מים עכורים וגיבור מקלדת

אל תשאלו אותי למה הלכתי לראות את "אקוומן", ועוד בתלת-ממד. בואו רק נגיד שיש נשים שכרוכות משום מה אחר ההיפי המקועקע המדובלל ששמו ג'ייסון מומואה, ומנגד יש גברים שהאהבה מעבירה אותם על דעתם ושנדרו לצלק גם את גבתו השנייה של מומואה הלזה.

בכול מקרה, חיכתה לי הפתעה: הגעתי לסרט בלי שום ציפיות, ואז הסתבר לי שהן היו מוגזמות.

קשה להסביר כמה הסרט הזה מטומטם, אז אשתמש באלגוריה: אתה ילד בן 9 שמקבל ליום הולדת אקווריום חמישים סנטימטר. יום אחרי זה אתה נוסע לחנות חיות ואומר למוכר שאתה צריך דגים לאקווריום חמישים מטר. למוכר אין מספיק סחורה, אבל הוא חמדני, אז הוא מעמיס עליך את כל סוגי הדגים שיש בחנות, כולל דגי מים מלוחים.

כשאתה חוזר הביתה, אתה שופך את כל הדגים לאקווריום, וכדי שיהיה להם שמח זורק פנימה שתי אריזות סליים זרחני.

אתה הולך לישון עם חיוך רחב על הפנים.

מה שיתגלה לעיניך במכל הזכוכית כשתקום בבוקר המחרת, הוא "אקוומן".

מומואה ואמבר הרד חורכים את המסך כמו עלה סרפד נבול; סצנות הפעולה מבלבלות וחסרות השראה; העלילה נלעגת; ווילם דפו מסתובב עם הבעה של, "אני חייב לדבר עם הסוכן שלי"; הכול צבעוני כמו טריפ זול; הגיוני כמו הפוליטיקה הישראלית החדשה; מלהיב כמו המצע של גנץ; המוזיקה מחורבנת; ההפקה קטטונית; אחד הניסיונות הבודדים להתבדח הוא על חשבון ריח בית השחי של מומואה מתחת למים; יש לו אויב בחליפת נמלה; הציטוט הכי אהוב עליי מהסרט היה, "הסוף".

התמונה הכללית: ילד בן 9 עשה קנייה לא נבונה, ועכשיו גודש בלתי נסבל של דגים מחרבנים ומשתינים אחד לשני לתוך הפה תוך שהם טורפים זה את זה במים עכורים.

בקיצור, אם עוד לא הבנתם, לא מומלץ.

 

רצה המזל וביום שאחרי ראיתי את ההפך המוחלט, סרט דני שנקרא "האשם".

הברקה היא לא מילה.

בואו נתחיל מזה: מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שכמעט לא זז מהדמות הראשית, ושהוא למעשה מונודרמה. שחקן אחד עושה הכול.

העלילה היא כזאת: במוקד חירום של המשטרה יושב אסגר הולם (יָקוֹבּ סִידֶרגרֶן) ועונה לשיחות שחלקן בהולות וחלקן ממש לא.

הוא אנטיפת וקצר. ענייני ונטול סנטימנט. ברוב זרותנו אנחנו לא יודעים אם זאת דרכם של הדנים, או שרק הוא עצמו כזה. חייכן הוא לא.

מה שאנחנו כן יודעים זה שלמחרת יש לו איזה שימוע גורלי בבית משפט. לא ברור למה. הוא שוטר שטח שנשלח למוקד כמעין עונש, שלאחר השימוע של מחר אמור להסתיים.

ואז מגיעה שיחה מאישה חטופה. היא נמצאת בוואן עם החוטף, לא ברור לה לאיזה כיוון הם נוסעים, למה הם נוסעים, מתי תגיע הנסיעה לסופה ואיתה גם חייה, כנראה. מה שכן, היא השאירה בבית ילדה ותינוק.

אסגר, שוטר שרגיל לפעולה, צריך לנהל את המרדף מאחורי מחשב. לא אוסיף אף מילה על טוב ורע, מחשש ספוילרים. היצ'קוק ידע כמה אכזרי למנוע מהצופה מידע ויזואלי, והבמאי/תסריטאי גוסטב מולר עושה בזה שימוש אפקטיבי להחריד, וגם זורק כמה מקגאפינים בונוס.

זה סרט סוחט, מותח, מטלטל, קשה רגשית, בלי שום בעיה אחד מהטובים של הזמן האחרון. והוא גם ההפך המוחלט מ"אקוומן": שם יש גודש סרטני של כל מה שרק ניתן, תועפות שמניבות מינוס, ופה יש שחקן אחד, כלום הפקה שמניבה פלא.

מדאיג ללמוד שהאמריקאים התלהבו ורוצים לעשות גרסה משלהם.

הסרט לא הופץ בארץ ככול הידוע לי, לא זמין בערוצים הרגילים, אז אצרף לינק להורדה.

סמב"צים ייהנו במיוחד.

א"א

 

הנבהלולים – מערבון מזרח תיכוני

יום שישי נעים, שמש אביבית, צהריים מוקדמים. אני יושב בבית קפה. קפה, זה הכל.

בצד המרוחק של המוסד הקולינרי יושב בחור אחר, משופם, שותה קפה. קפה, זה הכל.

שקט. ציפור או שתיים. הקפה לא רע. מדי פעם עוברי אורח.

המלצר ניגש אלי, ובמקום השאלה המסורתית, "הכל בסדר?", הוא מעיר, כבדרך אגב חשוד, "אל תדאג, הכל בסדר", והולך.

שקט. ציפור או ארבע.

עובר זמן, וההערה שלו מתחילה לחלחל: למה שאני אדאג? ממה? הרי אין מקום לדאגה. אני רק שותה קפה. ברור שהכל בסדר. אפילו הקפה. המצב תקין.

המלצר חוזר. "אולי עוגה? הבחור ההוא שם…" הוא מצביע על המשופם, "… הזמין קרמשנידט". אני מביט רגע עליו, רגע במשופם, הוגה בחשיבות של כל זה, כמעט יוצא לי "לא תודה", אבל השכל הישר משיג: "אתה יודע מה – יש לכם עוגת קרם גדולה, עם הרבה קרם? יופי! ותעשה לי טובה. לך לבחור ההוא מאחורי השפם, ותמסור לו שאין לי שום כוונה לזרוק עליו את עוגת הקרם. רק כדי שלא ייווצר מצב בלתי נעים. תודה".

עוד לפני שמגיעה העוגה, מכר שמעולם לא ידעתי את שמו עוצר ליד השולחן שלי, נמרץ, אומר, "אני מקווה ששמת לב שלהוא עם החזות השיעית יש קרמשנידט. לא שיש מה לדאוג, אבל שתדע. חייב לרוץ. ביי!" ונעלם.

שקט. ציפור או חמישים.

בזווית העין אני רואה שהבחור משחק עם הקרמשנידט שלו. בעצבנות שאני מקווה שאני לא מסגיר אני בודק מה עם ההזמנה שלי. המלצר מגיע עם עוגת קרם עשירה בקלוריות, עתירה בקצפת, טמירה ומתנשאת. Bomb Surprise. אני מנסה לכבוש חיוך. עכשיו נראה שההוא רק יעיז לעשות משהו עם הקרמשינדט שלו.

כנראה שהעימות השקט בינינו מקרין כלפי חוץ. אזרחים מתחילים להתגודד מסביב, סקרנים לראות מה יתרחש. חלקם מסתתרים שפופים מאחורי העצים, ליתר ביטחון. מישהי צועקת "תתרחקו מהחלונות! הם עומדים לזרוק את העוגה!"

התקשורת מגיעה. הם מראיינים את שר השותים (קפה, רק קפה), שהגיע לאתר ההתרחשות כדי להמליץ לאזרחים לרכוש משקפי מגן, "למרות שהסבירות שהם יעשו שימוש בעוגות אפסית". מומחה סלפסטיק מהוליווד, שהוטס במיוחד, מודה שאין לו בדיוק מושג מה עומד לקרות: "בסרטים שבהם השתתפתי השתמשו אך ורק בעוגות קרם. הן אפקטיביות, מכסות שטח רחב, מקשות על הראייה ומכבידות על הנשימה. עם זאת, אין לנו שום ניסיון מעשי עם קרמשנידט. הקרם שלהן לכוד במעטפת בצק שעשויה להפחית את איכות הפגיעה, אבל יש כמובן את אבקת הסוכר, שעשויה להיות מאוד דביקה ומחניקה, רק שאין לנו נתונים באשר ליכולת הפיזור שלה. משקפי מגן עשויים לתת תשובה חלקית בלבד, כך שאולי רצוי, אם כבר, להשתמש בחליפות מגן לכל הגוף, אם כי שוב, אני מדגיש שאני בספק אם הדברים האלה יעילים, ולדעתי אין מקום להיכנס לפאניקה".

ערב. כבר אין שקט. כל הזמן עוברי אורח. מסוק או שניים חגים מעל בית הקפה. האזור חסום. הרדיו והטלוויזיה מטרטרים את תיאוריות קורותינו.

המלצר מודיע לי שכרגע ביקר אצל המשופם האנטישמי, וההוא הבטיח לו חגיגית שהוא לא עומד לעשות שימוש בקרמשנידט נגדי, אלא אך ורק נגד מי שינסה לקחת כיסא מהשולחן ששייך לאבותיו.

בשלב הזה אני קצת עצבני מדי בשביל מסרים מרגיעים. הרעש וההמולה טיפה הוציאו אותי מאיפוס. ועכשיו גם שריקות הבס של המטוסים. אני מבקש מהמלצר להודיע לבחור הנכבד שאין לי שום כוונה להתקיף אותו או את שולחן מכורתו, אבל אם הוא רק יעשה תנועה חשודה לכיוון הקרמשנידט, אני אגיב במטחים אכזריים של קצפת מוכת-עובש, ושלא יחשוב שאני בוחל בשימוש בקרם ברולה – בהתאם לכל האמנות הבינלאומיות, כמובן – ושבכלל כל הישיבה שלו לא מוצאת חן בעיניי, ואולי אני בכלל אמרח אותו בקצפת סתם ככה, בשביל הכיף, רק כדי שיהיה לו מושג עם מי הוא מתעסק. שלא יחשוב שרק בגלל ששנינו באנו לשתות קפה באותו אזור גיאוגרפי, אנחנו מצויים, חלילה, זה ליד זה בשרשרת המזון.

ועכשיו זה כבר בכלל לא מעניין אותי אם הוא מתכוון או לא מתכוון לעשות שימוש בקרמשנידט, ולא מטריד אותי כלל אם העוגה שלו בכלל שמישה לפעולה, כי אני יודע היטב שגם אם העוגה קשה, הוא תמיד יכול לחמש אותה כמה שניות במיקרו, לרענן ולהפוך אותה רכה ואפקטיבית, ובבית הקפה שלי בג'ונגל לא יהיו כאלה דברים! לא!

תכף אני מראה לו מה זה בעל הבית השתגע!

א"א, שלהי המאה הקודמת ודבר לא השתנה

לנשום אמוק – הנשים המטורפות של עולם הפרסום

יש שני דברים שעשויים לגרום לנשים לצאת מדעתן. הראשון והעיקרי הוא כמובן גברים. גברים הוא גורם מטריד מנוחה עבור נשים, במיוחד אם הן חיות איתם, ואקסטרה-במיוחד אם הן חולקות את אותה משחת שיניים: על היתד שנעצה יעל במוחו של סיסרא נמצאו שיירי קולגייט טוטל, ודלילה גזמה את שיערו של שמשון רק כי לחץ על השפופרת מהאמצע, אבל זה ידוע וכבר דשו בנושא מומחים גדולים ממני, בהנחה שאכן יש כאלה. ואין.

אבל בעוד גברים מסוגלים רק להוציא אישה מדעתה באופן מסורתי התואם הן את התיאוריות הפרוידיאנית והן את היונגיאניות ואפילו את אלה של האסכולה הווינאית השלישית, הרי השתתפות בפרסומות גורמת לנשים לא רק לצאת מדעתן, אלא להתנהג בצורה משונה שמעולם לא תועדה כהלכה בספרי הרפואה.

ההיסטוריונים חלוקים (נחל), אבל ככל הנראה מי שעשתה את הצעד הראשון הייתה אותה אישה מכובדה שצעדה ברחוב עם כלבלב לפני כעשרים שנה ושרה בעליזות "תרמתי דם תרמתי דם". היה זה אות להתפרצותה של מגפה כלל עולמית. האישה הזו הייתה ה"אל ניניו" של עולם הפרסום. ואם בזמנו, לפחות, המפזמת עשתה מעשה חיובי ובעקבותיו שרה ברחובות, הרי שעם הזמן הנשים בפרסומות נעשו הרסניות, קטלניות וחסרות מניע של ממש.

קחו לדוגמה את העלמה ששותה משקה כזה או אחר, וברגע שמכוון עליה זרקור היא מטיחה את הבקבוק באביזר התאורה היקר ומנתצת אותו. על פניה מופיעה הבעה של סיפוק עילאי, כאילו זה הרגע שברה את כל השיאים של אסתר רוט שחמורוב, ועל מנת לספק לה חיזוק חיובי, גם התאורן מחייך אליה כאילו אמרה לו "אני שלך לנצח". אבל זה לא חיוך – זו עווית של פאניקה. הבחור מבין שלפניו רוצחת מסוכנת, שעבורה השחתת ציוד הוא רק משחק מקדים.

וזה עוד כלום לעומת קלאודיה שיפר. זו נכנסת לתוך מכונית ודוהרת היישר לתוך קיר בטון, רק כדי לבדוק אם כריות האוויר אכן פועלות. ככל הניתן להבין מהפרסומת, ההתנגשות היא חוויה מרעננת עבורה: היא מניפה את שיערה כאילו זו בעצם פרסומת לקונדישנר ויוצאת מהרכב עם הבעה של מי שהשיגה את שחמורוב, או לפחות גילתה תרופה לאיידס. במקום לשלול את רישיונה על המקום ולשלוח אותה להסתכלות, הצעד הנבון והמתבקש, רץ אליה צוות של מכונאים שעל פניהם מבטי הערצה בלתי מסוייגים. אין פלא: יש לה את הכתובות של כולם, והם חרדים לשלום השפנים שלהם.

וכמובן שיש את השוטות הבלתי מזיקות לכאורה, אלה שמלטפות חיתולים, מטפחות מכונות כביסה, גומעות חומרי ניקוי, גומאות מרחקים במירוץ אחר מעדן שוקולד, מביטות ביגון דתי בקרמים לחידוש הנעורים, משאירות את כובעיהן מוכי הקשקשים במספרות ומשתטחות על מכסי המנוע של מכוניות.

ולמרות הכל, המטורפות של עולם הפרסום, משחיתות הציוד, מלכלכות הבגדים, מטופשות ההבעה, מסכנות שלום הציבור, מלטפות החפצים, לא מגיעות לדרגת השטיון של הנשים האומללות באמת, אלה שמפרסמות את התחבושות ההיגייניות, הטמפונים הידידותיים לסביבה, הפדים מצמיחי הכנפיים, צמודי התחתון. כשבעיניהן זיק אמונה שלא היה מבייש שום פנאט דתי, הן מספרות לנו שכל חייהן מרוכזים בפיסת הבד המופלאה, הנשגבת, ושאילולא היו ממציאים את אותו גליל-צמר-גפן-דחוס-שבראשו-חוט היו חייהן קשים מנשוא, גיהינום עלי אדמות. ואין מה שאותה פיסת בד נצמדת אינה מסוגלת לעולל, אין פלא הנפלא מיכולתה: בזכות התחבושות ההיגייניות והטמפונים יכולות הנשים של היום לרוץ, לשחות, לקפוץ, להיראות נפלא, להריח כמו זר שושנים, להשתחרר ממתחים, לחייך, לשחק כדורעף. עולמן מואר מחדש לאחר עידנים של חושך שקדמו להמצאת הבד הנצמד, המכל המוליך.

ובזמן שהגברים עסוקים באותה המצאה גאונית שממשיכה להפליא ולספק אותם לאורך הדורות, הגירבוץ, הנשים טיפחו את האזור הארוגני המקביל שלהן עד כדי כך, שלאחרונה התברר שהן בכלל ניחנו ביכולת נשימה וגינלית, המצאה אבולוציונית רבת הדר. את זה למדנו מפרסומת שבה מוכרים תחבושת "נושמת". אלה שלא משתמשות בה מתהלכות ברחוב קצרות נשימה, ואילו המשכילות, שכן יודעות איפה לרכוש את המוצר הנכסף, מהדסות כאילו כלום, הנשימה קלה להן, חייהן נינוחים.

בעוד הגברים מצויידים רק בשני פתחי נשימה – פה ואף – לאישה המודרנית יש שלושה, מה שאולי באמת מאפשר לשבור את השיאים של שחמורוב.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

מכוניות הן מנוגה, גברים הם מערס

יש ואתן רואות גבר פותח עיתון, פורס לרווחה את העמוד האמצעי, כרום צבעוני, ומביט בו בשקידה, עיניים מזוגגות, פה מזיל ריר, כולו תאווה בלתי נשלטת. על דעתכן עולה מייד ההשערה ההגיונית היחידה: תמונת ענק של ג'ני מקרטי (הו, המחשבה). אבל לא: הרי לא ביצור בר דעת מדובר אלא בגבר, ותמונת האמצע שהוא מרכז בה כרגע את חייו היא בכלל פרסומת למכונית. בעוד הריר ניגר כמי נהר הוא בוחן את כל הביצועים המשופרים של המכונית המוצעת למכירה: סל"דים, קג"מים, כ"סים וכנ"ל. יותר מכל מלהיב אותו הנתון הטכני המרתק "0 עד 100 קמ"ש בשבע שניות". תבינו – יש משהו מאוד דחוף במרחק 68 מטר מהמקום בו נמצא הנהג, והוא חייב לעשות את ה"0 עד 100 קמ"ש" האלה במהירות המרבית כדי להגיע לשם בזמן. חייו ועתיד כדור הארץ תלויים בכך.

הנהייה של גברים אחרי מכוניות מובנת בהחלט. אחרי הכל, המכונית מייצגת את החופש האולטימטיבי, החירות הגדולה של האדם הקטן, היכולת לנוע ממקום למקום ללא מגבלות, לעשות ככל העולה על רוחך, לא להיות כבול למקום אחד ויחיד ומשעמם. אבל, כמו כל דבר, גם החירות הזו עולה כסף, וברוב הפרסומות מנסים להסיט את תשומת ליבך מעובדה זו על ידי שיבוץ המילה "חלום" בהטיות שונות, ובאים להסביר לך שמאוויך הכמוסים מצויים ממש בפתח, ושחירותך קרובה כמו חירותו של עם ישראל אחרי מכת בכורות, אבל הם מתעלמים מהעניין הזה עם ים סוף, בתקווה שתצלח אותו בכוחות עצמך. והנה מגיע ים סוף: כל מה שעליך לעשות הוא לשלם סכום התחלתי מצחיק של 80 אלף ש"ח (משכורת שנתית ממוצעת של זוג עובד), ואת היתרה ב-458 תשלומים חודשיים של 1,800 ש"ח. זה הכל.

וזה בהחלט שווה כל אגורה.

שהרי מהרגע שהמכונית הנכספת בידיך יש לך את החופש המוחלט לשלם ביטוח חובה וביטוח צד ג' ומסי קנייה, ואת החירות המופלאה לנסות להתחמק מהמשטרה ומפקחי העירייה, ואת הזכות האלוהית לצאת מהבית ולהתחיל בסיבובי-קרטוע אקרובטיים סביב מקומות החנייה האפשריים הסמוכים למקום העבודה שלך משל היית הליקופטר משטרתי במרדף אחרי חשוד אפילפטי, וניתנת לך הזכות לשלם דו"חות שונים ומשונים, ולחזור בערב הביתה ולתהות איפה בדיוק תעמיד את הרכוש המתכתי שלך, ולקום בבוקר ולגלות שפרצו לרכוש הנכסף ועיקמו את הטייפ, ולהיתקע בפקק אינסופי באמצע אוגוסט ללא יכולת לצאת ממלכודת הפח לתוכה קלעת את עצמך, ולהתנהל בראווה בתוך העיר במהירות ממוצעת של 23 קמ"ש (וחבל, הרי המכונית עושה 0 עד 100 קמ"ש בשבע שניות), ולהתחמק ממשאיות פגומות-בלמים, ולדרוס קשישות במעבר החציה, ולגשת לטסט פעם או פעמיים בשנה, ולזהם את האוויר, ולצאת מדעתך כשאיזה מניאק משייף את המפתח שלו על ציפוי הצבע המושלם של רכבך השגיב, ולהחליף פרטים עם הנהג שזה עתה התחבר אליך מאחורה ועיצב את צווארך בזווית וויפלש שלא חשבת שתהיה אפשרית, ולגוון את מלאי התנועות המגונות שלך בדיאלוגים חינניים עם נהגים אחרים, ולשעבד את חשבון הבנק שלך לתחנות הדלק, ולבלות שעות במוסך כשהמכונאים מסתתרים מאחורי מכסה המנוע הפתוח וצועקים לך הערות מרעננות כמו "תן גז… עכשיו כבה… עכשיו תדליק… עוד גז…", ולהציץ מדי פעם בקרביים של החלום במבט ידעני תוך כדי תהייה מה לעזאזל מונע מהרכב להתניע, ומובן מאליו שיש לך הרשות המלאה לחכות בעודך ארוז קומפקטית בתוך חלום חייך, מחכה לאנשים עם המסור שיגיעו לחלץ אותך, וחבל יהיה אם תמות, שהרי אתה ממש על הסף, רק 457 תשלומים לפני הסוף.

כמובן שאתה יכול ליישם את החירות החדשה שלך ולצאת לנדוד ברחבי ישראל, הרחק מההמון הסואן, אבל הבעיה כפולה: מצד אחד המרחבים האלה נגמרים מהר מאוד, במיוחד אם אתה מפעיל את האופציה של "0 עד 100 בשבע שניות"; מצד שני, אתה נוסע בעיקר לעבודה וחזרה, והדבר האחרון שעולה על דעתך זה לקפוץ ספונטנית לרמת הגולן (הרי בשביל זה המציאו את המילואים). במילים אחרות, האוטו שלך אולי גדול וירוק, אבל הוא לא נוסע לשום מקום. נשמע כמו בזבוז מוחלט, אבל מסתבר שעבור רוב האוכלוסייה המצב הנייח בהחלט מספק. הם לא נוסעים רחוק, אבל הם בהחלט מוכנים להקריב את מיטב כספם ושלוות נפשם לטובת הידיעה המשמחת שכן, זו אכן האזעקה שלהם שהחזיקה את כל השכונה ערה מארבע בבוקר.

***

בכל אופן, הרבה יותר מוזר מנתון ה"0 עד 100" האזוטרי הוא העניין הזה של כריות אוויר לנוסע ליד הנהג. למה המפרסמים חושבים שזה נתון אטרקטיבי? למי אכפת מהנוסע ליד הנהג? כלומר, אביזרי הבטיחות נועדו מלכתחילה לאנשים שיש להם כסף, והרבה. ואם אני שמתי על השולחן 80 אלף, וצפויים לי עוד 458 תשלומים, אין שום סיבה שלמישהו שלא שילם אגורה יהיה סיכוי שווה לשרוד תאונה. שהטרמפיסט יחיה? לא במכונית שלי!

א"א, שלהי המאה הקודמת

תסמונת הכשל הזכייתי הנרכש

יש לי הרגשה שאני כותב לאנשים שהם בדיוק כמוני מהבחינה האנושית הכי עמוקה והכי בסיסית, שמאפיינת את הרוב הגדול וההגון של האוכלוסייה. מדובר לדעתי בתכונת יסוד גנטית שמבדילה בין האנשים הטובים לבין שליחיו עלי אדמות של מפריס הפרסה: אנחנו לוזרים. אולי יש לנו משרה טובה, אתם אולי מעשנים סיגרים קובנים במסעדות יוקרה, אתן אולי לובשות ורסאצ'ה (שזה יותר ממה שהוא עצמו לובש עכשיו), אבל כשזה מגיע לרגעים המשמעותיים של החיים, הלוזריות מביסה אותנו.

זה מתחיל בדוגמאות קטנות אבל סימפטומטיות. לדוגמה, כשאתם מחפשים מסמך מסוים הוא תמיד יהיה האחרון שתגיעו אליו. אתם יכולים להתחכם לגורל ולהתחיל מהצד השני, או מהאמצע, אבל זה לא ישנה את העובדה שאותו מסמך סורר תמיד יהיה אחרון. זו דרכו של הגורל להתל בנו. אביזר חשוב שאתם נצרכים לו היום, יימצא רק כעבור שבועיים, או בכל תקופה נוחה אחרת, וזאת בתנאי שכבר אינכם זקוקים לו.

ולצד התופעות הידועות וברות ההוכחה הללו, ישנו האזור הערטילאי, כשאתם יודעים שמשהו לא בסדר אבל לא יכולים להוכיח שזה באמת ככה, וזה אפילו יותר מתסכל מכישלון מוכח של ההתמזלות. לדוגמה: כשאתם בוחרים ביצת הפתעה ("קינדר קוחונה"). מניסיון, הביצה שעולה בדעתכם באופן ספונטני לבחור, תמיד תניב את ההפתעה הכי עלובה. שוב, אם תתחכמו ותגידו "לא, אני דווקא אקח את הביצה שנראית לי הכי פחות אטרקטיבית וזו תגלה עצמה כמכילה את הפריט המרהיב ביותר", תגיעו שוב לאותה הפתעה שבניגוד למה שהכילה הביצה עליה חשבתם במקור, אינה מפתיעה בכלל. אבל, אם אכן תאספו את הביצה הראשונה, גם היא תהיה עלובה. וזה לא שבכל הביצים יש הפתעות עלובות, להפך – באלה שאתם לא קונים יש הפתעות מדהימות. אבל לא באלה שלכם.

על הגרלות ולוטו אין בכלל מה לדבר. אנחנו, הלוזרים, לעולם לא נזכה. מהמר טוב הוא זה שייקח את טופסי ההימורים שלנו, הלוזרים, וימלא לפיהם טורים שונים לחלוטין. קללה רובצת על האדם הפשוט, כנראה בגלל איזה חטא קדמון. הנחש איבד את רגליו ואנחנו את חיישני הזכייה. ואפילו לא אכלנו את פרי עץ הדעת – בטח בחרנו בפרי אחר, שהנחש בדיוק הרים רגל ועשה עליו רגע לפני זה.

הדבר מעצבן במיוחד בכל מה שקשור למבצעי פרסים. פה, אני חושש, כבר לא מדובר ביד הגורל, אלא ביד המכוונת של האליטות (זו מזימה!), שבאות לשטות בנו בעזרת מבצעים שונים שגורמים לנו לחכות לגודו הקטן שלנו, במקרה הזה איזו זכייה מרהיבה שתעניק משמעות לחיינו, בין אם מדובר בכסף או ברכוש גדול. לפני זמן מה היה לקוקה קולה מבצע איסוף פקקים. ובעוד לדעתי איסוף פקקים הוא עניין משפיל (אבל משעשע את האליטות המתבוננות), הלכתי ואספתי את פקקי הקוקה קולה, ולו רק מתוך הידיעה שהחברה הספציפית אמורה לתת לי פרס רק על ההתמדה הנחרצת שלי בכל מה שקשור לשתיית הנוזל הענברי שלה. עם סוף המבצע הרכיבו אותיות הפקקים שבידי פרס מרהיב: "רוקשירוקשירוקששש". כמובן שהיתה חסרה אות מסוימת, האות שמפרידה ביני (וביניכם) לבין האושר, ואני בהחלט חושד שאות כזו לא הונפקה מעולם. כל האנשים האלה שאתם רואים במודעות כשמתחת לתמונתם כתוב "משה גיל, נס ציונה, זכה במכונית שברולט סופרקליפרג'יליסטיק FX2", אינם אנשים אמיתיים. אלה מתנדבים של תוכנית האף-בי-איי להגנת עדים. הם לא קיבלו את המכונית, בוודאי שלא זכו בה. רק צילמו אותם, ניתחו אותם, שינו את חזותם והיידה שרה – לעיירה דרומית גמדית בארה"ב, שם הם יקנו בעצמם שברולט שנת 76'.

לאחרונה הכריזה יצרנית צ'יפסים על מבצע של הרכבת שטר: אתה מרכיב שטר כסף, וזוכה בפרס שאתה מצליח להרכיב. עכשיו, אני נגד צ'יפס באופן עקרוני (בגלל המחיר השערורייתי, לא בגלל השומן), אבל הפעם החלטתי לצאת, אדם נגד גורלו, ולזכות. עברתי ממרכול למרכול, מהיפר לשופר, מקניון למול, פתחתי את כל שקיות הצ'יפסים והחזרתי למדף (כן, זה אני!), אבל באורח פלא, אחרי אלפי שקיות שחרשתי וקימטטתי והשחתתי, עדיין חסרה לי הפינה השמאלית העליונה של השטר, שהיא כמובן הקריטית. משאר הפינות יש לי כמויות לייצוא.

ברור מאליו שהפינה המדוברת חסרה: מעולם לא הדפיסו אותה. אתה הרי לא אמור לזכות במשהו, אלא לקנות משהו. זה כל העניין. על מנת לגרום לך להמשיך בהתנהגות הלא נבונה שלך, תמיד יזרקו לך איזה סמי-דמיקולו-פרס, משהו זול שרחוק שנות אור ממושא החלומות שלך, פתח תקווה שכזה. לרוב זו תהיה מגבת חוף, פירסומת חינם לחברה, תפורה לפי מידות מיטת סדום. ואתה תלך לחוף הים, תפרוס את הפרס לעיני כולם, על מנת שיראו וייראו: זכיתי!

למעשה, המגבת משדרת מסר אחר: Ecce homo – הריהו האיש שלא זכה בשברולט סופרקליפרג'יליסטיק FX2.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

איך אומרים את זה – על הפצצות הגרייניות של האקדמיה ללשון

איש לא יכלול את העברית ברשימת השפות המתות, משום שהיא השפה החיה ביותר בעולם. לראיה, היא מתחדשת כל הזמן, מתעדכנת, ונראה שיש למילים שמרכיבות אותה רצון משלהן – לכל עיתון ובכל הוצאה לאור מאייתים אחרת, לפי חוקים שלא ברורים היטב לאיש, לרוב כנראה על פי גחמות אישיות, כתיב מלא, כתיב חסר, חבר חסר. בעיתון אחד חם מדי, בשני חם מידי (ו"מידי" זה בכלל מכשיר אלקטרוני שמשמש מוזיקאים), בחנות אחת מוכרים וידאו, בשנייה וידיאו, ומישהו בהוצאת הספרייה החדשה (הם מאייתים "ספריה") קרא למישטרה. בכל שפה נורמלית אתה יכול לבוא לבנאדם ולהגיד לו "תמחק את השטות הזו – משטרה כותבים בלי י'", אבל, כמו שאומר יהורם גאון, יש לנו מדינה מיוחדת, ומדינה מיוחדת ראוי שתתגאה בשפה מיוחדת, שאיש לא יודע איך בדיוק להגות או לכתוב אותה. השיטה היחידה לגלות איך באמת הוגים שמו של סופר ישראלי היא לפתוח את הספר ולבדוק כיצד כתוב שמו בלועזית, כי העברית כל כך מיוחדת שבלי ניקוד אי אפשר לקרוא אותה כהלכה.

הבעיה היא שניקוד היא שיטה של ילדים (או משוררים), והילדים שלומדים הכי מהר לקרוא בלי ניקוד, הם אלה שהכי נדפקים, כי בסופו של דבר הם לא יודעים איך באמת אומרים מה. כל החיים הם נתקלו ב"מאן דבעי" בלי ניקוד, וכיום, בגיל 32, אין להם מושג איך באמת אומרים את זה. וכך, כשאתה בא לדבר עם מישהו, הלשון מתבלבלת, כשאתה בא לכתוב משהו, היד רועדת: אולי אתה עומד לעשות טעות שתבהיר לכולם שהמוניטין שיצאו לך בתור דובר עברית רהוט (ורהוטה) לא היו מוצדקים.

אני מתחיל לחשוד שזו מזימה של האליטות. בדיוק כפי שעורכי דין מדברים שפה שאיש לא מבין מלבד עורכי דין אחרים (שהרי אם היו מדברים בשפה נורמלית היה יכול כל אזרח מן השורה להגן על עצמו בבית משפט מבלי לשלם 800 דולר לשעה), גם אנשי האקדמיה העברית ללשון מעוניינים להיות היחידים שיחזיקו את המפתח לסוד השפה העברית. רק הם, שלוחצים ידיים בלחיצה מאזונית סודית עם אבשלום קור, יודעים איך להגיד מה. ולא רק זה: מדי פעם, כשרוח השטות משתלטת עליהם, אולי משיעמום, אולי בעקבות שתייה בחברותא של יי"ש (מילדות קראתי את המילה הזו בספרים, עד היום אין לי מושג איך מבטאים אותה), הם מחליטים להמציא מילה חדשה שתגרום לאזרח הפשוט לעשות מעצמו צחוק. רק כדי להעמיד אותנו במקומנו, במשבצת הקטנה והעלובה שייעדו לנו, משבצת הבורות הנרכשת.

לאחרונה נתקלתי בכמה הצעות מעניינות של האקדמיה, שככל הנראה (אני מנחש, לא מאשים) נבעו מעירוב לא אחראי של יי"ש עם בירה. ביום שאחרי הבילוי הם קמו עם הנגאובר והחליטו שיש להמציא למונח מקבילה עברית. התוצאה: "חמרמורת". עכשיו… כל מי שסבל פעם מהנגאובר יודע שחמרמורת היא מילה חמודה מדי לתאר את זה. חמרמורת זה שם טוב לגורת החמור, או כינוי ספק-גנאי ספק-חיבה למישהי שאתה סונט בה. אבל הנגאובר הרי הוא עניין הרבה יותר חמור. אז אחרי שטיפלו בהצלחה בנושא עדין זה, עברו לעולם הפירסום. את מה שמכונה "פילר" הם הסבו ל"קטע מילואים", שנשמע בדיוק כמו משהו מצחיק שקרה לך במילואים, ואת ה"טיזר" הם הפכו ל"גריין", שעם כל הכבוד, הייתה צריכה להיות המילה העברית לוויברטור. לטיפקס החליטו לקרוא "מחיקון", תוך כדי התעלמות מהעובדה שהטיפקס נעלם מהעולם הממוחשב ושקובי אוז ממילא לא ישנה את שם להקתו.

אבל ההברקה הכי גדולה שלהם, שבאה להביך אותנו בארץ ובעולם, היתה להמיר את הווידיאו קליפ ב"קליט". על מנת שתבינו איך להגות את המילה, הרי לכם: CLIT. מעבר לעובדה הבסיסית שאין קשר בין המוצר לכינוי, ראוי להסביר ש-Clit הוא קיצור אנגלי ל-clitoris, דגדגן. באקדמיה סברו שזה יהיה פשוט מופלא אם גיא פינס, באחד מטיוליו המרואיינים ייכנס לחדר עם מדונה ויגיד "Hi, I’m Penis, let’s talk about your new clit". הזמרת תוכה תדהמה: קליט חדש הוא ניתוח שאפילו בהוליווד לא שמעו עליו. ועוד יותר שיעשע אותם הרעיון שמישהי, שרון חזיז לשם דוגמה, תבוא למשרד פירסום ותגיד "בוקר טוב, אני מעוניינת בגריין לקליט שלי".

א"א, שלהי המאה הקודמת

%d בלוגרים אהבו את זה: