רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

עונה בגיהינום

להזדהות עם חייל גרמנימכל הציטוטים הנפלאים שניתן ללקט מתוך "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, שלמען האמת כולו ראוי לציטוט חוזר ונשנה, זה האהוב עליי במיוחד:

"אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואיבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וכובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הבוטחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד."

הנשימה נעתקת בגוף קפוא-דם. דומה שמעולם נכתבה אמת יותר צרופה ומזוקקת אודות המלחמות וחיי החיילים. כמעט חוטאים במחשבה שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה לשווא, אם כתוצאה נכתב ספר שכזה. אבל מובן הרי שכל המלחמות עקרות ומיותרות:

"למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות."

וכמובן:

"בעלי המפעלים בגרמניה התעשרו – ואת מעינו מכלה הדיזנטריה." (התרגום המוצק הוא של גדי גולדברג)

אחרי שסגרתי וחיבקתי את הספר עלה על דעתי ש"בעלי המפעלים בגרמניה" (שם גנרי לכל בעלי האינטרסים) חייבים לשמר אש קרב נצחית שתאפשר את התעצמות שגשוגם, אבל מאחר שמלחמות של ממש הרי לא יכולות להתקיים כל הזמן, המוצא הפשוט הוא לשמר אותנו במצב מלחמה.

נראה שזאת תכלית הקפיטליזם (ש"ייחנק על העודפים של עצמו", כפי שטען מרקס): להשאיר אותך, החפ"ש, במצב תמידי של לוחמה. גם אנחנו, שלכאורה איננו לובשים מדים ואיננו שוכנים בשוחות ובבונקרים ואיננו מופגזים, לשם קיומנו הכלכלי נברח על גדמים, נהרוג אנשים שכלל לא היה עולה על דעתנו להרוג אלמלא היו עומדים בדרכנו לנצח במלחמה חסרת הפשר אליה נשלחנו שלא מרצון, נמות, נצא מדעתנו, נתגסס, נתרפש בבוץ, נאכל מכל הבא ליד, נרעב, נכאב, נמציא לנו פטנטים להשתמט, להתחמק, לעקוף ולהימנע, לחמוד את מגפי העור של האחר הגוסס, לבזוז, לפלות כינים.

את הפצועים שולחים ללשכת האבטלה, לחולי הנפש נותנים פטור ממס הכנסה, מסגרות אשראי הן גדרות תיל, האותיות הקטנות הן מוקשים, מלכודות פתאים, דפי הפירוט תוצאות בדיקת הדיזנטריה, סניף הבנק הוא המפקדה, החשבון שלך הוא צינוק, כרטיס האשראי סימני דרגה, נשק מקוצר.

ההומלסים הם הפציפיסטים האמיתיים.

כי אכן, במערב אין כל חדש.

א"א

שֶׁבִי, לֵוִי!

העתיד התעסוקתי שלנו מובטח, אם נשים מבטחנו בתעשיית הרכב

הארות גדולות מגיעות כשאתה מביט בפעם האלף במובן מאליו, ומצליח לראות אותו באור חדש לחלוטין. כך קרה עם כמה מהדמויות ההיסטוריות שאני מעריץ, כדוגמת צ'רלס דרווין – שלמרבה המזל יש לנו פרטים אודות חייו ופורטרטים שלו – או כדוגמת אותו גיבור אלמוני חסר פנים אך ראוי לתהילת שטרות, שישב בפעם האלף במועדון חשפנות, ובמקום לסבור שהכול מושלם רק בגלל שהיו שם שני הדברים שהופכים את עולמו של הגבר למושלם, הווה אומר בירה וצצים (לאו דווקא בסדר הזה), הוא הבין שעדיין חסר המרכיב החשוב מכול:

עמוד!

באמצע הבמה!

שהנשים ירקדו עליו!

שערו בנפשכם איזו מידה של השראה הייתה מעורבת בכך: לא רק שהצליח לפענח את הגורם החסר, אלא גם העניק לו פונקציה שימושית* שלא עולה על הדעת: ריקוד מוט. בנאדם מן הישוב (חיפה) היה נוטה לחשוב שהבמה היא זירה מספיק טובה לריקודים, שהרי כך היה מאז שחר האדם, אבל הקולוסוס ההגותי הפלוני בוודאי הבין שהבמה היא נקבה, בהיותה מייצגת את אמא אדמה, את הערבות המישוריות הקדמוניות, את המקום שלנו תחת השמש, אבל שכל זה עקר ללא עזר כנגדה, פאלוס בצורת עמוד. מי יודע, אולי זה היה האל שיווה בכבודו, שהתערה בעם, ישב לו במועדון חשפנות קדום במסופוטמיה, הזמין בירה מהברמן (המקצוע הכי עתיק בעולם) ולגם ממנה בשלווה, כך שאין ספק שקצף בירה ולא ריר היה החומר הלבנוני שביעבע על שפתיו בזמן שצפה בארטיסטית התורנית, שפיזזה על הבמה החפה מעמוד בעוד שדיה המשיים ניתרו בגמישות אלסטית של נעורים וחמוקיה המבהיקים התנועעו במסתוריות דלת קמטים ועכוזה המוצק, המתגרה, המזמין, התרברב בחלקלקותו הבלתי מושגת, בזמן שבין פלחיו הנשגבים התגלה אור הקדומים הזהוב של….

אבל רגע, אני סוטה… איפה הייתי?

אה, כן: הארות גדולות.

הארה גדולה מהסוג המתואר למעלה (לא בין הפלחים; יותר למעלה. לא! לא בשדיים המשיים – עוד יותר למעלה!) פקדה אותי תוך כדי נסיעה שגרתית באחד מימי שבוע זה, כשלוחית הרישוי של הרכב לפניי הכריזה: "כל 7 שניות נמכרת שברולט בעולם".

מובן מאליו שכבר ראיתי את ההצהרה הזאת לפחות אלף פעמים, ואולי אפילו 86,400 פעמים, כפי שיתבהר, אבל הפעם היא הפיחה חמצן בגחלים הכחושים של סקרנותי הפובליציסטית, וגרמה לי לשאול את עצמי את השאלה שכל עיתונאי חייב לשאול את עצמו: האם זה נכון, ומה אני יכול להרוויח מזה?**

שלפתי את האָבָּקוּס (לא, אין פה רמיזה מגונה) והתחלתי לחשב.

ביממה יש 60 כפול 60 כפול 24 שניות, שזה 86,400 שניות.

אם מחלקים את זה ל-7, התוצאה היא 12,342.85. זה מספר מכוניות השברולט שנמכרות בעולם מדי יום. מה שרק אומר שבכל יום ויומו נולד אומלל חדש שמוציא את מיטב כספו ומקבל בתמורה 0.85 שברולט, אבל זה כבר נושא לתחקיר אחר.

הלאה. נכפיל את התוצאה הזאת בימי השנה, ונגלה שמדי שנה נמכרות 4,505,140.25 מכוניות שברולט!***

מדי עשור, 45 מיליון ועודף; מדי מאה שנה, 450 מיליון שברולט. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את השברולט שנמכרו חמישים שנה אחורה, את השברולט שנמכרות ביד שנייה ושבעליהם קונים לאחר מכן שברולט חדשה מאחר שנשבעו שזאת המכונית הטובה בעולם, את הגידול האקספוננטי (שפיר, אל דאגה) בביקוש לשברולט בגלל ההתנהגות העדרית של האדם ובגלל הכתבה הפרסומית הזאת (זה מה שאני מרוויח מהסיפור), את היעלמותם מהנוף של יצרני רכב אחרים, ומהר מאוד תגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שבעוד מאתיים שנה לכל היותר, כמעט כל אדם בעל רישיון נהיגה על פני כדור הארץ ינהג בשברולט, ורק פשוטי העם יסעו במרצדס. כלומר באוטובוס.

בהערת שוליים דקדקנית, בחישוב אוכלוסיית העולם העתידית ניתן יהיה להחסיר את אותו גולם שנתי ששילם ממיטב כספו וקיבל 0.25 מכונית, שכן הוא בוודאי שם קץ לחייו, וזה רק מובן. וגם זניח.

החדשות הבאמת טובות: הביקוש העצום לשברולט ייצור כמות בלתי נתפסת של מקומות עבודה, ויש להניח שכול אוכלוסיית העולם (חוץ מנהגי האוטובוס) תעבוד במפעלי שברולט או בלוויינים שלה, מבלי להחשיב את קומץ האנשים שממילא אינם נחוצים או תורמים לחברה ואינם כשירים לעבודה, כגון הכדורגלנים, הדוגמניות, מנהלי הבנקים ודוברי צה"ל.

 א"א

* אני ממש לא בטוח שניתן להצמיד את המילים "פונקציה" ו"שימושית"

** אולי אלה שתי שאלות; אני אשאל

*** אם השנה מעוברת, ואחרי טיפולי פוריות, לא ניתן לשער

לא בלי קינדֶלי

Wrongfully_Accused

זה היה האיש בעל הזרוע האחת!

בסוף השבוע האחרון גמרתי לקרוא בפעם השלישית בחיי את "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. למרות שמאוד נהניתי בפעמיים הקודמות, החוויה הייתה מענגת יותר ממה שציפיתי, והספר נשאר מצחיק ומחריד וקצבי ומודרני ומרתק. פה ושם היו נגיעות מכבידות של שוביניזם גברי, אבל זה מובן גם לאור העובדה שעברו כמה וכמה עשורים מאז הכתיבה וההתרחשות, וגם אם לוקחים בחשבון שאולי אפילו אז המטרה הייתה להאיר התנהגויות כאלה.

אולי.

היו פרטים שזכרתי ממש טוב, כמו המסע של יוסריאן בגיהינום, האיטלקי הזקן שמסביר למה בני עמו תמיד מנצחים, צמר הגפן מצופה השוקולד וכן הלאה, ולעומת זאת דברים נהדרים אחרים שפרחו מזיכרוני. אני יודע שאם אקים להקת רוק, היא תיקרא "הזונה של נייטלי".

בפרק האחרון יוסריאן עורק, בורח לשוודיה, וחשבתי לעצמי שאם הייתי כותב ספר המשך, הוא היה מקים את איקאה, ומבסס את עקרונות ("פילוסופיית") החברה על ההיגיון המעוות/צלול-כבדולח שלו. אלא שהלר כבר כתב ספר המשך, "זמן סגירה",  שאמנם קראתי, אבל לא זכור לי דבר ממנו. בקרוב אשוב אליו.

כמו את הרוב המוחלט של הספרים שקראתי בשנים האחרונות, גם את זה קראתי בקינדל, שהוא אחד משני החפצים האהובים עליי בעולם, לצד הפטפון.

***

ביום ראשון, בשש וחצי בבוקר, מישהו דפק על דלתי.

ודפק שוב.

ואז צלצל.

קיללתי את איקאה (ואולי גם את הבעלים, יוסריאן) – המובילים שלהם כבר העירו אותי בשש וחצי ביום שישי, כדי להודיע שהם בדרך. חשבתי שעכשיו אלה המרכיבים שלהם, שברוב חוצפה אפילו לא צלצלו לפני!

לא פותח! אמרתי לעצמי בעצבים שאני לא פותח את הדלת, בעיקרון, אבל הדפיקות והצלצולים המשיכו, אז יצאתי מהמיטה.

מי זה?

משטרה.

???

***

עברתי לדירה חדשה, על הדלת אין עדיין שלט, אז זאת בוודאי טעות. פתחתי להם, אחד מהם הראה לי תעודה מזהה ואחרי שהכנסתי אותם הציגו צו חיפוש – על שמי. חתום על ידי שופטת ששמה לא יוזכר כאן מטעמי צנעת הפרט. עם מספר תעודת הזיהוי שלי.

ישנוני ומשועשע הנחתי להם לעשות את זממם בדירה שלי. הם היו מנומסים, קורקטיים, חיטטו קצת פה, קצת שם, שאלו כמה שאלות, בינתיים השתנתי וצחצחתי שיניים והכנתי לעצמי אספרסו (מנומס, הצעתי גם להם, אבל סירבו), והרגעתי במידה חלקית של הצלחה את שלוש הבנות, שהגיחו בהדרגה מהחדרים.

שני הבלשים לקחו איתם בצו בית משפט שני מחשבים, שני דיסקים קשיחים חיצוניים, דיסק און קי, מכשיר הקלטה דיגיטלי שעוד לא למדתי להפעיל, ואזיקים בעלי ערך סנטימנטלי. למעשה, זה החפץ השלישי האהוב עליי אחרי הקינדל והפטפון. בניגוד לשניים הראשונים, באזיקים מעולם לא עשיתי שימוש. הדבר שהכי שימח אותי היה שהם לא גילו עניין בקינדל.

הם שאלו אם יש לי בשבילם שקית, ובתגובה אמרתי להם שידעתי שהיה שווה לשלם שלושה שקלים על שקית של איקאה. בתי הבכורה תהתה מאוחר יותר כיצד ייתכן שהם באים להחרים מיטלטלין ולא מביאים איתם איזה מִזְוָד.

מה בדיוק אתם מחפשים? שאלתי.

הכול יוסבר לך בתחנה.

חישבתי שהשעה כל כך מוקדמת, שהטיול הזה לא יפגום לי בסדר היום. אז מילא, נחכה בסבלנות לשמוע איפה הטעות.

נפרדתי מהבנות הנחרדות בחיוך והתלוויתי אל השניים החוצה. אל המכונית שלי. ערכו בה חיפוש קצר, שאלו קצת שאלות, לא הניחו לי לקחת איתי ספר של דייב בארי שאני קורא בים. "שלא יגידו שתפסנו לך את זה", הסביר אחד מהם. הרצון לקחת ספר היה בחלקו מחווה ל"מרק ברווז" של האחים מרקס: כשנועלים את גראוצ'ו בשירותים הוא נאבק מעט בדלת ואז נכנע לגורלו וקורא: "לפחות תזרקו לי ספר". אומרים שלא היה ספר שגראוצ'ו לא קרא.

[וורד לא מסמן קו אדום מתחת לגראוצ'ו!!!]

נכנסנו לרכב שלהם ונסענו לתחנה. המיזוג עבד, ובאופן הכי חולני שיש, המוח שלי התחיל לזמזם "לטיול יצאנו, כלנית מצאנו…" זה מה שעובר בראש לבנאדם בדרך לחקירה? כן, בעיקר אם ישן שעות ספורות והשפעת האלכוהול עוד לא פגה.

***

חניון המשטרה חם ודחוס ונטול אוויר כבר בשבע בבוקר. יש שם המון כיסאות מיותמים שנראו לי כשירים לחלוטין, ומעט מאוד מקום פנוי לחנות בו. עלינו לקומה שמונה, הונאה חוף. שם כנראה חקרו בזמנו את קליגולה, אחרי שגנב צדפים לנפטון.

הייתי שליו לחלוטין, כי ידעתי שלא עשיתי שום דבר פלילי. ניחושים? טעות מוחלטת, אי הבנה שקשורה לפייסבוק, אשת שוטר שבעלה מנסה להפליל אותי, תאום מרושע, הם ראו את ההופעה שלי, נתקלו בטיוטה של ספרי "הייתה לי יד בדוור – זכרונותיה של דומינטריקס". לך תדע.

הופקדתי בידיו של אחד א', ששוב, מטעמי שמירה על פרטיות לא אסגיר את שמו, שגילה לי סופסוף שמדובר בחשד להטרדה מינית.

באינטרנט.

של קטינים.

אם עד עכשיו הייתי משועשע, בשלב הזה כבר פרצתי בצחוק (באינטרנט?! מצאו מי).

הבחור, שבוודאי צעיר ממני בשני עשורים ועשה קורס של 110 שעות, אמר שכבר ראה אנשים צוחקים לשמע האשמות, ושזה לא נגד החוק להימשך לגברים, ושעד כה הם צדקו בכול. נדמה לי שהוא לא הצליח לקרוא אותי, אולי גם בגלל ששילבתי רגל על רגל, והיה שלב שהוא תקע בי מבט תוהה והישרתי אליו עיניים א-לה לארי דייויד.

הייתה מחשבה טורדנית שלא הרפתה ממני לאורך כל התשאול, שהיה "לא חקירה תחת אזהרה": אולי אשאל אם יש לו סוללה חדשה, ואז אתקן ואכוון את שעון הקיר שלו, שעמד מלכת. במשרד ליד, לעומת זאת, לשעון הקיר כלל לא היו מחוגים ממשיים, רק כאלה שצוירו בטוש ירוק. אולי הסתתרה שם איזו אמירה על הזמן ועל עבודת החוק. במשרד ההוא גם הראו לי את ההצהרה המודפסת שלי, ובשלב הזה כבר הרגשתי ממש לא נוח: אני לא מתנסח ככה; זה ייצוג לא הולם שלי, מעוות. זה כמו לקרוא לי פדופיל – זה פשוט לא אני.

פּדופיל… היש משהו נתעב מזה? אולי טוקבקיסטים בתשלום, כי להם אין תירוץ פסיכולוגי. החשד המופרך דבק בי כמו צואת כלבים לסוליית נעלי בובה, ובמעלית (אחרי כשעתיים המתנה הוחזר לי הטלפון שלי ונסעתי הביתה) הבטתי בעצמי בחשד במראה – באמת יש משהו סוטה בפרצוף הזה.

***

ביום המחרת הוחזר לי המחשב הנייד, כלי העבודה שלי.

מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, בין השאר בגלל שחברת הוט לא מתלהבת לנתק אותך כשאתה מבקש להתנתק, הם צדקו בנוגע לכתובת האיי-פי, רק טעו בנוגע למיקום הפיזי שלה (לא אצלי בבית), למי שהשתמש בה (לא אני וגם לא מי שגר בבית השני), בזה שבאו אליי הביתה, בזה שלא ערכו בדיקה מקדימה לבדוק אם החשד בכלל מתקרב להיות סביר, בזה שחיסלו לי יום עבודה, והשופטת טעתה בכך שחתמה בקלילות על צו החיפוש והחיטוט בחיי עקב איזו אמתלה קלושה כהגיג של כדורגלן.

שמעתי שעכשיו כבר יש להם קצה חוט. נכון, כדי להגיע אליו הם היו צריכים למשוך לי בחבל, אבל אני מוכן לרשום את זה כתרומתי הצנועה להשלטת החוק בישראל.

א"א

יהיה בסדר - לא צריך הגהה או שכתוב. פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

יהיה בסדר – לא צריך הגהה או שכתוב.
פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: