מסגרת טיפולית

לפני כשבוע התקשרו אליי ממגזין The Lancet וביקשו שאכין עבורם מאמר אודות אמנות הציור.

בתחילה תמהתי מה למגזין רפואה מהנחשבים בעולם ולמדור אמנות, מה להם ולי, מה לי ולרפואה ולהֶקוּבָּה, אבל הם הסבירו שהגיעו למסקנה שאני האיש הכי מתאים למשימה, מהסיבה הפשוטה שניחנתי במידות שוות של הבנה ברפואה ובאמנות, ומשום שידוע שהביקורות שלי חדות כאיזמל. הסכמתי לבלוע את החנפנות הזאת, לא מעט בגלל שהם הסכימו לבלוע את הצעת המחיר שלי.

בסופו של דבר, אחרי שבלעתי שני כדורי מתאמפטמין, כתבתי להם מאמר שיתפרסם בהמשכים בגיליון ספטמבר של המגזין. כאן אביא, לטובת קומץ הקוראים והקוראות שלי שאינם מנויים ומנויות על ירחונים רפואיים ורפואיות, את עיקרי הדברים.

אגב, היה זה יום יפה והשמש זרחה. מאוד.

מובן מאליו שבתחילה לא ידעתי על מה אכתוב – העורכים העניקו לי יד חופשית (שבוודאי תחסר לסטודנטים), ולא היה לי שום מושג באיזו פינה בשדה העצום של עולם האמנות עליי לחבוט באמצעותה. אבל, לאחר עיון מעמיק בתולדות האמנות בכלל ואמנות הציור בפרט ויותר מזה במצב החשבון שלי בבנק (הצ'ק הותנה בהגשת הכתבה המלאה), הגעתי למסקנה שהדבר הכי מזדקר לעין מצד אחד, ושמצד שני זכה למידה הרבה ביותר של התעלמות מצד התיאורטיקנים של האמנות, היא המסגרת.

חברים, רומאים, בני ארצי – הטו לי אוזן, אפילו אם גם היא תחסר לסטודנטים: האם עצרתם אי פעם לחשוב על המסגרת?!

מבוטחני כולל גרירה ושמשות שלא.

כחלק מההזנחה הכללית של הנושא, כמעט שאין תיעוד ממשי של תולדות המסגרת, אבל אפשר להניח בוודאות שמהרגע שבו נטשו האמנים את פורמט "גיר על סלע מערות, טכניקה פרימיטיבית", המסגרת היוותה עבורם פתרון אלגנטי יחסית לדילמת הגימור המכוער של רוב הציורים, חיפוי למתיחת הקנבס המרושלת, לשוליים המוכתמים בצבע אך לא מצויירים, למסמרים, שאריות הדבק, גדילי הפשתן, כל ההזנחה שמאפיינת על פי רוב ציירים וסטודאות. וזאת למעשה תכליתה עד עצם היום הזה.

אני מניח שבשלב הבא הפכה המסגרת לסוג של דקורציה בפני עצמה, צווארון אצילים מסולסל שבא להעצים את הרושם שיצר הציור. הרי בסופו של דבר הציור היה ונשאר נחלתם של המעמדות העליונים בלבד, ואם כבר יש לך סמל יוקרה שמצריך מסגור, למה לא להפוך גם את המסגור לסמל יוקרה בפני עצמו, ובאותה אבחה להסוות את מה שהוא אמור להיות, הווה אומר הסוואה לגימור המרושל של הציור?!

עם השנים והתפתחות הדפוס הגיעו הציורים גם לביתו של האדם הפשוט – בגרסתם הזולה והדלה, כמובן – ובימינו ציור יכול להיות ממוסגר בכפיס עץ צבעוני ומכוער שעלותו שמונה שקלים (הממסגר יגבה 187, לא כולל מע"מ), או במעטה שנהב חרוט וצרוב ומגולף ומעוצב שעולה יותר מהציור עצמו (כל עוד זה תלוי בממסגר).

כל זה ידוע היטב, אני מניח, אך איש לא שם ליבו לדילמה העיקרית: המסגרת לעולם אינה משלימה את הציור בשום צורה, אלא זרה לו ומנכרת אותו. מסגרות עשויות וצריכות להלום את הציור מבחינה אסתטית, זה נכון, אך אינן מתייחסות אליו מבחינה תכנית! המסגרת היא מעין חליפת בר מצווה, זולה או יקרה אבל תמיד שטאנצית, שאינה מעידה על טיבו של הדרעק שלובש אותה.

רוצה לומר, המסגרת מולבשת על הציור באופן מלאכותי, ולא באופן אורגני; לכאורה, ציור אבסטרקטי זכאי למסגרת אבסטרקטית, פוינטיליסטי למסגרת פוינטיליסטית, פיגורטיבי לפיגורטיבית וכן הלאה, אבל כמובן שזה לא כך, כי המסגרת היא הדבר שבא לאחר מעשה, מעין שותף פזיז לדבר עבירה שאולי יודע להשליך את כלי הרצח לנהר, אבל לא מעבר לזה.

אזי, כשאתה ממסגר ציור ותולה אותו על הקיר, המסגרת מפרידה בינו לבין העולם החיצוני, מה שלכאורה אמור להיות הגיוני: זה הציור, הוא עולם בפני עצמו, ועכשיו הרכבנו עליו משהו שמפריד בינו לבין שאר העולם, על מנת שתוכלו להבדיל. אלא שגם הגורם המפריד הזה הופך לעולם בפני עצמו!

אבל פה רק מתחילה הבעיה, כי הציור תלוי על קיר שממסגר את המסגרת, והקיר מצוי בגלריה או במוזיאון או בבית, וכל אחד מהמבנים האלה מהווה מסגרת למינים רבים של עולמות שמצוים בתוכו, וגם המבנה עצמו אינו אלא מסגרת שמפרידה בינו לבין העולם החיצוני.

הכי גרועות הן כמובן הגלריות, שמכילות את המספר הרב ביותר של עולמות ממוסגרים, ומציעות למבקר בהן טעימה חסרת טעם ממגוון בלתי מתקבל על הדעת של תבשילים. הרי אין מדובר במסיבה של חברים, שעשויה להבטיח תמהיל פחות או יותר הומוגני של אנשים, אלא באוסף אקלקטי של פרטים שכול אחד מהם שונה ואין ביניהם שום משותף ממשי. למה הדבר דומה? לקבוצת אנשים שמחכים בתור לרופא. משום כך, גלריות ומוזיאונים אינם יותר מאשר סניפים של קופת חולים! מקום להידבק בו, מקום של ייאוש מהול בתקווה סטרילית, מקום מק ומוגלתי שבו מישהו תמיד ינסה להידחף לפניך בתור.

ומתי תבוא הרמוניה על העולם? כשנשכיל להתאים את המסגרת לציור ולקיר עליו הוא והיא תלויים; כשהבית בו נמצא הקיר יתמזג הומוגנית עם הסביבה בה הוא עומד, המסגרת העירונית שלו, כשהעיר תיישר קו עם המסגרת הארצית שלה, הארץ עם המסגרת היבשתית שלה וכן הלאה.

מה שנקבל בסופו של דבר בעולם אֶסְתֶּטוטוֹפִּי זה שהנני חוזה, הוא מנעד עצום של צבעים וצורות קלידוסקופיים שמהחלל החיצון ייראו כמו תמהיל חי ונושם של אמנות גלובלית מאוחה, שתהפוך כל יציאה וכניסה שלנו אל הבית, ולמעשה כל פקיחת עיניים שלנו בבוקר, לביקור במוזיאון המושלם ביקום!!!

[מתנשף בכבדות]

 

סוף דבר: ממגזין לנסט צלצלו להודיע שמטרתם המקורית הושגה: הם הצליחו להוכיח שאמנות מובילה לשיגעון. האנשים הטובים בחלוקים הלבנים בדרך אליי, עם רשת פרפרים. אני מקווה שהם מביאים גם את הצ'ק.

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: