לנשום אמוק – הנשים המטורפות של עולם הפרסום

יש שני דברים שעשויים לגרום לנשים לצאת מדעתן. הראשון והעיקרי הוא כמובן גברים. גברים הוא גורם מטריד מנוחה עבור נשים, במיוחד אם הן חיות איתם, ואקסטרה-במיוחד אם הן חולקות את אותה משחת שיניים: על היתד שנעצה יעל במוחו של סיסרא נמצאו שיירי קולגייט טוטל, ודלילה גזמה את שיערו של שמשון רק כי לחץ על השפופרת מהאמצע, אבל זה ידוע וכבר דשו בנושא מומחים גדולים ממני, בהנחה שאכן יש כאלה. ואין.

אבל בעוד גברים מסוגלים רק להוציא אישה מדעתה באופן מסורתי התואם הן את התיאוריות הפרוידיאנית והן את היונגיאניות ואפילו את אלה של האסכולה הווינאית השלישית, הרי השתתפות בפרסומות גורמת לנשים לא רק לצאת מדעתן, אלא להתנהג בצורה משונה שמעולם לא תועדה כהלכה בספרי הרפואה.

ההיסטוריונים חלוקים (נחל), אבל ככל הנראה מי שעשתה את הצעד הראשון הייתה אותה אישה מכובדה שצעדה ברחוב עם כלבלב לפני כעשרים שנה ושרה בעליזות "תרמתי דם תרמתי דם". היה זה אות להתפרצותה של מגפה כלל עולמית. האישה הזו הייתה ה"אל ניניו" של עולם הפרסום. ואם בזמנו, לפחות, המפזמת עשתה מעשה חיובי ובעקבותיו שרה ברחובות, הרי שעם הזמן הנשים בפרסומות נעשו הרסניות, קטלניות וחסרות מניע של ממש.

קחו לדוגמה את העלמה ששותה משקה כזה או אחר, וברגע שמכוון עליה זרקור היא מטיחה את הבקבוק באביזר התאורה היקר ומנתצת אותו. על פניה מופיעה הבעה של סיפוק עילאי, כאילו זה הרגע שברה את כל השיאים של אסתר רוט שחמורוב, ועל מנת לספק לה חיזוק חיובי, גם התאורן מחייך אליה כאילו אמרה לו "אני שלך לנצח". אבל זה לא חיוך – זו עווית של פאניקה. הבחור מבין שלפניו רוצחת מסוכנת, שעבורה השחתת ציוד הוא רק משחק מקדים.

וזה עוד כלום לעומת קלאודיה שיפר. זו נכנסת לתוך מכונית ודוהרת היישר לתוך קיר בטון, רק כדי לבדוק אם כריות האוויר אכן פועלות. ככל הניתן להבין מהפרסומת, ההתנגשות היא חוויה מרעננת עבורה: היא מניפה את שיערה כאילו זו בעצם פרסומת לקונדישנר ויוצאת מהרכב עם הבעה של מי שהשיגה את שחמורוב, או לפחות גילתה תרופה לאיידס. במקום לשלול את רישיונה על המקום ולשלוח אותה להסתכלות, הצעד הנבון והמתבקש, רץ אליה צוות של מכונאים שעל פניהם מבטי הערצה בלתי מסוייגים. אין פלא: יש לה את הכתובות של כולם, והם חרדים לשלום השפנים שלהם.

וכמובן שיש את השוטות הבלתי מזיקות לכאורה, אלה שמלטפות חיתולים, מטפחות מכונות כביסה, גומעות חומרי ניקוי, גומאות מרחקים במירוץ אחר מעדן שוקולד, מביטות ביגון דתי בקרמים לחידוש הנעורים, משאירות את כובעיהן מוכי הקשקשים במספרות ומשתטחות על מכסי המנוע של מכוניות.

ולמרות הכל, המטורפות של עולם הפרסום, משחיתות הציוד, מלכלכות הבגדים, מטופשות ההבעה, מסכנות שלום הציבור, מלטפות החפצים, לא מגיעות לדרגת השטיון של הנשים האומללות באמת, אלה שמפרסמות את התחבושות ההיגייניות, הטמפונים הידידותיים לסביבה, הפדים מצמיחי הכנפיים, צמודי התחתון. כשבעיניהן זיק אמונה שלא היה מבייש שום פנאט דתי, הן מספרות לנו שכל חייהן מרוכזים בפיסת הבד המופלאה, הנשגבת, ושאילולא היו ממציאים את אותו גליל-צמר-גפן-דחוס-שבראשו-חוט היו חייהן קשים מנשוא, גיהינום עלי אדמות. ואין מה שאותה פיסת בד נצמדת אינה מסוגלת לעולל, אין פלא הנפלא מיכולתה: בזכות התחבושות ההיגייניות והטמפונים יכולות הנשים של היום לרוץ, לשחות, לקפוץ, להיראות נפלא, להריח כמו זר שושנים, להשתחרר ממתחים, לחייך, לשחק כדורעף. עולמן מואר מחדש לאחר עידנים של חושך שקדמו להמצאת הבד הנצמד, המכל המוליך.

ובזמן שהגברים עסוקים באותה המצאה גאונית שממשיכה להפליא ולספק אותם לאורך הדורות, הגירבוץ, הנשים טיפחו את האזור הארוגני המקביל שלהן עד כדי כך, שלאחרונה התברר שהן בכלל ניחנו ביכולת נשימה וגינלית, המצאה אבולוציונית רבת הדר. את זה למדנו מפרסומת שבה מוכרים תחבושת "נושמת". אלה שלא משתמשות בה מתהלכות ברחוב קצרות נשימה, ואילו המשכילות, שכן יודעות איפה לרכוש את המוצר הנכסף, מהדסות כאילו כלום, הנשימה קלה להן, חייהן נינוחים.

בעוד הגברים מצויידים רק בשני פתחי נשימה – פה ואף – לאישה המודרנית יש שלושה, מה שאולי באמת מאפשר לשבור את השיאים של שחמורוב.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

%d בלוגרים אהבו את זה: