תלושים מהמציאות

IMG016

בכל חג מקבלים כל שכירי מדינת ישראל (חוץ מעיתונאים, אני מניח) מתנות ותלושים לחג. רוב המעבידים יעדיפו להטיל את האחריות לפתחו של העובד, ובמקום לבחור עבורו מתנה, יעניקו לו תלושי שי. זה יוצר בעיה, כי דבר אחד ברור בעניין תלושי השי: הם לא מספיקים לכלום!

הקמצן או דל האמצעים יעניקו תלושים בשווי 150 שקלים, הנדיבים או הפזרנים ירעיפו 1,500 שקלים, אבל לעובד זה לעולם לא יספיק. הבעיה היא כמובן לא סכום המתנה, אלא דרך החשיבה של מקבל התלוש. זה מתחיל מאותה רשימה בגב התלוש, שמסבירה באילו בתי מסחר ניתן לממש את המתנה. תהיה זו רשימה של 203 חנויות ברחבי הארץ, העובד תמיד יהיה ממורמר מכך שהשנה, דווקא השנה קיבינימט, אי אפשר לקנות עם התלושים ברשת "זברה ציקליד"! שהרי איך יכול המעביד שלו להיות כל כך מטומטם ולא לדעת שהשנה משה בונה מחדש את האקווריום שלו, ואת כל חופשת פסח הוא עומד לבלות בנסיון להרבות ציקלידים?! מה, הוא לא שומר על קשר עם העובדים? רק כי המשרד שלו בקומה העליונה הוא תלוש מהעם? איזה מין צורת התנהגות זו?

ואחרי שהעובד גומר לקלל את המעביד שלו ואת סדרי העולם כולו, הוא בוחר מהרשימה הצנועה את בית העסק שהכי פחות מפריע לו לבזבז בו את תלושי השי היקרים שלו. כאן מגיע שלב העירפול הקיומי: האיש מגיע לבית המסחר התואם-תלוש ומביט סביבו. לכאורה, כל האפשרויות פתוחות לפניו, אך למעשה מסתבר שהאפשרויות מאוד מצומצמות: הוא מגלה שבית העסק מלא עד גודש רק בחפצים שהוא לא זקוק להם. הוא עולה ויורד במדרגות הנעות של הכלבו השש-קומתי, מיואש, מחפש מה לקנות, ובסוף נופלות עיניו על מלחייה. המלחייה עולה 58 ש"ח. האיש לא זקוק לה, אבל היא יפה, ובעצם בחינם. אבל אז מתחיל האיש לחשב: 58 ש"ח?! למה לבזבז על משהו שאני לא זקוק לו, אם אפשר לקנות משהו גדול, חיוני, במקום המלחייה הטפשית? מצד שני, במצב נורמלי, לא הייתי מרשה לעצמי מותרות כאלה, אז למה לא לקנות בכל זאת?

כאן מגיע השלב השני בהפרעה המחשבתית: לא משנה מה הסכום, כאמור, זה לא מספיק. לצורך המחשה נניח שמדובר ב-500 שקלים. האיש מחשב בראשו ומגיע למסקנה ש-58 ש"ח זה יותר מעשירית מסכום המתנה, וקצת טפשי לבזבז את זה על מלחייה. עיניו נופלות על עוד משהו שהוא לא זקוק לו בכלל: מסחטת פירות הדר. זו עולה 487 ש"ח, ולמרות שהוא לא שותה לעולם מיץ הדר עם ארוחת הבוקר, הרעיון מושך אותו. מצד שני, הוא חושב, אם כבר יש לי 500 ש"ח, למה לא לקנות המון המון דברים קטנים, במקום דבר אחד גדול, נניח 88.2 זוגות גרביים? אבל, אם יקנה 88.2 זוגות גרביים יחזור הביתה וירגיש מתוסכל – גרביים בסך הכל. ואם יקנה את המסחטה שוב יחזור הביתה מתוסכל – רק פריט אחד הוצאתי מהמתנה לחג?! ואם יבחר במוצר שעולה 1,200, ו-500 הש"ח יהוו מעין הנחה, ירגיש שנדפק כי הוציא כסף מכיסו. איזו מין מתנה זאת?! כך או אחרת המעביד ייצא קמצן, כי לא ידע לספק סכום הגיוני שיספיק במדויק גם למסחטה וגם ל-88.2 זוגות גרביים, או סתם למייבש כביסה גרמני.

והעובד האומלל נע בין הקומות, קונה גרב פה, סינר שם, שוקולד בצורת לוחות הברית במקום אחר, רץ הנה והנה כשכמות השקיות בידיו הולכת ומתרבה והופכת לבלתי-נשיאה, כשלכל שקית צמודה קבלה רלוונטית, ובכל קופה הוא נשאל אם יש לו כרטיס מועדון והוא מחוייב לענות בשלילה, נבוש כאילו הודה בגניבת ליפסטיק, ובמחלקת קוסמטיקה לא מקבלים את תלושי העודף ממחלקת הספורט, וביציאה מהבניין גלאי הגנבים מצפצף כי באחת מהקופות לא ניטרלו את המזעיקון, ועכשיו לך תסביר לשלושת אנשי חברת השמירה שבכל זה אשם הבוס שלך, המניאק שנתן לך מתנה לחג.

א"א
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: