הו, האנושות

דו-קיוםברווזוני הים (Lepas anatifera) שרבבו את צוואריהם כקוברה מהופנט-חליל בחיפוש אחר משהו, חמצן, יש להניח, ורצוי שיהיה מהסוג שניתן לנשום בתוך מי מלח, ולא באוויר ותחת עינה המעוננת של השמש. חלקם גם מיששו בזיפיהם את העץ הלח בחיפוש אחר מזון.

בתי ואני יצאנו להליכה בים, ועל החול מצאנו קורת עץ גדולה משורטנת שעליה מושבה עצומה של הזיפרגלאים האלה. עיר שלמה. רצינו להציל אותם, אבל החשש למעוך חלק מהם מנע מאתנו לשחק יותר מדי עם הקורה, שהייתה מצופה לחלוטין ביצורים.

נכון, אני לא בטוח שהרומאים היו שוכרים את שירותי כיועץ מקצועי לו היו רואים את האקוודוקט שחפרתי במטרה לנתב מים ולחות אל קורת העץ, אבל החיזיון האבסורדי כן גרם לזוג מסוקרן לעצור על ידנו, והגבר שהיה יותר פרקטי ממני סימן לי להרים את הקורה בצד אחד, הרים אותה מצידה השני, ויחד הצפנו אותה בחזרה בים, ואני עוד השטתי אותה הלאה, פנימה, לכיוון המעמקים.

האיש היה דתי, ואני מנצל את העובדה על מנת לציין שעל פי ההלכה הברווזונים טמאים למאכל יהודים, וכי בימי הביניים אנשים סברו כי מהסרטנים הללו מתפתחים אווזי ברנטה (ושוב, תודתי המתמשכת לפנחס אמתי). אני די בטוח שקיימים לא מעט טוקבקיסטים שמפיצים את הסברה הזאת גם בימינו.

כך או אחרת, בתי ואני המשכנו לצעוד, ולכל אורך החוף מצאנו פיסות קטנות יותר של עצים, קני סוף, ספוגיות, עצמות והשד-יודע-מה, שעליהם היו קהיליות קטנות יותר של הברווזונים הללו. נדמה היה שמשהו חמור פקד את המסעדה הסינית בביקיני בוטום.

את כולם החזרנו למים.

בדרכנו חזור, גילינו בשלבים מייאשים כי עמלנו ותקוותינו היו לשווא: אחת אחר השנייה מצאנו את כל נושאות הברווזונים עומדות שוב על החול, כולל את הקורה העצומה.

כי זהו חוק בל יעבור: כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

***

לאחר מכן ישבנו בסאן ביץ', שם מגישים חומוס וטחינה משובחים. כמה דקות לאחר שהתחלנו לאכול, הגיע למקום בבהילות שוטר-חוף על כלי רכב שאני יכול רק לתאר כסגוויי עם גלגלי עזר. מיד חבר אליו עוד שוטר, רגלי, ונראה היה שהם בדרכם למשימה בהולה.

לתומי סברתי שהם באו לחקור מדוע גובים 13 שקלים על בקבוק קטן של שתייה. אך לא.

צפיתי, כאחרון החטטנים, כששני אלה ירדו אל החוף ופצחו בשיחה עם כמה מהקייטנים. לא היו דחיפות, לא צעקות, לא תנועות קדחתניות של הגפיים, אבל ניתן היה להבין שהשוטרים מבקשים מהקבוצה הקטנה שתעזוב את החוף.

די מהר הסתבר שלא מדובר בקבוצה קטנה – היו שם כמה עשרות נשים, גברים וילדים, שהחלו לנדוד בהוראת השוטרים דרומה. התקשיתי להאמין שהם מנוּוטים לחוף הסטודנטים, משום שעל פי הלבוש הנחתי שהם מוסלמים. עקבתי אחריהם וגיליתי שהם מובלים בחזרה אל האוטובוסים שלהם. אולי הם היו לבושים ביותר מדי שחור לטעמו של האדם הלבן המשתזף במטרה להשחיר.

זה לא נעים לראות טרנספר.

שאלתי כמה מהם מה קורה, אבל הם דיברו רק ערבית, שפה שלצערי מערכת החינוך שלנו לא טרחה ללמד אותי. הנהג של אחד האוטובוסים, שהסכים לדבר אנגלית (אולי הם סרבני עברית), אמר שאין לו מושג למה הם התבקשו לעזוב.

"שום דבר, אחי," אמר לי אחד השוטרים כששאלתי מה קורה.

השוטרים התנהגו באיפוק, המגורשים התנהגו באיפוק, וצעיר אחד הוכנס באיפוק לניידת.

אז אכן, כפי שכבר אמרתי, כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

א"א

photo

צילום: ארייה אשרוב

נח בשבע שגיאות

חיילי הצעצוע שלי.
זיכרון עצל וחסר טעם שמתגנב מאחורי קלעי המחשבה ומתייצב באור הזרקורים בזמן שהמוח מחפש לעצמו נואשות גירויים, מאחר שהדבר שבו מעסיק אותו בעליו משול לבולען הגוּתי.
וחושב המוח הלאה: האם יש גן עדן או גיהינום כלשהם או איזה וָ‏לְהַ‏לַ‏ה אליו הלכו חיילי הצעצוע שלי, לאחר שהמסתי אותם תחת קרן הלייזר האכזרית של הזכוכית המגדלת שלי? בזמנו, תבינו, לא היו יוטיוב ואקסבוקס ואינסטגרם, הדרך היחידה לעשות סלפי הייתה להיכנס לתא של פוטו-רצח, והעולם היה אפור ושומם וחסר עניין, כך שהבנאדם צריך היה לייצר לעצמו שעשועים לשעות הפנאי. וזאת הייתה אחת מהדרכים היצירתיות בהן העברתי את ילדותי: המסת חיילי צעצוע תחת זכוכית מגדלת.
כתוצאה הם הפכו לגושים מבחילים של… משהו, שדי דמה ל… משהו, אם כי לא היה ברור למה בדיוק, כשפה ושם בצבץ מתוך הגוש הטבוח המומס נשק, או ראש, או דבר אחר שהעיד כי מדובר בשרידים של העימות ההיסטורי המכריע ביני לבין שטנץ מפלסטיק.
הזיכרון הגיח כאמור מתוך ייאושו של מוחי, בזמן שאילצתי אותו לצפות בסרט "רכבת הקרח", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון ג'ון הרט, אד האריס וטילדה סווינטון. דעתי על הסרט בשתי מילים: ז-בל. מטפורה עלובה ולעוסה ומטופשת שחבל בכלל לבזבז עליה את הזמן.
וכך קרה שתהיתי אם זה הסרט הכי מטומטם שאראה השנה, כשבד בבד אני תמה מה עלה בגורלם של קורבנותיי הפלסטיים.
וראו זה פלא – יום לאחר מכן קיבלתי תשובה על שתי השאלות, כשהלכתי לראות את הסרט "המבול", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון אנתוני הופקינס, ריי ווינסטון וראסל קרואו. ועוד בתלת-ממד.
הסרט, שבמקור נקרא "נח", עוסק בסיפור התנכי אודות התיבה, שכולנו מכירים היטב. והוא מטומטם עוד יותר מ"רכבת הקרח".
עכשיו, זוכרים את הנפילים שעזרו לנח לבנות את התיבה והגנו עליו מפני האספסוף בהנהגתו של תוּבַל קין (וולקן היהודי)? אל תגידו שלא, בחייכם! אני אמנם לא בדיוק תלמיד ישיבה, אבל ברגע שראיתי את הנפילים ידעתי – בוודאות מוחלטת – שזהו הגיהינום אליו הלכו חיילי הצעצוע המומסים שלי: אל הסרט האווילי הזה של דארן ארונופסקי. שהרי הנפילים נראים בדיוק כמו חיילי צעצוע מומסים, גושים חדגוניים ותמוהים של… משהו.
איך? איך קורה שהאיש שפעם עשה את "פַּי", ואת "המתאבק" שאהבתי, עשה גם את הדרעק הזה?! כנראה שאחרי "ברבור שחור" – שרצה ולא הצליח להיות סרט של פולנסקי – עלה למישהו השתן לראש, וזאת אולי התיבה הקטנה שהוא בנה כדי לשוט בה במבול הצהוב.
הסרט המשונה הזה, הריקני, נפתח באפילוג שנראה כשייך לסרט מבוסס-קומיקס; עובר לסגנון רוחני ניו-אייג'י מיופייף וזב-חוטם שמטיף בחשאי גלוי לצמחונות (זוכרים את חיית האיצטרובל התנכית האגדית? האנשים הרעים, החוטאים שבגללם הבורא משמיד את הארץ, הורגים אותה. וגם מחליפים את ילדיהם תמורת בשר); אחרי זה נראה כמו מחווה ל"הגביע הקדוש" של מונטי פייתון; משם פונה פנייה חדה לאקשן רווי פעלולים מרשימים בתלת-ממד; ואז נמתח לאורך פרק זמן מייגע כדרמה משפחתית לא מרשימה (בתלת-ממד!); ובסוף אתם מקבלים את נח שהופך לג'ק טורנס מ"הניצוץ", ואין פלא – יש לו קדחת הבקתות.
All rain and no play make Noah a dull boy
עד כמה הסרט מטומטם? הנה: בזמן השהייה הארוכה על התיבה, מסתבר שאשתו של שם בהיריון. בשלב הזה, נח בטוח שעל הגזע האנושי להיכחד, כך שהיריון ממש לא עולה בקנה אחד עם תכניותיו. אז יש לו פתרון יצירתי: אם תיוולד בת, שיכולה להמשיך את האנושות, הוא יהרוג אותה. בן הוא ישאיר בחיים. כל זה תוך התעלמות אווילית מהעובדה ששם ואשתו יכולים להמשיך להתרבות גם בעתיד.
אה, כן, ידעתם שנח היה הנינג'ה הראשון? יש לו מין אבני נפץ קטנות ופלאיות כאלה, ולדעתי האישית מדובר בקקי של הנפילים.
ואולי הכי יפה: נח היה רופא מרדים. וטרינר איפידורלי, או משהו דומה.
עכשיו, יכול להיות שהוא נועל טימברלנד, או שזה רק אני?
טוב, די, ממש אין טעם להמשיך לדוש בדבר הזה. הסרט הזה יותר קלוש מהדעות של רוג'ר ווטרס.

 

רק הערה קטנה לסיום, אם יותר לי, ליוצרי "רובוקופ": כל כך הרבה מיליארדים השקעתם בו, ולא יכולתם לשים קצת שמן, שיפסיק לחרוק על כל צעד ושעל?!

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: