיפטר מהפטרוזיליה.

אחרי הנצח הזה, במהלכו טיהרתם את הפה, נוצרת איכשהו שיחה נעימה, או לפחות סבירה, בחצי פה, כדי שהיא לא תריח את הבצל.

הגבר מרגיש הקלה. לקראת פרידה מהאישה הוא כבר משוחרר לגמרי.

הוא מחייך אליה.

הפטרוזיליה עדיין שם.

ארז אשרוב, אי אז

אי-אר החמור נער – שיטות מיון

חדר מיון. גבר בנעלי התעמלות צהובות, מכנסי התעמלות כחולים, חולצת הוואי פרחונית בצבעי שקיעה, שועט פנימה דרך הדלת בצורה שמחרידה את כל הנוכחים, הלבושים כולם בלבן. הוא נמרץ, בריא בעליל, רם קול.

גבר: שלום, שוב אני, קדימה… לבדוק אותי, אני עומד למות, אין אוויר, אין אוויר, לבדוק אותי! מה קורה? למה אתם עומדים ככה סתם? הבנאדם גוסס, לא תצילו? מה אתם רוצים, שאני אעמוד בתור? כמו כולם? כל החיים תור תור תור תור, כאילו מי יודע מה יש בקצה. אני אגיד לכם מה יש בקצה: או שמשלמים כסף, או שאוכלים אוכל מחורבן של חתונות. זה מה שיש בקצה התור. ועכשיו על סף המוות אני צריך לעמוד בתור כדי להישאר בחיים? (אחים רצים פנימה, מגלגלים אלונקה עליה שוכבת אישה מבוגרת, גונחת. הוא פונה אליה) גברת, מה את נדחפת? הייתי קודם. גם אני מקרה חירום, והאוטו שלי חונה במקום לא נוח. קדימה… לבדוק אותי… לאבחן ולשלוח אותי לטיפול. אני רוצה להבריא.

אחות: מר ליברמן, בבקשה, אי אפשר לעבור את זה כל יום. אתה בריא. בדקנו. בדקנו אתמול, ושלשום, ויום לפני זה, וכל החודש האחרון.

ליברמן: ואיך אני יודע שאני בריא, שהמוות לא מעבר לפינה, שהמערכות לא עומדות לקרוס, אם לא תבדקו אותי? ומאחר שאני משלם את המיסים, ומאחר שאני חבר בקופת חולים, ומאחר שאני משלם ביטוח בריאות ממלכתי ואפילו תוספת להשתלת איברים והסרת גידולים ותורם לתזמורת הסימפונית הצעירה, אני רוצה שתבדקו אותי. עכשיו! (מגיע נער פצוע, בגדיו מוכתמים בדם, בגבו נעוץ סכין. הוא פונה לנער) רכרוכי! בגילך הייתי שם על זה פלסטר. בית חולים… התרגלו ללוקסוס אלה. רמת חיים. (צועק עליו) יאפי מסריח! משתמט!

אח: (מגיע עם מד לחץ דם). טוב, בוא נתחיל עם זה.

ליברמן: מה זה? מה המכשיר הזה? אתם מנפחים לי פומפה מסביב ליד ואני מבריא מזה?

אחות: זה מד לחץ דם, מר ליברמן… סיסטולי ו…

ליברמן: שטויות! מד לחץ, חה, (צוחק צחוק מוגזם) היאהאאחחי – לחץ דם. כאילו הדם בלחץ. אני בלחץ, האדם בלחץ. אני עומד למות, תעשו משהו, תעשו! (נתלה בייאוש על צווארו של האח).

אח: סליחה, מר ליברמן, אתה חונק אותי.

אחות: אולי נתחיל במשהו יותר פשוט: (בטון מתיילד, מציגה את ה)מד חום. תפתח פה גדול, מר ליברמן…

ליברמן: מד חום? מד חום? חה חה חיחי חה…. פתאום אני מזג אוויר? קודם הבלון המטאורולוגי ועכשיו זה? איך בכלל פועל הדבר הזה? למה בפה? (נוגס) טפי, זה זכוכית, את זה שאני אוכל? השתגעתם? באתי להיבדק, לא להיכנס לספר השיאים של גינס. ואם אני אוכל את זה, מה אז – תחכו שזה ייצא מהצד השני ולפי זה תמדדו לי את החום? רופאי אליל. לא התקדמתם מאז שניסרו גולגלות כדי לחפש את הנפש (נעצר, מהורהר, בטון שקט אומר לעצמו) המממ… רעיון לא רע. צריך הרי לחפש איפשהו. הגולגולת זה מקום הגיוני. (מתעשת, בטון הצעקני הרגיל) מה זה הדבר הזה בצ'ופצ'יק?

אח: כספית, מר ליברמן. זה מתרחב בחום.

ליברמן: כספית! להרעיל אותי! יתרחב לי בטחול! רוצחים! הצילו, אני מת, תבדקו אותי.

אחות: טוב, טוב, יש פה משהו ממש קל, אמין, לא מסוכן. תעשה 'אה', מר ליברמן (מתכוונת לדחוף לו מקל לפה).

ליברמן: מה הדבר הזה ולמה זה טוב? איפה הארטיק שהיה על זה? את מאכילה אותי שאריות. צודקים כשמתלוננים על האוכל של בתי חולים. או שרגע… רגע… את חושבת שאני מטורף, שאני אלקק את זה כאילו זה ארטיק ואז תוכלו לאשפז אותי, הא? לא ילך לכם, לא ילך. את ליברמן לא עשתה אמא של מטומטם. (בשקט) את אחי דווקא כן. (רגיל) לאשפז, הא? מחלקה סגורה, מה? לא, אני אלך לחדר מיון אחר, שם יבדקו אותי, יטפלו בי כמו בשיקאגו. (מדלג) הופ! הנה אני בריא עכשיו מרוב המזימות שלכם. לא כדאי להיות חולה במדינה הזו, עם השטויות שלכם לניפוח הלחץ ובליעת החום וליקוק המקל של הארטיק. אריוודרצ'י רומא. ואפָנקוּלוֹ!

מתרחק לדרכו. הפוגה קלה.

אח: מסכן, הוא בטח בלחץ נוראי.

אחות: כן. טוב, עבודה שוחקת… לא קל לנהל בית חולים.

ארז אשרוב, ה-M ה-XX

מלונות באספמיה – בריחה פושרת מהמציאות

כשחיים במדינה כמו שלנו (ורוב המדינות הן כמו שלנו, רק שאצלנו יותר חם, הרבה יותר חם לכל הרוחות!… סליחה), הצורך לברוח מהמציאות גדול וחזק. רוב האנשים בוחרים בשיטה הקלה לבריחה מהמציאות: הם רואים חדשות. נכון, החדשות אמורות לשקף את המציאות, אבל למעשה הן מרחיקות אותנו ממנה, גם על ידי הפיכתה למוצר טלוויזיוני, מדוד באינצ'ים, משהו בר-שליטה מרחוק, וגם על ידי מתן פתח דיבור לפוליטיקאים, שכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט. להפך – רוב הזמן, פוליטיקאים עסוקים בהכחשת המציאות.

אנשים שמוכנים ויכולים להשקיע יותר זמן וכסף בבריחה מהמציאות, יוצאים לחופשה, וזו לרוב מתקיימת בבית מלון. המלונות, בהתאם, הם משהו חוץ-מציאותי, בועה פנטסטית שמתקיימת בממד סטרילי משלה. אין פלא, לכן, שהחפצים בחדר המלון מתפקדים על דעת עצמם, בצורה שאינה תואמת את מה שאנו מורגלים אליו בחיים הנורמליים.

* חלק גדול מהדברים לא עובדים. זו עשויה להיות מנורה, רצוי המרכזית, אבל לרוב דווקא השלט של הטלוויזיה נכשל במילוי תפקידו. למרבה הצער, אתם לא יכולים להטיח אותו בחמת זעם על הקיר, כי הוא ממוסמר לשולחן הלילה ומצויד באימובילייזר (כדי שלא תוכלו להטיח אותו בזעם על הקיר).

* דברים אחרים עובדים רק באופן חלקי: אין שום קשר בעולם בין הטמפרטורה המצוינת על הווסת של המזגן, לבין מה שקורה באמת, במציאות, בחדר. זה מין כפתור כזה שאתה אמור לשחק אתו, להשתעשע בו, אבל לא באמת לשלוט בטמפרטורה באמצעותו. הפריווילגיה הזו אינה בתחום הסמכות שלך. אתה מכוון לחמש מעלות ומקבל איוורור עדין ותו לא.

* חדר האמבטיה הוא אזור אסון בפני עצמו:

– בכיור יש חצי-פקק כזה, כסוף, ולא ברור מה מטרתו, מלבד לאגור למשך פרק זמן ארוך מדי את זיפיך המגולחים, את שרידי קצף הגילוח ומשחת השיניים. תיאורטית זה אמור להיפתח, אבל זה תמיד תקוע באיזה מצב ביניים לא ברור.

– הכיור מאוד גבוה, אבל הברז מאוד נמוך, אולי כדי לרמוז לך שהמים אינם ראויים לשתייה. איך מגיעים לברז? הכי טוב שיעורי יוגה או אב קדמון בשם קווזימודו.

– באמבטיה עצמה יש כל מיני חלקים שנתקעים בך, ומשענות לרגליים שמעלות על דעתך כי מנהל המלון היה פעם גיניקולוג. החלק האחורי של האמבטיה צר מדי, כאילו כדי להגיד לך "שמע, לנו אין תחת כזה גדול. רק אתם מגיעים שמנים כאלה, תיירים מגעילים". האמבטיה בנויה בשיפוע הפוך, כך שבחלק האחורי שלה תמיד מצטברים מים.

– הדוש הוא סיפור בפני עצמו. מהבית אתה רגיל לשני מצבי דוש: ספריי חם ומתעגל, או זרם חזק, מסז'יסטי, ממוקד. לא כך בבתי מלון, למרות שגם פה יש שני מצבים: האחד הוא שפריץ המבוסס על תורת הכאוס, שנע לכל מיני כיוונים בכל מיני עוביים ועוצמות, והשני הוא שפריץ מהיר המבוסס על תורת הכאוס, שנע לכל מיני כיוונים בכל מיני עוביים ועוצמות.

– האסלה תמיד ממוקמת בפינה לא נוחה של החדר, קרוב למשהו בולט שתפקידו למנוע ממך לשבת בנוח. כשיש בִּידֶה, הוא פנים-רקטאלי.

* הטלוויזיה תמיד משעממת, ועל הערוצים הלא משעממים צריך לשלם. הערוצים בתשלום מציעים לך מבחר: ערוץ פורנו בלתי נמנע, סרט לא מעניין, וסרט כן מעניין שתמיד יהיה מדובב לשפה זרה במיוחד. את הסרט הלא מעניין תראה במשך סופשבוע אחד קרוב ל-715 פעמים, לעולם לא מההתחלה. את סרטי הפורנו תראה קרוב ל-716 פעמים, לעולם לא עד הסוף.

* היה זה קצין סדיסטי בצבא הפרוסי שהמציא את ההידוק הפראי של המצעים למיטה. רק על ידי שימוש בכוח בלתי סביר ניתן לקלף אותם ולרבוץ בשלווה.

* חדרניות, או שלא מגיעות בכלל, או שמעירות אותך בשבע ורבע בבוקר, מתפלאות למצוא אותך במיטה ולגלות שלמרות שחזרת בחמש לפנות בוקר מבילוי פראי במועדון אקזוטי – שבו רקדת עד שירד גשם ושתית קרוב לחצי גלון קוקטייל טרופי רב-עוצמה העשוי מנוזל שהילידים משתמשים בו להכנת חצים מורעלים – אתה עדיין לא אפּ על הרגליים.

* המיני-בר הוא מלכודת אולטימטיבית, שמאפשרת למלון למכור לך שליש ליטר מים במחיר של ארגז בירה. הם מקררים הכל – את הקוקה קולה, את היין האדום, את הקוניאק. כמו המזגן, גם המיני-בר עובד בעוצמה חלקית, ובסופו של דבר אתה מחליט לשתות קוניאק צונן. אבל אין כוסות, לעולם אין כוסות, רק את אלה שעל הכיור, שמיועדות לפתור לך את בעיית ההתכופפות לברז בעת ציחצוח השיניים.

וכך, בסופו של לילה סוער במועדון אקזוטי, אתה מוצא את עצמך בחדר פושר, לוגם קוניאק קריר במחיר הסביר של 58 דולר מתוך כוס מים עבה ומצופת-אבן, שוכב על המיטה, בוהה בסרט פורנו, ורוצה להחליף ערוץ, אבל השלט לא פועל, כי מסמורו לשידה לא מאפשר להחליף לו סוללות.

אתה מטיח את הכוס בקיר בחמת זעם.

החדרנית נכנסת. "תייר עוד במיטה?"

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

ככה לא בונים משחק – פגמי הספורט הפופולרי בעולם, ורעיונות לשיפורו

לראשונה בחיי ראיתי משחק כדורגל מתחילתו עד סופו. 90 דקות ועודף הבטתי באנשים רצים מצד לצד, וכמתבונן טרי לא יכולתי להימנע מלשים לב לכמה פגמים בסיסיים במשחק.

  1. המשחק ארוך מדי והריגושים מעטים מדי. ב-90 דקות שוורצנגר מציל את העולם, שפילברג בורא, מפוצץ ומאחה אותו, ובסרט ישראלי… מישהו כבר ישפריץ על מישהי בצינור.
  2. הקריינים רועשים מדי. זה לא תרבותי.

במאמר מוסגר, תהיתי איך זה יישמע אם קרייני כדורגל יקריאו שירים או סיפורים: "זה היה ליל אביב… הירח זרח במלואו… (להגביר קצב ועוצמה בהדרגתיות) השפיריות הוציאו את יהושע מדעתו… העצים נעו ברוח חסרת הרחמים… יהושע חשב לרדת למטבח להכין קפה… הוא חכך בדעתו… קפה יכול להיות רעיון טוב… אבל זה רק יעיר אותו ו… לאאאאאא!!!!!!!!! (נחיתה חדה) יהושע כבר לא יכין היום קפה".

  1. הפרשנים חכמים לאחר מעשה תוך כדי מעשה. אם, נניח, קבוצה מסויימת מנצחת 3-0 כנגד כל התחזיות ולמרות שהבלם שלה הורחק, לא החוזים והפרשנים והקריינים טעו, אלא כוכב הקבוצה המפסידה, שהיה "חוצפן" כי עלה לשחק למרות שידע שהוא סובל מפציעה מגבילה בעקבות גילוח חפוז.

בדומה לכל סוג אחר של "מומחים", כולל מנכ"לים ויועצים פוליטיים, כולם אשמים בטעויות של הפרשנים, חוץ מהפרשנים עצמם.

  1. השחקנים חברותיים מדי. מסיבה לא ברורה, לשחקני כדורגל יש נטייה להתחבק ולהחליק כאפות ולקפוץ על עמיתיהם וללטף את עכוזם ולנשק גביעי מתכת קרים, במקום להסתפק בלחיצת יד קורקטית או בקידה כהלכתה.

אלה בערך כל הפגמים במשחק הקיים.

בנוסף, יש בו גם כמה גורמים מעודדי בלבול.

  1. זיהוי: לא ברור כיצד הקריינים מכירים כל איש ואיש בכל קבוצה, בכל הקבוצות. לו אני הייתי מקריין משחק כדורגל זה היה נשמע כך: "צהוב מעביר לצהוב אחר, כחול חוטף, מהלך נבון של מה שמו, ועוד צהוב בתמונה, ומישהו באדום מוציא משהו צהוב מהכיס, והאיש בירוק הופך סגול מהמכה שקיבל מהכחול הבלונדיני עם הנעל השחורה".
  2. היוצרות המתהפכות: באמצע המשחק יש הפסקה, שאחריה הקבוצה שתקפה לימין עוברת לתקוף לשמאל, ולהפך. לא ברור לי כיצד השחקנים עומדים בנטל ולא מתבלבלים, אבל אני נכשלתי: אחרי שביליתי 45 דקות בעידוד הקבוצה הצהובה, שתוקפת שמאלה, אני אמור להבין שעכשיו היא תוקפת ימינה, ושעלי להסיט את סדר העדיפויות שלי לכיוון היד עם השעון? זה משבש את תיפקודו התקין של המוח וגורם לדיסאוריינטציה. ככה מתחילים משטרים פאשיסטיים!
  3. זה לא הוקי: הדבר הכי משעשע בהוקי זה שבשלב מסוים, ללא התראה אבל באופן סדיר, שחקנים מכים אחד את השני. בכדורגל, לעומת זאת, רמת האלימות כל כך נמוכה, שהשחקנים לא מפתחים עמידות בפני כאב – כל מכה קטנה והם נופלים מייבבים על הקרקע, ואלונקה נושאת אותם החוצה.

אבל, טרוניות בצד, הבה נהיה קונסטרוקטיביים: יש לי כמה רעיונות כיצד ניתן לשפר את המשחק, ואיני סבור שיש בהם מן הפגם!

  1. הדגלים שבפינות המגרש, בקרנות, לא יהיו גמישים ורכים, אלא נעוצים על מוטות ברזל זוויתי, מלופף בגדר תיל. זה עשוי להזרים דם חדש במשחק.
  2. השחקנים יצוידו בנעלי בלט במקום בנעליים הממוסמרות הסטנדרטיות (האוהדים ישירו קטעי מקהלה מאופרות מפורסמות, ואלה יונצחו באוסף כפול של הליקון שייקרא "קולות מהיציע").
  3. כל השחקנים יהיו אזוקים מאחורי הגב, למען מניעת התלהבות יתרה וחיבוק רומזני של עמיתים למקצוע.
  4. זידאן יפסיק להשחיל ראשו מתחת לבתי שחי של בני הקבוצה: זה מתכון בטוח להתקרחות!
  5. עם כל עבירה יחויב המבצע לשתות שוט טקילה. עד מהרה יהפוך המשחק לעליז במיוחד: גול עצמי יניב צהלות, קצב הריצה יהפוך איטי (במיוחד ליד הקרנות), פרצי צחוק יעצרו לחלוטין את מהלך המשחק, וגם המפסידים יפיקו הנאה מרובה מהחוויה. כל זה ישתנה, כמובן, אחרי ההפסקה, כשהשיכורים יצטרכו לתקוף לצד השני וירגישו מבולבלים ומנושלים כמוני. אז או אז יתחילו פרצי האלימות, וסופסוף המשחק ידמה יותר להוקי.
  6. להשלמת מקצה השיפורים, משטח דשא כל כך גדול מחייב השקייה אינטנסיבית, הווה אומר – יש להציב כמה שיותר ממטרות בתחום המגרש.

ישמו את כל אלה, והדשא של הקבוצה היריבה לעולם לא יהיה ירוק יותר.

ארז אשרוב, המאה שעברה

מחכים לרִיפּלִי – ימי האינטרנט הראשונים

הפעם הראשונה שראיתי איך פועל אינטרנט, הייתה בבית של חבר. במשך תקופה ארוכה, הוא וחבר אחר ניסו לשכנע אותי שאני חייב להתחבר. שהאינטרנט ישנה את עולמי. שזה הדבר המוחלט, האולטימטיבי, שלא אפשר בלי זה, שהגלישה תהפוך לחלק משמעותי בחיי.

גלישה.

ככה קוראים למעבר בין דפי האינטרנט – גלישה. זה אולי נשמע דינמי, אבל למעשה הגלישה הזו מתבצעת בישיבה שפופה וחלזונית, בזווית לא אורתופדית בעליל, לרוב כשאתה ישן למחצה. כל הטרמינולוגיה סביב האינטרנט בנויה על רומנטיזציה מוליכת שולל: לתוכנה העיקרית קוראים "דפדפן", לתוכנה בעזרתה מאתרים מידע קוראים "מנוע חיפוש", לתוכנות הקטנות שבעזרתן פועלים הדפדפן והמנוע והאתרים קוראים "פלאג-אין", דפי המחשב נקראים "אתרים". הכול נשמע מאוד אקטיבי וסוער ומלהיב, אך במציאות זה בדיוק ההפך: אתה בוהה במסך והמסך בוהה בך.

למרות ששני החברים האמורים ניחנו לדעתי ביכולות מנטליות מעל הסביר (אני מבסס את ההנחה הזו על העובדה שהם מספיק נבונים להיות חברים שלי), הם לא הצליחו להסביר לי במילים מה בדיוק הגליק הגדול באינטרנט. וכך קרה שהתלוויתי אליהם לביתו של אחד מהם. "בוא אראה לך אתר ענק", הכריז החבר, שיחק קצת עם העכבר, ושום דבר לא קרה. "טוב, כנראה שהסרבר שלהם לא פועל", הוא הסביר. ומשם עבר חברי הטוב, אדם משכיל, חובב אמנות, איש מצליח, לאטרקציה הבאה – מקום שבו אפשר לראות נשים עירומות.

אחרי שיטוטים ארוכים הגענו לקישור לתמונה של אישה ערומה. התמונה "ירדה" לאיטה – תחילה נחשף ראשה של המתערטלת, עבר זמן מה וראינו את צווארה, עוד כמה רגעים וקווי המתאר של כתפיה נחשפו, ואז… התמונה נתקעה.

ייתכן שהאישה ההיא באמת הייתה עירומה; לעולם לא אדע.

מה שכן, פה גיליתי את כוחו האמיתי של האינטרנט: החידוש. הרי אין שום בעיה ללכת לחנות ספרים קרובה ולרכוש מגזין מגונה כזה או אחר, עם שלל תמונות באיכות מעולה, על נייר כרומו. אבל המשוטט הממוצע באינטרנט מעולם לא קנה חוברות פורנו, כי זה לא ממש מעניין אותו ובכלל, הוא תמיד יעדיף את התמונה המעורפלת שהוא מעלה בחכתו, כי המדיום חדש. וגם כי לכאורה זה חינם.

אבל מה בדיוק חינם באינטרנט? יש לנו את ההתחברות לספק, את פעימות המונה, החשמל, התוכנות, הציוד שאתה כל הזמן משדרג כדי שהאינטרנט ייראה יותר טוב, הרמקולים שאתה קונה כדי שקבצי הקול יישמעו יותר טוב. אבל כל זה לא משנה לך,  ה"גולש" הנלהב – בדהירתך על נחשולי העתיד למדת להתעלם מזה.

ככלל, כל מה שניתן להעלות באינטרנט, ייראה בעיני המתחבר אקזוטי וייחודי. זה עשוי להיות, לדוגמה, טריילר (בקרוב) לסרט. קובץ כזה "שוקל" בערך שני מגה, לוקח לפחות עשרים דקות להוריד אותו, ואז הוא מתגלה על המסך באיכות רעועה, אבל מוריד הקובץ ירגיש שהוא לפחות אינדיאנה ג'ונס שמגלה את ארון הקודש, וזה לא משנה שבטלוויזיה מקרינים את אותו הבקרוב מדי ערב, ובבתי הקולנוע הוא מוקרן לפני כל סרט, על מסך ענק. הרגשה מוזרה של עונג עילאי תאחז בבעל המחשב כשיראה את הסרטון בגודל 2X4 סנטימטר על מסך המחשב, ברזולוציה בינונית ומטה, מגורען, עם סאונד מפוקפק. היי – האיש הוריד טריילר דרך האינטרנט, ואף אחד לא ייקח ממנו את ההישג הטיטאני הזה!

אבל לא תמיד הקובץ שהורדת יעבוד: לעתים קרובות הוא יקפיץ את המחשב, אבל גם זה לא ידכא את לוחמי הקדמה, שבטוחים שבידם יותר מאשר מרכז קניות בינלאומי ומרכז מידע ענק שלא תמיד ניתן לסמוך על מקורותיו.

אז התחברתי גם אני.

שיטוט ראשוני באינטרנט העלה ששום דבר לא עובד סתם ככה, בלי דרישות. אתה נכנס לאתר, זה נראה מלהיב, אבל אז מתהווה מרובע ריק באמצע הדף, ומופיעה הודעה לפיה, ללא משהו שנקרא "שוק-ווייב", לעולם לא תראה את האתר הזה. אתה פונה לאתר האם, לעמוד הבית, לאב הממציא, ומתחיל להוריד את התוכנה.

שאחרי זה יש לפתוח ולהתקין.

ולעדכן ולשדרג מדי כמה שבועות או חודשים.

ואז להפעיל את המחשב מחדש.

כן, כל אתר צריך משהו שיפעיל אותו, כך שבחודש הראשון להתחברותי עסקתי בעיקר בהורדת תוכנות, פלאג-אינים למיניהם ועידכונים לתוכנות הבסיסיות שכבר היו מצויות על מחשבי, ועידכונים לעידכונים, ו"טלאים" שפתרו "באגים" שהיו בעידכונים לעידכונים. שעות על גבי שעות בהיתי במלבן האפור שמעיד על התקדמות ההורדה, 58%… 59%… ואז הבנתי שהמוטיב השולט באינטרנט, כמו בחיים, הוא הציפייה: הציפייה לאתר שיעלה, לקובץ שירד, להתחברות. הציפייה לאותו איש מסתורי שנקרא ריפלי, שעל פיו יקום דבר. עובדה שלכל מקום אליו תפנה, בטרם תאושר כניסתך ותחובר לאתר, תמיד תופיע ההודעה, Waiting for Reply.

***

אחרי החודש הראשון לחיי ברשת, כשקיבלתי את החשבון והפירוט, הייתי בהלם: 30 שעות הייתי מחובר לאינטרנט. 30 שעות! אלוהים, חשבתי לעצמי, בזמן הזה יכולתי ללמוד שפה זרה. אבל במקום זה הורדתי פלאג-אינים, פתרתי באגים וחיפשתי אתרים מיוחדים. וגם הורדתי את כל מילות השירים שאני מחפש עוד מגיל 13, על מנת לדעת סופסוף מה הייתה המילה שלא הצלחתי לפענח בתקליט הראשון של רוקסי מיוזיק (המילה היא "CPL593H"). פעם הייתי צריך להתאמץ להוריד מילים מתקליטים, ואילו היום, כך גיליתי, יש מספיק בני 14 להוטים שעושים עבורי את רוב העבודה השחורה, וכל שעליי לעשות זה לפתוח את המחשב, להתחבר, ולהוריד את החומר שאני צריך מאחד מאתרי משועממי-כל-העולם-התאחדו.

אז עכשיו יש לי את כל הטקסטים של לד זפלין, אלביס קוסטלו, דייויד בואי וכולי, אבל בשנה וחצי שאני מחובר, עדיין לא התפניתי לקרוא אותם. לא סתם קראו לתוכנת האינטרנט "דפדפן" – הריפרוף הוא המאפיין העיקרי של האינטרנט. כמו מישהו שפתאום התעשר, ילד שקיבל אישור מהוריו לשחק עם כרטיס האשראי המוזהב שלהם, אנחנו משוטטים בקניון הווירטואלי הענקי, מלקטים מכל הבא ליד, צרכני-יתר של מידע (בניגוד לידע), מרחפים מכאן לשם, מגלים אתר מרהיב, מנציחים אותו בבוקמארקס, ולא חוזרים אליו לעולם. אנחנו אספנים של אתרים שלעולם לא נמצה עד תום.

שהרי, מי מאיתנו שהתלהב מאתר כזה או אחר, באמת למד אותו מתחילתו עד סופו? איש לא יתחבר לאינטרנט על מנת לבדוק משהו שכבר גילה. ראשית בודקים את האי-מייל (השימוש הגאוני האמיתי של האינטרנט), ואז מגלים שמישהי ששם הקוד שלה "סבינה" מחוברת גם היא, אז נכנסים לצ'אט (השימוש הדבילי והמיותר ביותר ברשת, אלא אם כן מדובר בתחליף לשיחה טלפונית עם קרובים ואהובים בחו"ל), כדי להמשיך לחזר אחריה. אתם אמנם חושדים ש"סברינה" מכוערת מאוד ולא חכמה, ושהיא בכלל נער, אבל זה בסדר, כי שם הקוד שלכם הוא "אטלס-מטר-תשעים". בסוף סיפור האהבה הזה פותחים את מנוע החיפוש ובודקים מה חדש. ואת החדש מסמנים, וממשיכים הלאה.

בתווך אתה מבזבז זמן על כל פעם שאתה מחייג, והמחשב שלך מודיע שלמחשב שאליו התחברת אין תצורה מתאימה שתאפשר לו לקבל אותך לזרועותיו. בכלל לא משנה שככה בדיוק התחברת לפני חצי שעה וככה בדיוק תתחבר בעוד חצי דקה. פתאום, למחשב של הספק אין את היכולת לדבר איתך. במקרים אחרים, רגע אחרי החיבור, אתה זוכה לקבל את ההודעה, "המחשב אליו היית מחובר התנתק. נסה שנית מאוחר יותר". עם הזמן אתה מגבש את התחושה הפרנואידית ש"בזק" וספקי האינטרנט חברים באיזו קנוניה (מה שכמובן רחוק מאוד מהמציאות, התחנן היועץ המשפטי שלי שאוסיף).

הרגשת התיסכול שלי לנוכח כמות שעות ההתחברות גברה, כשפתאום עלה על דעתי שמאחורי גבי ניצב מדף שלם של ספרי פילוסופיה שעוד לא קראתי. אני יכול לסובב את הכסא ולהתחיל לקרוא, במקום לבטל את זמני בשיטוט בין אתרים. לרכוש ידע אמיתי.

העובדה שבדרך כלל מתחברים בלילה, כשתעריף השיחה זול, לא בדיוק עוזרת למוח לקלוט משהו: רוב הזמן אתה משוטט במצב של תרדמה, מחפש בעקשנות את התסריט המלא של "שיער". אחרי 37 דקות אתה מוצא אותו, ובשמחה עילאית שומר אותו, רק כדי לגלות שכבר יש לך קובץ כזה – מצאת את התסריט בעבר, רק שהיית כל כך רדום שאינך זוכר את זה. ומיותר לציין שלא טרחת לעיין בו.

זמן האינטרנט מימי: אתה מוריד תוכנה, או קובץ, והזמנים משתנים ללא הרף: המחשב מודיע כי נותרו לך עוד 31 דקות עד הסיום… עוד 48… 25:39, רגע אחרי זה הופך ל-19:56… 19:58… ושבריר תקווה לפני הסוף, המחשב מודיע שנותרו עוד 8 שניות עד שהתוכנה תרד במלואה. עוברת חצי שעה, והמלבן עדיין תקוע באותו המקום. 8 השניות הופכות לנצח. חשבתי שזה בגלל המודם. בחורף היכה ברק את המודם שלי, שרף אותו, וזו הייתה הזדמנות פז לעבור למודל מהיר יותר. איזה שינוי: רק התחברתי, והכל נשאר אותו הדבר. המודמים אולי מהירים יותר, אבל הקווים לא בנויים לעמוד בהעברת המידע המסיבית. המחשב אמנם מודיע שנותרו 8 שניות, אבל מזה 8 שעות הוא מחכה לאחראי. Waiting for Reply.

כיום, למוד נסיון ומפוכח אחרי שנה של גלישות על יבש, אני מתחבר מעט מאוד. נכנס לכמה דקות, דולה את המידע הנחוץ לי, ונעלם. יש שאני מחובר במשך פחות משעה חודשית.

ולמרות זאת, לא קראתי אפילו אחד מהספרים על מדף ספרי הפילוסופיה מאחוריי, ועוד לא למדתי שפה זרה.

אני מחכה לאישור מריפלי.

א"א, 1998

 

קקה יבש – אני הולך להנציח את עצמי

מדי יום, אנשים דגולים בכל רחבי העולם עושים מאמצים אדירים להנציח את עצמם ולהפוך לאימורטליים, לפחות בכל מה שקשור בזיכרון הקולקטיבי. פסלים, מלחינים, במאים, ציירים ושאר אמנים, פוליטיקאים וספורטאים, מנהלים מאבקי איתנים במוזה שלהם, משתדלים לשכלל ולעדן ולהתעלות וליצור עבודות אמנות ומהלכים שיכניסו אותם לפנתיאון הנצח. עשירים קונים בניינים וקוראים להם על שמם, ראשי עיריות יודעים היטב שפעם עוד יקראו רחוב על שמם, ממציאים וחוקרים ואנשי רפואה ומדענים מעניקים לווירוסים ולתרופות ולמחלות את שמם (קרויצפלד יעקב היא הדוגמה הכי טובה, גם אם הכי מצחיקה. כל עוד אתה לא חוטף את זה), וכל זה על מנת שבעוד מאה, מאתיים, שלוש מאות שנים, שמם עוד יתנוסס בפי האנושות.

אז הנה, גם אני הולך להנציח את עצמי, להפוך לאימורטלי, אבל השיטה שלי הרבה יותר טובה והרבה יותר ארוכת טווח: אני הולך לחרבן!

והרבה.

כן, כל האומללים שכותבים וכתבו יצירות מופת, כל הבטהובנים והנבוקובים והלוביטשים והברנינים יישכחו, ואילו אותי יזכרו לנצח. ובמילה "נצח" אני לא מתכוון לעוד חמש מאות שנים עלובות, אלא ל-35 מיליון שנים!

כאמור, השיטה פשוטה ואינה מצריכה כישרון מיוחד – אני הולך לחרבן©.

עליתי על הפטנט™ המבריק הזה כאשר קראתי על מדענים שמצאו מאובן עתיק – צואת דינוזאור בת 35 מיליון שנה, במשקל שבעה קילוגרם.

שבעה קילוגרם!

[זה הזכיר לי אנקדוטה נהדרת על הפסנתרן והגאון הכללי אוסקר לוונט, שנלקח פעם על ידי חבר לסיור באחוזה של מיליונר ראוותני. הרבה חדרים היו שם, וברבים מהם היו שירותים צמודים, עם אסלות מוזהבות. כששאל אותו החבר בסוף הסיור מה דעתו, אמר לוונט, "אני לא בטוח בעניין הסגנון, אבל הבנאדם בהחלט יודע איך לחרבן!"]

שבעה קילוגרם קקי!

הו, איזו שמחה הפיקו המדענים מגללי הטירונוזאורוס רקס, מה התענגו על החיטוט בפרש הענק, המגניפיקקי שסיפק להם הפתעות למכביר: מיסטר טי אכל ככה ולא אחרת, הוא לעס בצורה זו ולא במשנתה, נוזלי העיכול שלו היו שקופים ולא עכורים, וכן הלאה. חגיגה של ממש. לחשוב שאדם לומד כל כך הרבה שנים, כדי שנקודת השיא בקריירה שלו תהיה, "חקר קקה של טי-רקס ב-1998".

על כל פנים, בעקבות קריאת המאמר זנחתי את הרעיון הנואל לכתוב יצירת מופת או לכבוש את הבוספורוס, ועברתי לשלב המעשי של ההנצחה שלי.

לצורך העניין, חדלתי לעשות את צרכיי באסלה. רק מי שאינו מעוניין להיחקק עושה קקי באסלה.

עברתי לטבע.

הבעיה הראשונה שעמדה בפניי הייתה המשקל: אם מה שהותיר אחריו הטי-רקס שוקל שבעה קילו כשהוא יבש, מי יודע כמה שקל כשהיה טרי וריחני. אם כך, על מנת להשאיר אחריי משהו שמדעני העתיד הרחוק ימצאו בקלות, אני חייב לבקר בכל אתר הפרשה מספר פעמים, עד שתצטבר כמות מהותית.

הבעיה השנייה הייתה טופוגרפית: מי יודע אילו שטחים יימחקו מהמפה עוד 35 מיליון שנה, ואילו יישארו? לפיכך, עליי לפזר את שרידי ארוחותיי בכמה שיותר אתרים, ורצוי מאוד שרובם יהיו גבוהים במיוחד, למקרה של שיטפון אדיר שימחה את רוב פני כדור הארץ.

הבעיה השלישית הייתה עניין הזיהוי: כיצד ידעו מי בדיוק הותיר אחריו את המזכרת השגיבה הזו? בתחילה חשבתי שאולי כדאי לתקוע בכל ערימת קקה שכזו דגלונים קטנים, עליהם יהיו רשומים שמי וכמה פרטים ביוגרפיים. פעם כתבתי קורות חיים – 250 מילים הספיקו, וזה עוד אחרי שמרחתי (אין פה כוונה למשחק מילים), כך שמבחינת השטח, דגלון בוודאי יספיק. אבל מהר מאוד הבנתי שדגלון יכול לעוף ברוח, להתכלות, להיעלם עם השנים, ולכן החלטתי לעבור לשיטה אחרת: עם כל ארוחה אני בולע פתקית מנוילנת, ובה כל הפרטים החשובים אודותיי, וזו כבר בטח תמצא את דרכה לצואה. אין לי ספק שמדעני העתיד לא יאמינו למזלם הטוב – לא רק שימצאו קקי מאובן, אלא שיהיו בו פרטים מזהים על המֵקָקֶק. אם אסגל טכניקות בליעה מתקדמות יותר, אולי אצליח לבלוע גם תמונות פספורט של עצמי. כך, דיוקני וצואתי יתנוססו זה לצד זה במיטב מוזיאוני המדע!

אולי ישבטו אותי, אולי יעשו מזה סרט, אולי אפילו יקראו על שמי פארק.

כן, האפשרויות אינסופיות, אבל בטרם ארד לעומקן, כדאי שאתחיל בעבודה הקשה. אחרי הכל, אני אולי צעיר, אך העולם גדול, ועליי לכסות שטחים נרחבים. כוכב לכת שלם מחכה למוצא… למוצא… תשלימו את המשפט בעצמכם.

אז אם אתם חיים במקום גבוה ומריחים משהו לא נעים, אל דאגה – זה רק אני, מנציח את עצמי בחצר האחורית שלכם.

זאת צואתי, זאת צוואתי!

1998, מסתבר

 

עכשיו מאונן – תקרית צרכנית

סופרמרקט, מחלקה בשרית. גבר ניגש לדוכן, מעיין בסחורה, פונה אל המוכר:

גבר: כמה זה הפסטרמה בדבש?

מוכר: ארבעים וחמש.

גבר: טוב, אז תן לי 250 גרם.

מוכר לוקח את נתח הבשר, מפנה גב ומתחיל לפרוס על נייר שאותו הוא מחזיק ביד עטויה בכפפת ניילון. הגבר משנה דעתו:

גבר: טוב, שיהיה 300. תעשה את זה 300 גרם.

המוכר ממשיך לפרוס, מוריד את הכפפה ושוקל את הפרוסות.

מוכר: 340 זה בסדר?

גבר: לא, לא, עשיתי את זה 300 מ-250, אז שיהיה בדיוק 300.

המוכר מוריד כמה פרוסות מהערימה שעל המשקל בידו החשופה.

מוכר: אופס, 290… (מחזיר פרוסה או שתיים לערימה. שוקל מחדש) עכשיו בדיוק 300.

הגבר מביט בפעולתיו בריכוז.

גבר: סלח לי, יש לי שאלה קצת אישית, אבל זה קשור לעבודה. אפשר?

מוכר: תשאל.

גבר: אתה מאונן?

מוכר: סליחה!?

גבר: שאלתי אם אתה מאונן.

מוכר: מה… ל… ל… מ… מה…. אתה בסדר? איזו מין שאלה זו?

גבר: רציתי לדעת, כי נגעת בנקניק שלי עם היד שלך, ואם אתה מאונן זה ממש לא היגייני מצדך. גם אם אתה מחטט באף זה פויה, אבל אם אתה מאונן זה פשוט מגעיל. פשוט מגעיל. מי יודע מה קורה אצלכם בחדרי הקירור, אה?! עומדים פה מאחורי הדוכן כל היום, מביטים בנשים יפות שעוברות, טועמות קבנוס, היצר מתעורר, ואז אתה נעלם לך לחדר הקירור לכמה דקות, עושה את שלך, חוזר ונוגע בנקניק שלי עם היד שלך. ובטח לא שטפת. אני יודע איך זה עם מוכרנים – רואים בנו, הלקוחות, אויבים. נודניקים. מציקים לכם בהפסקת הצהריים הגדולה והארוכה שלכם. ברוב חוצפתנו רוצים נקניק, מבקשים לטעום, וזה מוציא אתכם מהכלים, אז אומרים יאללה, נשתין לו על הכבד עגל, ניגע בנקניק שלו עם היד המאוננת. למה לא? וסלח לי, עם כל הכבוד, אולי אתה בנאדם נהדר, אבל אני בהחלט לא מעוניין במטענים הגנטיים שלך על הנקניק שלי.

מוכר: (המום) אתה לא נורמלי.

גבר: יופי של תירוץ. מזה אני מסיק שאתה בטח נורמלי. אתה גם נראה כזה – בחור מיושב, אחד העם. אבל אנשים נורמלים הרי מאוננים – זה נורמלי. (מסתובב וצועק) לקוחות נכבדים! גבר זה נורמלי ומאונן באופן נורמלי. הוא אונן ונגע לי בנקניק!

מגיע מנהל הסניף

מנהל: סליחה, אדוני, יש איזו בעיה?

גבר: אל תיתמם. הוא מאונן לך בעסק ואתה יודע מזה. ואחרי זה הוא גם נוגע לי בנקניק. ארבעים וחמישה לקילו, והוא עוד נוגע לי עם היד המאוננת. הייתי מצפה מכם לקצת יותר היגיינה. מקום גדול כזה.

מנהל: אדוני, אני ארשום את התלונה שלך, ועכשיו אני מבקש שתצא מהמקום. תודה ולהתראות (דוחף אותו קלות בכתפו).

גבר: אהה, עוד מאונן! מה זה כאן, אחוות מאוננים? האחד עושה ביד והשני מחפה? או שאולי אתם מאוננים ביחד בחדרי הקירור, מפנטזים על הקופאית באקספרס. אתה יודע מה – אני רוצה גם לדעת, מקום מכובד וגדול כזה, אם אתם מחטאים את הידיות של העגלות אחרי כל לקוח. מה אני יודע איזה מאונן השתמש בעגלה שלי לפני רבע שעה? הבנאדם יכול להדביק אותי במשהו. תמיד הידיות דביקות, כמו רצפה של פיפ-שואו. מאוננים פה כולם! אתה והעובדים שלך והלקוחות שלך. ובסוף, אני זה שצריך לסבול מתנאים סניטריים ירודים.

מנהל: אדוני, צא או שאני קורא לאבטחה! (לתוך המיקרופון, לחוץ) אבטחה, אבטחה לבשרית, מיידית! (לא רוצה להלחיץ לקוחות, משנה לטון מתוק) ללקוחותינו הנכבדים… מי שיקנה שני מוצרים במחלקה ה… חלבית, יקבל… (מאלתר) 48 אטבים צבעוניים חינם. תודה שאתם…

גבר: (חוטף ממנו את המיקרופון, צועק) מאוננים! כולכם מאוננים!

הוא רץ החוצה. משתררת דממה פתאומית שנמשכת כמה שניות טובות. המנהל מביט במוכר כשעל פניו הבעה של מישהו שמחזיק בפה לימון.

מנהל (למוכר): קדימה, הרץ, תארוז את עצמך ותעוף לי מהעיניים. גועל נפש.

א"א אי אז

החיים, הוראות הרכבה

אין דבר יותר מפתה מקיט להרכבה עצמית.

טוב, יש, אבל את דריל האנה לא ניתן להזמין מחוברות של כרטיסי אשראי.

כך שאין דבר יותר מפתה מקיט להרכבה עצמית.

בגיל צעיר אנחנו עושים את זה עם מטוסים וכלי משחית אחרים: ההורים קונים לנו את הקופסה היקרה ובה חלקי הפלסטיק הזעירים, שעם קצת דבק ומעט עבודה הופכים לספיטפייר אימתני. כשהעבודה תמה והשיער כולו דבק שקוף ולמכנסיים דבוקים שביבי פלסטיק, אנחנו מגלים ששכחנו להכניס את הטייס, וספיטפייר הוא הרי לא מזל"ט.

מתגבשת תכנית פעולה: לפתוח את קרבי מחדש באמצעות סכין חיתוך, ולהדביק את הטייס למקומו. אבל אז מגלים שהאמפולה הקטנה של הדבק נותרה ריקה, ועכשיו צריך לפשפש במגירות ולחפש UHU, ששפופרתו מבטיחה מבחוץ אך יבשה מבפנים: לוחצים ויוצא רק אוויר.

אז דבק אין, וגם סכין חיתוך אין, רק סכין לחם, כך שאנחנו לא מצליחים לפתוח את קרבי המטוס.

הטייס נשאר בחוץ.

בהגיענו לבגרות אנחנו כבר קונים דברים יותר גדולים ויותר שמישים, בעיקר פריטי ריהוט. העובדה שהם באים בקיט להרכבה עצמית, מסבה לנו גאווה גדולה: מצד אחד אמנם לא ניסרנו וקדחנו ותיכננו ושירטטנו וציפינו וליטשנו את הרהיט, אך מצד שני אנחנו אלה שמרכיבים אותו, ואמנם נכון שמדובר בעבודה פשוטה יחסית של דפיקות והברגות, אבל אנחנו אלה שבונים את הרהיט הלכה למעשה. "אה, בניתי את זה בעצמי", נאמר לאורח האקראי בנונשלנטיות מיתממת.

אילו היה לנו קצת שכל, היינו זוכרים את אותו מטוס פלסטיק מימי ילדותנו. שכן רהיטים, אפילו הפשוטים ביותר, מגיעים עם הוראות הרכבה.

לכאורה, מטרת הנייר המשורטט ששמו "הוראות הרכבה" היא לעזור לנו להרכיב את הרהיט. למעשה, זו מזימה של בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שבאים להפגין את הבוז העמוק שהם חשים כלפינו. מין בדיחה פנימית של האנשים שבאמת יודעים לבנות רהיטים. כך קורה, שבעודנו מסתכלים על התמונה של הרהיט המסוים כפי שהוא אמור להיראות בסוף ההתקנה, אנחנו אומרים לעצמנו, "חה, בסך הכל פלטה, שתי רגליים, מדף באמצע ועוד צ'ווינק גגי מלמעלה. קלי קלות". אבל אז אנחנו פותחים את הוראות ההרכבה, ועינינו חושכות. הגיליון הענק מחולק ל-12 מלבנים שנראים כמו הסקיצה הארכיטקטונית לכור בדימונה (ואני לא אתפלא אם זה באמת זה). בפינה העליונה של כל מלבן מוגדרים הכלים להם אנחנו זקוקים בשלב הספציפי. זה מאוד יעיל, אבל כשפותחים את שקית האביזרים המצורפת לקיט, מגלים שהברגים שם נראים אחרת לחלוטין ממה שמצויר.

וזה עוד החלק הקל.

החלק הקשה הוא להבין מה לכל הרוחות רוצים מאתנו. מה שבתחילה נראה כמו שולחן פשוט הופך למבנה בארבעה ממדים, עם חורים ועיגולים וחצים והגדלות שלא אומרות לך כלום. על מנת לסבך אותך מעט יותר, נותנים לכל פלטה שם כמו נניח "D". זה ממש יעיל, או לפחות עשוי היה להיות יעיל, אילו על הפלטה עצמה גם היה כתוב "D", אבל לא. ועל השירטוט, לעומת זאת, לא מצויינות המידות, כך שאתה בוהה בהוראות ההרכבה, מעיף מבט בערימת הקרשים שלידך, מחזיר אותו להוראות, ואז בחזרה לעצים, ומנסה לחבר בין מה שרואות עיניך לבין מה שראו המשרטטים בדמיונם, וזה פשוט לא עובד.

גם זה עוד כלום לעומת השירטוטים שמצורפים לפריטי ריהוט להרכבה עצמית שבסופו של דבר אמורים להיות מחוברים לחשמל ולפעול. שם מנסים לעשות עליך רושם בעזרת מתיחת קווים חסרי פשר עם אותיות וסימנים מקצועיים, ובצד כותבים, "יש לחבר את החוט הכחול למקור הזרם, את החוט החום לאדמה ואת הירוק לאפס". אין מה להגיד, הוראות מדויקות מאלה קשה לדמיין, אבל הרהיט שלך מגיע עם חוטים בצבע אדום, צהוב ואפור, מה שקצת מקשה עליך, אבל בוודאי משעשע את בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שיודעים שברגע שתלחץ על המתג, תחטוף זץ חשמלי של V220. ולא משנה מה צבע החוט.

אבל בחזרה לשולחן הפשוט. ברגע שאתה מתייאש מלהבין מה זה חלק C/DH, ולאן בדיוק עליך לחבר 730X4 מהדבר הזה שנראה כמו בורג, שבחוֹרון מעליו יש לדפוק פלוס דבק את B92X4 (mm9 max), לא לפני שאתה מוודא בעזרת מד זווית (שאינו מצורף לקיט) שאכן הזווית ישרה, אתה מחליט שדבר פשוט כמו שולחן ניתן להרכיב גם ללא ההוראות.

ואתה צודק.

תהליך ההרכבה תופס תאוצה, ולא עוברות שעתיים או חצי יום והנה השולחן מורם ומוקם לתפארת, כולו מודבק ומהודק ומוברג. אלא שאז אתה מביט בשקית האביזרים, ורואה שנשארו שם עוד שלושה ברגים, שני פלינקים עגולים וארבעה שטוזים עם הברגה כפולה. עיון מדוקדק בהוראות ההרכבה מגלה שפסחת על חיזוק או שניים בסביבות פלטה TA/F.

מן הראוי להדביק על השולחן שלט "סכנת התמוטטות", אבל עם קצת מזל הוא יחזיק מעמד גם ככה.

כי דבר אחד כן לימדו אותך החיים: מטוס פלסטיק יכול להסתדר גם בלי טייס.

ארז אשרוב, שלהי המאה ה-XX

מוח אנושי – הצעת ייעול

אילו המוח היה מַחְשֵׁב, דבר ראשון הייתי מרים את המכסה ונושף בחוזקה. רק כדי לפזר את האבק, שדברים יהיו פחות מעורפלים. אם הייתי במצב רוח להשקיע, אולי אפילו הייתי יורק עליו רוח ממשאבת אופניים, או בעזרת מפוח קטן של צלמים, או – אם הייתי מוצא כזה בחנות העתיקות – מפוח של ממש, גדול, ששימש פעם לליבוי אש באח. בתקווה שלא חדרו לתוכו חלקיקי פחם שרק יעצימו את שחור הבלבול.

בזיכרון לא הייתי נוגע. לא שהזיכרון שלי כל כך משובח, אבל טוב לי ככה, התרגלתי, כמו מי שנולד עיוור. הזיכרון מספיק לי להפעלת מספר יישומים בעת ובעונה אחת, ואם לפעמים הוא תוקע את המערכת, זה לא נורא. לא קריטי.

לפעמים אני מנסה להיזכר בשם של שחקן או שחקנית ובשום אופן לא מצליח. אני עשוי לזכור את רוב הסרטים בהם שיחקו, את שמם של שחקני המשנה, הבמאים, אפילו את שם המלחין או מעצבת התלבושות (אדית' הד), אבל שמו של השחקן הספציפי, בנאלי ככל שיהיה, חומק ממני. זה מטריף אותי, אבל במקרה כזה תמיד אפשר להשתמש בכונן חיצוני – ספר, או אדם אחר. מה שהכי זמין ומצריך הכי פחות אינטראקציה אנושית.

לפני כמה ימים חמקה ממני המילה… לא קומפוזיטור לא אימפרוביזטור לא אינקוויזיטור לא פומפדור לא בל דה ז'ור לא ספונסר לא… איזה דגנרט אני… מונח ארכאי למפיק, אמרגן… יש אופרטה של מוצארט בשם הזה… לא אופרסור לא אספרסו בטח לא ריג'נסי לא פמפלט לא גרנדיוזי לא לא לא לא לא לא לא!

נכנעתי. אני פותח ספר. "מילון המלחינים והמוזיקה שלהם".

מוצארט היה ילד כשכתב את זה… רגע… 1786… "האימפרסריו"!

טוב, אז לא בדיוק ילד אלא נער זקן, חמש שנים לפני מותו, זאת אופרה ולא אופרטה, אבל מצאתי. וזה היה משעשע וחינוכי. המעצבן הוא שאני יודע שזה יקרה לי עוד פעם ובקרוב. ולא סתם שאני אשכח, אלא שזה יקרה ברגע חיוני, כשארצה ללגלג על אמרגן כושל ולכנותו איפרסריו.

אין לי את חדות הזיכרון הנשלף שתאפשר לי ללגלג על אנשים בזמן אמת, אבל שוב, אני כבר רגיל לזה. כמעט אוהב את זה. ובכלל, מתי אי פעם רציתי ללגלג על אמרגן?

בכל אופן, אילו המוח היה מחשב, הייתי מסתיר את הנורית האדומה, כדי שלא ידעו מתי אני חושב. הייתי מכניס לכוננים A ו-E רק דיסקים ודיסקטים שובבים, צבעוניים, עם הרבה קבצי קול ותוכנות מרהיבות. הייתי מנקה את העיניים עם מגבונים אנטי-סטטיים מיוחדים.

הייתי לוחץ על Reset בכל פעם שאישה יפה נוטלת ממני את יכולת הדיבור וגורמת להודעה "יישום זה ביצע פעולה לא חוקית" להופיע.

זה קורה הרבה.

לא הייתי מניח עליו כוסות קפה. לא הייתי מכבה אותו לעולם. הייתי מתקין תוכנת אנטי-וירוס הכי עדכנית שיש בשוק, רק בשביל ההרגשה הטובה. הפינוק.

ברור שהיה חיבור לאוזניות. כבר יש.

הייתי דורך על כרטיס הטלוויזיה ומשמיד אותו. מנקה את הקבצים הזמניים ואת הקבצים הישנים הסרוחים שקשה להיפטר מהם, קבצי נוסטלגיה וטראומה וזיכרונות מיותרים שרק מכבידים על ההארד דיסק.

אני רוצה הארד דיסק נקי, נטול שומן, מוצק, מבריק.

הייתי מתקין שומר מסך של ג'ק דניאלס.

הייתי חובט על הרקה בכל פעם שצבעי העולם היו מתחילים להשתבש.

רק השד יודע כמה פעמים הייתי לוחץ על Esc.

אבל קודם כל, והכי חשוב, הייתי נפטר מהאבק.

א"א, המאה הקודמת

אכלו ושתו, כי מחר מחקר – המדריך לתזונה נכונה

פעם החיים היו קלים ונורמליים. בשיעורי כלכלה לימדו אותנו שארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום, שרצוי לאכול ביצה או שתיים, ושחלב הוא מקור מצויין לסידן ומחזק את מערכות הגוף. לחם היה מאכל מומלץ, ולא נפקד גם מקומם של הירקות, סגולה לוויטמיניזציה של הגוף. כמו בחד גדיא, היו שלושה אבות שיש לכבדם: שומנים, פחמימות וחלבונים. כמו כן המליצו על חשיפה לשמש כמזור לתחלואים קיימים או פוטנציאליים.

לפתע פתאום, בנקודה לא ברורה, התהפך העולם על פיו: השמש היא מהשטן, בביצה גילו כולסטרול, נטען שחלב גורם לקצרת וכולו שרידי אנטיביוטיקה, שלחם משמין כי יש בו המון פחמימות ואנחנו לא רצי מרתון, ששומנים זה רע ושחלבונים זה לא מי יודע מה, במיוחד אם זה מן החי.

במילים אחרות: ביצים, בשר וחלב זה רעל, גבינה צהובה זה מוות בטוח, סוכר יותר מסוכן מהרואין (אבל שימוש-יתר בממתיקים עשוי לגרום לסרטן המוח, למרות שאין לכך הוכחות חותכות או בכלל) ובאופן כללי רצוי להימנע מכל מה שאינו ירקות, קבוצת המזון היחידה ששמרה על מעמדה האריסטוקרטי.

עד שבא פלוני אלמוני שטען שגם הירקות מלאים ברעל מהריסוס, והדבר היחיד שכדאי ומומלץ ובטוח לאכול הם ירקות אורגניים. הצמחונות האורגנית, הוא הבטיח, היא סגולה לאריכות ימים וחיים ללא מחלות.

אבל, מסתבר שצמחונות זה לא באמת דבר בריא, ויש לי הוכחה לכך: ראיתי צמחוניים! הם רזים, שדופים אפילו, צבע עורם חיוור באופן לא בריא, וחזותם משדרת איזו רגיעה לא נעימה שלא מתיישרת עם הקמטים הרבים שפוקדים את פניהם וידיהם בגיל מוקדם. יוצא הדופן היחיד היה אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד לשנים 1986-1988, ג'ון לסטר. זוכרים אותו? בוודאי שלא, כי לא היה כזה איש, כי לא ייתכן שמישהו יהיה צמחוני ויעסוק בספורט, אלא אם כן מדובר בסוס מירוץ.

אומרים שכל מה שיש בבשר ניתן למצוא בשקדים ובסויה ובטופו, אבל עובדתית זה לא נכון, כי יש גורם משמעותי שלא ניתן למצוא בהם: טעם.*

אז אחרי שפסלנו את אפשרות הצמחונות כמתכון לחיים בריאים, יש לבדוק אילו עוד אפשרויות עומדות בפנינו. האמת היא שאין, כי אף אחד לא יודע באמת מה טוב ומה לא ואיזה אוכל בריא או לא. הנה – עברה תקופה, ואחרי שהצביעו על הביצים כאשמות במחצית ממקרי המוות בעולם כולו, כולל אלה שמתרחשים בקרבות אוויר, פתאום מצאו שיש בהן גם כולסטרול "טוב" לצד הכולסטרול ה"רע". מה שפעם היה ביצה קטנה ותמימה ומזינה, הפך לשדה קרב של אור וחושך, בו נאבקים ללא הפוגה כולסטרול אנטי-אנושות וכולסטרול פרו-אנושות. ואז מישהו הכריז שכולסטרול הוא בכלל לא משהו שיש להימנע ממנו, כי הגוף ממילא מייצר את הדבר הזה, ואם אין בגוף כולסטרול זמין, הגוף מתעייף מתהליך הייצור שלו, מה שאולי מסביר את סוגיית הצמחוניים והספורט.

ואם זה לא מספיק, חדשות לבקרים קם איזה מדען גאון שמגלה משהו חדש. שנים הטיפו שאלכוהול מזיק לבריאות, עד שמישהו גילה שכוס בירה ביום עשויה לחזק את הלב. אבל מי שותה רק כוס בירה אחת? ושתיים, זה כבר מזיק? המדען לא טרח ליידע אותנו בעניין וודקה וויסקי, כי הרי חלק מהמזימה, שמטרתה עוד לא ברורה לי, הוא לא לספק לנו את כל המידע הדרוש, אם בכלל.

וקצת אחרי זה הודיעו שיין אדום מנטרל את כל השומן המסוכן שאנחנו אוכלים בארוחות מלאות, ושגם שמן זית טוב, אם כי משמין, ובצל טרי מונע סרטן קיבה, ושום מונע לחץ דם ומחלות לב אבל רק כשהוא טרי, ובשר עוף נטול כל סיכונים אם כי מאביסים את העופות בהפרשות של עצמם אבל זה לא נורא, ושהאנטיביוטיקה שמזריקים לבקר מתפוגגת בתהליך הבישול ולא מגיעה לגוף שלנו, ושאספירין מונע התקפי לב, וג'ינסנג עוזר לכוח הגברא, וקפה מזיק לכליות וללב, אבל רק אם שותים מעל שבע כוסות ביום, והמלח (שפעם כיכב באגדות) מפוצץ לנו את העורקים הלכה למעשה וכן הלאה והלאה והלאה והלאה שטויות שהיפוכונדרים ברחבי העולם בולעים בשקיקה, שהשיא שלהן הוא: עישון עשוי למנוע סרטן השד.

כן, בדיוק כך גילה לאחרונה רופא כזה או אחר, אבל הוא מיהר לסייג ואמר, "אבל לא הייתי רוצה שנשים יתחילו לעשן". אבל ברור שכל אישה נורמלית שקראה את המאמר וחרדה בצדק לבריאותה, תתחיל לעשן סיגריה או שתיים ביום, רק ליתר ביטחון.

לאור כל אלה, רקחתי מתכון למעוניינים בחיי נצח:

רכיבים:

1 סיגריה

1 כוס בירה

½ בקבוק יין אדום

1 סטייק שמן עם הרבה שום טרי ובצל קצוץ

1 חביתה קטנה עם כולסטרול טוב

7 כוסות קפה

1 אספירין

צרור ירק אורגני

כף רוטב סויה

קורט סוכר

זילוף שמן זית

הוראות הכנה:

מכניסים למעבד מזון, מערבבים היטב עד קבלת רסק אחיד.

מקשטים בספירולינה, שותים עם קשית ומחכים לאמבולנס.

א"א, שלהי המאה הקודמת

  • נאצות בדיעבר ניתן לשלוח רטרואקטיבית לכתובת בה המערכת כבר לא קיימת ודעותיי השתנו כבר חמש-עשרה פעמים, 1998

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: