אין לי כל זיכרונות ילדות

רק שעפתי.

מאום בי אינו מעיד שאי פעם הייתי ילד, שלא ניחנתי בקרחת השמנונית, בעור היבש המכחיל, בחוטם החרוש נימים מפוצצים, במפרקים הנעולים. ומעבר למראה החיצוני, בפנים לא נצרבו בי זיכרונות ילדות משום סוג: לא ריחו הנמוג של מזרן העגלה המעופש, לא זיכרון טעם הגומי הנוכרי של מוצץ חדש, אפילו לא צעצועים שבורים מתחת למיטה. לא תמונות ולא טראומות; הותרתי את עצמי נקי. אולי זה משום שהזיכרון שלי דפוק, ואולי בדיוק להפך: אולי מנגנון זיכרון נשגב בחר למחוק את כל הפרטים האלה לחלוטין ממאגרי המידע, מסיבות השמורות עימו.

הרי סביר להניח שגם אילו הייתי זוכר את התקופה המוקדמת הזו בחיי, הייתי מתחרט על כל רגע, כפי שאני מתחרט על מרבית ימי נעורי, שעברו בלכלוך תמידי בקפלי הצוואר, בצחנת גרביים ובקרבות רחוב. ומובן מאליו שגם על ימי בגרותי המכלימים. ובכל מקרה, למי אכפת (אפילו לא לי) ומי כבר יכול או מעוניין לנחש מה עבר עליי? אולי היכו אותי, אולי נישקו אותי, אהבו או שנאו אותי, כיסו או גיהצו אותי: הכל אבוד, ותודה; העבר מקומו בתהום הנשייה, משם אינו יכול להאט אותנו כעוגן נסרח.

השריד הבודד בזן הנכחד של זיכרונות הילדות שלי הוא היום בו עפתי. ואיזו הרגשה נפלאה! שלוש קומות צנחתי בקיבה מצטמקת, ונחתי נחיתה רכה מאין כמוה.

גרנו בבית קומות מכוער, הוריי ואני – עוד לא ניתנה לי החירות לברוח – בקומה השלישית, כפי שכבר טרחתי לציין. זה היה יום מוצף שמש, אני מניח, אם כי בהחלט ייתכן שזה היה היום הסגרירי ביותר בעשור ההוא.

בעצם כן, קיץ, כי אמי החזיקה אותי בזרועותיה ליד החלון הפתוח, והרי סביר להניח שדאגה, ושלא הייתה מסכנת את ריאותיי בחשיפה לרוח פרצים, שמא אצטנן.

ציפורים לא צייצו. אבא חזר מהעבודה (אני לא כותב שיר). הוא החל לעלות במדרגות, מזיע כתמיד, כשהיא קראה לעברו "היי גבר, תפוס. זה שייך לך," והשליכה אותי החוצה מהחלון. כלבה.

נהניתי במיוחד. זה היה חלום. אין שום ספק שתוך כדי ריחוף נמרח חיוך אווילי ושטותי על פרצופי הרך, שכבר אז נהג להיצמד ביניקה אל חזותיהן של מיניקות. למזלו של השד-יודע-מי בהיסטוריה העלובה שהתרחשה מאז, אבא היה איש שרירים, והוא קלט אותי בזרועותיו בקלות יתירה, כמעט מבלי שהיציבה שלו תעורער, בהמשך ישיר לתנועת הנסיקה החלקה שלו, שלוש מדרגות מדי פסיעה, כאילו נפילת תינוקות מהקומה השלישית היא חלק טבעי מהתנהלות הדברים. הוא ליטף אותי, הרכין ראשו לעברי, הביט בי במבט עצוב (אני מוסיף פרטים לטובת הנפח המלודרמתי) והמשיך לעלות אל אשתו.

עד היום לא הצלחתי להחליט – לא שהתעמקתי בזה יותר מדי – אם היא סמכה על כוחו וראתה במעשה שעשוע, או שאולי רצתה להיפטר ממני, אישה יקרה גם אם חסרת אחריות. אם זה המקרה, טוב, אפשר להבין, בטח בכיתי בלילות.

בכל אופן, הוא עלה הביתה, נכנס פנימה ולא אמר מילה. דממה. הוא גם לא הכניס לה את הפליק שהגיע לה. וזה דווקא מאוד מצער: לזיכרון הילדות הבודד והנדיר שלי יש את הוויזואליות שלו, את התחושה הפיזית של הבטן המתהפכת והמעבר השקט באוויר מזרועות רכות וניחוחיות לזרועות מוצקות וחמוצות-בשמת, את הריח של האוויר החורפי (?!!?), והדבר היחיד שחסר הוא החלק המוזיקלי: צליל המצלתיים המעודד, היבש, של הפליק שהיה אמור לנחות, ולו רק למען אמות המידה האמנותיות, על פניה העדינות של אמי.

א"א

* נכתב מתישהו בסוף שנות השמונים *

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: