אל תצעק חייל

 

אל תצעק חייל, תהיה שקט, יש פה אנשים מבוגרים.

למה עצבים? קצת כבוד לוועדה; אנחנו עושים הרי הכול בשבילך, לשמך התכנסנו הבוקר. לדון.

גופך, שבעבר היה רכוש הצבא, הפך עכשיו לעול כספי על המדינה ויתרה מכך – לנטל חשבונאי: כל חלק בגוף מזכה אותך באחוז כזה וכזה של נכות ואצלך, מה אני יכול להגיד, כל הגוף בוקה ומבולקה. תבין את הקושי שלנו בחישוב: חצי כליה פה, רבע מעי שם, ויש את הדבר הזה שאתה מדבר עליו, פי-טי-אס-די… זה מה זה בדיוק? סוג של פיברומיאלגיה? לקחת סמים? זה הכול בראש, אתה יודע…

לא, לא לצעוק בחור צעיר. די עם זה. הקרבת, כן, אבל תזכור שיש כאלה שכבר אינם נושמים.

(אני מבקש לציין בפרוטוקול שמס' 747615/29 נושם בצורה עצמונית.)

ודי לנפנף בצה"ל. די. זה היה פעם. עכשיו אתה בהשגחת המדינה, וזה כבר דבר שונה לחלוטין. המדינה היא מנגנון. המדינה היא כללים. המדינה היא סעיפים ותת-סעיפים ונדבכים וגנזכים וארכיבים של כללים בשחור על גבי לבן מצהיב מפוהק מאובק, ולא חלילה וחס משהו אנושי, הגיוני ורחום ומעוות. המדינה לא מביטה בך כרגע, אלא באופן שבו אתה מסוכם במילים ובמספרים, על גבי ערימת הניירות הזאת שניצבת לפניי. הקיום שלך מתומלל במסמכים. איזו מילה יפה – מסמכים. ואנחנו נסמכים על המסמכים האלה שנמסכת לתוכם ושמחים בקיומם ובטוחים שלא ימסכו את שיקול דעתנו. תחשוב כמה זה יפה, איזה שגב: אין משוא פנים, אין הפליה. רק ניירת. אם יש משהו יותר אצילי מדמוקרטיה, זאת הביורוקרטיה. ואנחנו לא יכולים להניח לצעקות שלך…

לצעקות שלך!

…להסיט את הדמוקרטיה מנתיבה, ובוודאי שלא את הביורוקרטיה.

אז שקט בבקשה, חייל לשעבר. אם בלהט הקרב ובאש האויב נצרבו איכשהו המדים בגופך, זה לא אומר שאתה עודך חייל. גם אם אתה עדיין שומע את הצעקות, את היריות, רואה את המתים, כפי שאתה טוען שקורה לכאורה אבל אין לנו סעיף תואם לדבר הזה, עליך לזכור שזה משהו שהשארת מאחור. עכשיו אתה אזרח.

בדמוקרטיה הביורוקרטית היחידה במזרח התיכון!

ויש כאלה שהפסיקו לנשום.

אתה, משום מה, ביקשת להמשיך בעיקשות בתהליך הזה של יניקת ופליטת אוויר, וזאת התוצאה: אתה יושב פה וצועק. צועק. בעוד שהחברים ההגונים שלך דוממים. וברוב חוצפה גם מבקש פריבילגיות כמו קיצור תורים, ומתרעם שמעבירים אותך מפה לשם בלך ובוא, כאילו אתה מקרה מיוחד שמצדיק פגיעה חמורה במנגנון הביורוקרטי. טחנות הצדק טוחנות לאט, נערי, אבל טוחנות עד דק, כפי שעוד תיווכח.

חשוב על חבריך האציליים שהפסיקו לנשום, שהפסיקו להוות עול, שאינם מטריחים ועדות של המדינה חדשות לבקרים. הבט כמה צנועים הם – פעם בשנה נערך טקס כללי לכולם, לכולם, ואף אחד אינו מרגיש כל כך מיוחד שהוא מבקש תשומת לב גם במהלך ימי השנה הרגילים. אף אחד לא מנסה להתבלט. אף אחד מהם לא צועק. כולם מסודרים בשקט מופתי מתחת ללוחות שיש סימטריים נאים בבית הגנזים שלהם.

בתור יושב-ראש הוועדה הזאת אני רק צריך להגיד לך שאתה יכול ללמוד מהם. לקחת מהם דוגמה. אמץ את השקט המופתי שלהם. הס. הס, חייל לשעבר.

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: