ג'וליאן עושה את המוות

האזנתי לג'וליאן בארנס מקריין את ספרו "אין מה לפחד".

ככה לפחות קוראים לספר בעברית, אבל נראה שלא ניתן לתרגם את שמו באופן מספק, שיעביר את הדו-משמעות, שכן השם הוא אמפיבולוגיה: Nothing to be Frightened of יכול להתפרש כ"אין ממה לפחד", אבל בהרהור שני כ"האין הוא הדבר ממנו יש לפחד".

באופן דומה, כששואלים אותי מה שלומי, אני עונה, "לא יכול להיות יותר טוב". נשמע אופטימי, אבל זאת עוד אמפיבולוגיה. "לא יכול להיות יותר טוב" היא גם הצהרה קיומית דעוכה: הגענו לשיא; השיא מפוקפק, חרא, ועם זאת שיא. לא ישתפר. לא יכול להיות יותר טוב.

לטכניקה הזאת יש עוד שם – Equivocation, שפה מעורפלת. פעם השתמשו בזה כדי להישבע שבועות שקר, או יותר נכון כדי לשקר מבלי לשקר: אתה אומר משהו, והמבין יבין מה שמתחשק לו להבין. אלוהים, בינתיים, מעלים עין.

בספר עוסק בארנס במוות, בהרהורים על המוות, בהכנות למוות, בסקירה היסטורית של המוות, בפחד מפני המוות, אבל בעיקר בכך שאנחנו לא יכולים להתכונן למיתה עצמה, שהרי אין מורים מנוסים בתחום. "בעיקר" היא מילה מטעה, כי אולי זה רק הרושם שלי. בספר הנהדר הזה הוא יורד לשאול, אבל מצליח לשזור בו באופן מבריק את קורות המשפחה שלו, את הרקע הצפוד ממנו נבט. לפעמים נדמה שהעיקר (שוב המילה הזאת) הוא דווקא תיאור המוות הרגשי המשפחתי שבארנס ואחיו נבטו ממנו. המוות ממנו נולדו חייהם.

בתור אתאיסט מוצהר הוא מדבר יותר מדי על אלוהים, לטעמי נושא-שאינו-נושא, אבל גם במקומות האלה הוא מצליח לספק תובנות מעניינות, תוך היעזרות בשלל מקורות, כולל אחיו הפילוסוף שמעקם אף כשבארנס טוען שזווית הראייה שלו היא זווית ראייה של פילוסוף.

בארנס הוא פרנקופיל מוצהר, ובמסגרת הנקרופיליה המסוימת שהספר מחייב הוא מביא שלל סיפורים על סופרים, מוזיקאים ואמנים אחרים שסיימו את חייהם בדעיכה מחרידה של היכולות המנטליות; הקלישות המבהילה של הזיכרון הוא עוד נושא… עיקרי בספר. משום כך הפתיע אותי שלא הזכיר את סיפורו של בודלר, שבסוף ימיו טופל על ידי נזירות שסילקו אותו מעליהן מפני שהדבר היחיד שהצליח להוציא מהפה היה – למרבה ההפתעה לא "בורדל" – "קְרֶה נוֹ" (Cré nom!), קיצור של Sacré nom de Dieu, שבזמנו נחשב חילול השם. אולי האפזיה של בודלר הייתה טריוויאלית מדי בעיניו של בארנס.

כן לאקי, אפזיה אלוהית, אתה יכול להירגע.

בכול מקרה, השבוע חזרתי הביתה עם שק אוכל לכלבים, 15 קילו בלבד. עליתי לדירה כשהשק על הכתף, שתי מדרגות בכול צעד, והבחנתי שנדרש ממני מאמץ רגלי רב יותר בהשוואה לעלייה רגילה במדרגות, ללא משא. לא בדיוק רגע ארכימדי. אבל אז נזכרתי שהייתה תקופה ששקלתי בדיוק 15 קילו יותר ממה שאני שוקל היום. בלתי נתפס: איפה בדיוק הכלתי את שק האוכל הזה, ולמה אז לא הייתי שם לב לכך שהעלייה במדרגות מאומצת יותר מהרגיל?

כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשער איך יכול היה להסתפח משקל כזה לגופי.

ואז חשבתי שאולי כזה הוא המוות: אתה משיל ממשקלך עוד ועוד, עוד 15 קילו של מזון פרימיום בכול פעם, בכול פעם לא מצליח לדמיין איך בכלל ייתכן ששקלת יותר, איך בכלל ייתכן קיום כבד יותר, עד שלא נותר כלום.

וגם אז אתה לא מצליח לדמיין איך פעם היה יותר.

אז בסופו של דבר אולי אין מה לפחד מהאין.

א"א

ows_137963211335655

בארנס ואשתו המנוחה, פט קוואנה. צילום: ג'יליאן אדלסטיין, סטאר טריביון

41rjDZUJFjL._SY344_BO1,204,203,200_ אין_מה_לפחד(2)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: