מי בכלל רוצה לזוז?!

דניס ג'ונסון, לא לזוז, בבל

 

זאת היא המלצה חמה.

בנוסף לטמפרטורת ההגשה, ההמלצה תיקח דוגמה מהספר ותהיה תמציתית ברינקס, עם מדד בי-אם-איי שיגרום לאורן סמדג'ה לרייר (נא לא לדמיין), ועם רמת גימור של נערת אמצע בפלייבוי (אפשר לדמיין).

למה פלייבוי? בשביל הכתבות!

כן, ינוקאים שלא מכירים את ההיסטוריה של פלייבוי ירימו גבה כשישמעו שהספר התפרסם בארבעה חלקים במגזין הפורנו, שבימיו הטובים הביא כתבות עומק מופלאות וכתבים של הסופרים הכי נחשבים ומוערכים, ממי שתרצו ועד נבוקוב.

וכמובן, צילומים של פארה פוסט.

[עוד לא הגעתי למאה מילים וכבר הפרתי את המצע שלי]

"לא לזוז" הוא לא ספר עם משפטים ששווה לצטט ושייוחסו בעתיד למריל סטריפ; הוא לא כזה. מה שלא סותר את העובדה שהכתיבה נהדרת ומהנה וייחודית. פשוט אין לו זמן לשטויות האלה, לצִעצוע, לערבסקות – כמו אצל דיימון רניון, הספר הזה הוא עיר של גברים. לפחות זה מה שנדמה להם.

במרכז העלילה ניצוד וצייד: ג'ימי לַנץ, מהמר כפייתי וזמר מהרמן; וגמבּל, גובה חובות שנשלח על ידי חוארז, ששמו אינו מעיד על מוצאו.

מתפתח מרדף.

לשני אלה חוברות שתי נשים מחושלות-אופי, אניטה ומרי, בהתאמה, ושני הזוגות הנצים האלה הופכים למרכז תשומת הלב והחיבה שלנו. מלבדם יש עוד שלושה זוגות, כולם גבריים, כולם קרימינלים: שני שותפים לפשע: שופט, ותובע שעד לפני רגע היה בעלה של אניטה; שני שותפים לחיים שחולקים עבר משותף עם לנץ: סול (סאלי) וקפרה; ושני שותפים לפשע אחר: חוארז ויד ימינו מטיל המורא, "האיש הגבוה".

כשאני אומר אופי מחושל, אגב, אין הכוונה בהכרח שהוא חושל ביד נפח מיומן. גמבל ומרי מאוד שיטתיים, קליניים, ואילו לנץ ואניטה אימפולסיביים, פורקי עול, חסרי רסן.

ג'ונסון כמעט שלא מספק לנו פרטים אודות כל אלה. גם במקרה הזה הוא נמנע מסירבול, מסאות תפוחות, מתכול-עיניים ומסיקוס שרירים. הפרט המדויק היחיד שהוא טורח לספק הוא גובהו של האיש הגבוה. כך אנחנו יכולים למזוג נוזלים כראות עינינו לתוך הכלים הריקים של הדמויות ולהרכיב אותן טוב יותר, גם אם באופן יותר אבסטרקטי.

מה שהכי יפה אצל ג'ונסון הם הניסוחים. בתור התחלה הם מקוריים – אתה יכול לשמוע סופר פחות טוב משתמש בכול הקלישאות הזמינות, אבל ג'ונסון עושה את זה בשפה ובדרך המיוחדות לו. הנימה שלו מדודה, יציבה, כפי שקורה אצל אמריקאים רבים, ובזכות זה גם מאוד קצבית, קשוחה וסוחפת. פשע אמריקאי כמו שצריך.

יש ספרים שכתובים כהכנה לסרט – אתה קורא אותם ורואה איך זה הופך לסרט, וגם מבחין במקומות שבהם הסופר החליט לקרוץ למפיקים שכדאי להם. אלה לא ספרים גרועים אפריורי, אבל אצל ג'ונסון אתה מקבל הרבה יותר – הוא מספק את הסטוריבורד, כך שאתה לא רואה איך זה הופך לסרט, אלא רואה את הסרט עצמו.

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: