ביום הביצוע

נניח שמופע המחווה של הביביסי לדייויד בואי היה מתקיים בדיוק כפי שהתקיים – עם התזמורת, העיבודים, הקהל, האולם, הכול, רק בהבדל אחד: במקום מגוון הזמרים והזמרות, היה רק זמר אחד: בואי.

אין שום ספק שהתוצאה הייתה מהפנטת. מושלמת. בואי היה משתלט על כל אחד ואחד מהשירים והעיבודים, ומעניק להם גרסה דפיניטיבית.

אין לאיש מאתנו ספק בכך, נכון?

כי בואי, כמו ז'אק ברל לפניו – ובאופן דומה אך שונה זה היה נכון גם לגבי אלביס – היה זמר שאחרי שביצע שיר, כמעט אף אחד אחר לא יכול היה לבצע את אותו השיר ולהתעלות עליו (הכישלונות היחידים שלו היו ביצועי שירים של ברל…). מפני שכשבואי ביצע השתלטות עוינת על שיר, זה היה סופני. ראו מקרה פין-אפס, ללא ספק תקליט גרסאות הכיסוי המוצלח אי פעם. שלא לדבר על "קקטוס" של הפיקסיז, או "פבלו פיקסו" של מודרן לאברז, וכמובן כמובן "פראית הרוח", שבואי נסך עליו גרסה שלא מהעולם הזה.

לכן, כשבאים לדבר על ערב המחווה של הבי-בי-סי, צריכים לקחת בחשבון שהנחת היסוד תמיד הייתה שהערב יכלול שלל פספוסים. זה חלק מהעניין. לא רק חלק מהעניין, אלא דווקא החלק המעניין – כי כשאתה מעמת את הביצוע החדש מול זה המקורי, נוצרות כמה תובנות חדשות.

כמו נניח התיאטרליות הווקלית של בואי, היכולת שלו להחליף דמויות ומנעדים תוך כדי שיר אחד, הגמישות הזאת שהדוגמה המקבילה היחידה לה היא כנראה קתי ברבריאן, שבמקרים לא מעטים לאחר מותה הושרו יצירות שביצעה בחייה על ידי כמה זמרות, כי אף אחת לא הצליחה לספק את מלוא הגוונים הדרושים.

משום כך, הערב של הביביסי הוא נקודת ייחוס. קו משווה כזה שמניח לך להרהר על הביצוע המקורי.

אז היו שם הרבה אמנים שאינם קוטלי קנים בשום קנה מידה, ועדיין נכשלו קשות. כמו פול ביוקנן. כמו אמנדה פאלמר, שעם כל קולה השרירי ואולי דווקא בגללו לא הצליחה לשחזר את הרגש הנדרש. כמו מארק אלמונד הנהדר על פי רוב (שביצע את ברל בעבר), שמתקבל מלאכותי. או ניל הנון הנהדר בפני עצמו, שנראה כמו מישהו שנקלע לסיטואציה שהיה מעדיף להימנע ממנה.

ג'ון קייל סיפח את בואי בהצלחה לשפתו עם "ולנטיין", אבל חשף את מגבלותיו, כולל אלה המצטברות עם השנים. קייל אמן אהוב במיוחד, מוצלח וייחודי, שמוגדר על ידי המגבלות שלו. בואי הוגדר על ידי חוסר המוגבלויות שלו.

וכול זה בסדר. כי אלה הרהורים פילוסופיים על המקור.

וגם אם אין תירוץ להנחיה העצית, היא חלק מהעניין. חלק מהפספוס. כי בואי לא היה עושה את זה ככה, לא היה מעלה ערב מעונב שמפחד מעצמו; פאק, אפילו פאלמר לא ניבלה את הפה.

אבל התזמורים.

והשירה של הקהל בסוף…

אלא מה, השיא של הערב הגיע (עוד פשלה של ההפקה) כבר אחרי חצי שעה: הביצוע הפראי של אנה קלוי ל"ליידי גרינינג סול", כולל עווית פה א-לה-בואי. אם הביצוע הזה לא מעיף לכם את הפיטם מהאתרוג, חפשו בבהילות מישהו עם דפיברילטור.

David Bowie is alive and well and living in our souls

א"א

 

נ.ב. "בלקסטאר" הוא מנוחת אחר הצהריים של הפאון של בואי.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: