לרכוב על התנין (מכתב פתוח ל-ג')

alligator-ridingחבר,

חשבתי עמוקות על מסכת הטיעונים שלך אודות יתרונות החיים הקצרים בעידן המודרני, ולאחר עיון מדוקדק הגעתי למסקנה שאם מודדים את תנין התובנה שלך מקצה זנבו ועד נחיריו הקטלניים, יוצא שאורכו בולשיט.

הבה נהפוך את טורף העל הזה על גבו, נפתח את קרביו ונבחן: הלב והכבד שהתקנת בו, שייכים לעמך במלעיל, לפרולטריון, ואתה אינך כזה. כל התלאות הכלכליות והסיבות ה"אקטואריות" (מה זה בכלל?) עליהן דיברת, אינן חלות עליך, מהסיבה הפשוטה שאתה מרופד היטב בממון. לא, שנייה, אני לא טוען שאתה עשיר מופלג, טייקון, מיליונר או אוליגרך, אבל אתה בהחלט מסודר, ומסוגל להרשות לעצמך בקלות את ניתוח המעקפים הביורוקרטי הקטן שיביא אותך ואת יקיריך בכבוד לגיל מופלג.

ובכל זאת אתה מתרץ את ההרס העצמי שלך תוך גיוס טיעונים אקטואריים שלא חלים עליך כלל, ובוא נודה בזה: גם לא על אלה שכן צריכים להיות מודאגים מהם.

הסיבה? הייתי סוטה לתחום הפסיכולוגיה הזולה ומניח שיש משהו בתוכך שמעורר בך חוסר שביעות רצון עמוק, איזו מצוקה נפשית עמוקה שגורמת לך לאכול ולעשן את הכמויות האלה, אבל אתה נראה לי איש שמח ומאושר בחלקו, עד כמה שהדבר ניתן, כך שכנראה מדובר בסימפטום שרובנו חולקים: הפחד משנת הנצח, מאותה ארץ לא ידועה ששום נוסע אינו שב מגבולותיה. חוץ מאלביס, כמובן. דומה שיש כאלה שכל כך חרדים מפני הסוף, שהציפייה לו אינה נסבלת עבורם; תשאל את הנידונים למוות.

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, ואנחנו אלה שרוכבים על גבם, ויודעים היטב שהתמסח עוד יחמוס, שיבוא יום וניחלש והם יתנערו מאתנו וינגסו בנו וייקחו אותנו איתם למצולות.

ורק בגלל זה אני אמור לעמוד מן הצד ולראות אותך מעולל את זה לעצמך, או לשתוק כש-א' או נ' מכלים את ריאותיהם ונימיהם באמצעות כימיקלים מהונדסים מתובלים בשרידי טבק? אני מודה אמנם שהכנתי לכולכם הספדים משובחים, שייקספיריים, אבל אפילו הכתיבה שלי אינה סיבה מספיק טובה למות מוקדם מדי…

אז נכון, אנחנו רוכבים על התנין ולא לכולנו יש אוכף, אבל דבר אחד מבטיחים החיים: הפתעות. לא כולן טובות, אמת, אבל ככל שהחיים מתארכים מזדמנות יותר הפתעות, ורובן חיוביות, אלא אם כן אתה ממש מוכה-גורל.

תן לזה הזדמנות: אולי תופתע לגלות עד כמה תיהנה מנכדיך; אולי תופתע לגלות שאתה לא רוצה להשאיר את בניך יתומים בגיל צעיר; תופתע לגלות כמה משמח אותך ריחו של דשא קצוץ; תופתע לגלות שוב כמה מהנה צליל נפילת מחט על תקליט; כמה טעימים מי ברז ביום לוהט; שמשחק תופסת יותר מהנה מניצחונות נדל"ן; כמה יפות יכולות להיות נשים.

ובחרת בחיים, ולכל הרוחות, תחליף את האפטרשייב!

ארז   

אין לי כל זיכרונות ילדות

רק שעפתי.

מאום בי אינו מעיד שאי פעם הייתי ילד, שלא ניחנתי בקרחת השמנונית, בעור היבש המכחיל, בחוטם החרוש נימים מפוצצים, במפרקים הנעולים. ומעבר למראה החיצוני, בפנים לא נצרבו בי זיכרונות ילדות משום סוג: לא ריחו הנמוג של מזרן העגלה המעופש, לא זיכרון טעם הגומי הנוכרי של מוצץ חדש, אפילו לא צעצועים שבורים מתחת למיטה. לא תמונות ולא טראומות; הותרתי את עצמי נקי. אולי זה משום שהזיכרון שלי דפוק, ואולי בדיוק להפך: אולי מנגנון זיכרון נשגב בחר למחוק את כל הפרטים האלה לחלוטין ממאגרי המידע, מסיבות השמורות עימו.

הרי סביר להניח שגם אילו הייתי זוכר את התקופה המוקדמת הזו בחיי, הייתי מתחרט על כל רגע, כפי שאני מתחרט על מרבית ימי נעורי, שעברו בלכלוך תמידי בקפלי הצוואר, בצחנת גרביים ובקרבות רחוב. ומובן מאליו שגם על ימי בגרותי המכלימים. ובכל מקרה, למי אכפת (אפילו לא לי) ומי כבר יכול או מעוניין לנחש מה עבר עליי? אולי היכו אותי, אולי נישקו אותי, אהבו או שנאו אותי, כיסו או גיהצו אותי: הכל אבוד, ותודה; העבר מקומו בתהום הנשייה, משם אינו יכול להאט אותנו כעוגן נסרח.

השריד הבודד בזן הנכחד של זיכרונות הילדות שלי הוא היום בו עפתי. ואיזו הרגשה נפלאה! שלוש קומות צנחתי בקיבה מצטמקת, ונחתי נחיתה רכה מאין כמוה.

גרנו בבית קומות מכוער, הוריי ואני – עוד לא ניתנה לי החירות לברוח – בקומה השלישית, כפי שכבר טרחתי לציין. זה היה יום מוצף שמש, אני מניח, אם כי בהחלט ייתכן שזה היה היום הסגרירי ביותר בעשור ההוא.

בעצם כן, קיץ, כי אמי החזיקה אותי בזרועותיה ליד החלון הפתוח, והרי סביר להניח שדאגה, ושלא הייתה מסכנת את ריאותיי בחשיפה לרוח פרצים, שמא אצטנן.

ציפורים לא צייצו. אבא חזר מהעבודה (אני לא כותב שיר). הוא החל לעלות במדרגות, מזיע כתמיד, כשהיא קראה לעברו "היי גבר, תפוס. זה שייך לך," והשליכה אותי החוצה מהחלון. כלבה.

נהניתי במיוחד. זה היה חלום. אין שום ספק שתוך כדי ריחוף נמרח חיוך אווילי ושטותי על פרצופי הרך, שכבר אז נהג להיצמד ביניקה אל חזותיהן של מיניקות. למזלו של השד-יודע-מי בהיסטוריה העלובה שהתרחשה מאז, אבא היה איש שרירים, והוא קלט אותי בזרועותיו בקלות יתירה, כמעט מבלי שהיציבה שלו תעורער, בהמשך ישיר לתנועת הנסיקה החלקה שלו, שלוש מדרגות מדי פסיעה, כאילו נפילת תינוקות מהקומה השלישית היא חלק טבעי מהתנהלות הדברים. הוא ליטף אותי, הרכין ראשו לעברי, הביט בי במבט עצוב (אני מוסיף פרטים לטובת הנפח המלודרמתי) והמשיך לעלות אל אשתו.

עד היום לא הצלחתי להחליט – לא שהתעמקתי בזה יותר מדי – אם היא סמכה על כוחו וראתה במעשה שעשוע, או שאולי רצתה להיפטר ממני, אישה יקרה גם אם חסרת אחריות. אם זה המקרה, טוב, אפשר להבין, בטח בכיתי בלילות.

בכל אופן, הוא עלה הביתה, נכנס פנימה ולא אמר מילה. דממה. הוא גם לא הכניס לה את הפליק שהגיע לה. וזה דווקא מאוד מצער: לזיכרון הילדות הבודד והנדיר שלי יש את הוויזואליות שלו, את התחושה הפיזית של הבטן המתהפכת והמעבר השקט באוויר מזרועות רכות וניחוחיות לזרועות מוצקות וחמוצות-בשמת, את הריח של האוויר החורפי (?!!?), והדבר היחיד שחסר הוא החלק המוזיקלי: צליל המצלתיים המעודד, היבש, של הפליק שהיה אמור לנחות, ולו רק למען אמות המידה האמנותיות, על פניה העדינות של אמי.

א"א

* נכתב מתישהו בסוף שנות השמונים *

תלושים מהמציאות

IMG016

בכל חג מקבלים כל שכירי מדינת ישראל (חוץ מעיתונאים, אני מניח) מתנות ותלושים לחג. רוב המעבידים יעדיפו להטיל את האחריות לפתחו של העובד, ובמקום לבחור עבורו מתנה, יעניקו לו תלושי שי. זה יוצר בעיה, כי דבר אחד ברור בעניין תלושי השי: הם לא מספיקים לכלום!

הקמצן או דל האמצעים יעניקו תלושים בשווי 150 שקלים, הנדיבים או הפזרנים ירעיפו 1,500 שקלים, אבל לעובד זה לעולם לא יספיק. הבעיה היא כמובן לא סכום המתנה, אלא דרך החשיבה של מקבל התלוש. זה מתחיל מאותה רשימה בגב התלוש, שמסבירה באילו בתי מסחר ניתן לממש את המתנה. תהיה זו רשימה של 203 חנויות ברחבי הארץ, העובד תמיד יהיה ממורמר מכך שהשנה, דווקא השנה קיבינימט, אי אפשר לקנות עם התלושים ברשת "זברה ציקליד"! שהרי איך יכול המעביד שלו להיות כל כך מטומטם ולא לדעת שהשנה משה בונה מחדש את האקווריום שלו, ואת כל חופשת פסח הוא עומד לבלות בנסיון להרבות ציקלידים?! מה, הוא לא שומר על קשר עם העובדים? רק כי המשרד שלו בקומה העליונה הוא תלוש מהעם? איזה מין צורת התנהגות זו?

ואחרי שהעובד גומר לקלל את המעביד שלו ואת סדרי העולם כולו, הוא בוחר מהרשימה הצנועה את בית העסק שהכי פחות מפריע לו לבזבז בו את תלושי השי היקרים שלו. כאן מגיע שלב העירפול הקיומי: האיש מגיע לבית המסחר התואם-תלוש ומביט סביבו. לכאורה, כל האפשרויות פתוחות לפניו, אך למעשה מסתבר שהאפשרויות מאוד מצומצמות: הוא מגלה שבית העסק מלא עד גודש רק בחפצים שהוא לא זקוק להם. הוא עולה ויורד במדרגות הנעות של הכלבו השש-קומתי, מיואש, מחפש מה לקנות, ובסוף נופלות עיניו על מלחייה. המלחייה עולה 58 ש"ח. האיש לא זקוק לה, אבל היא יפה, ובעצם בחינם. אבל אז מתחיל האיש לחשב: 58 ש"ח?! למה לבזבז על משהו שאני לא זקוק לו, אם אפשר לקנות משהו גדול, חיוני, במקום המלחייה הטפשית? מצד שני, במצב נורמלי, לא הייתי מרשה לעצמי מותרות כאלה, אז למה לא לקנות בכל זאת?

כאן מגיע השלב השני בהפרעה המחשבתית: לא משנה מה הסכום, כאמור, זה לא מספיק. לצורך המחשה נניח שמדובר ב-500 שקלים. האיש מחשב בראשו ומגיע למסקנה ש-58 ש"ח זה יותר מעשירית מסכום המתנה, וקצת טפשי לבזבז את זה על מלחייה. עיניו נופלות על עוד משהו שהוא לא זקוק לו בכלל: מסחטת פירות הדר. זו עולה 487 ש"ח, ולמרות שהוא לא שותה לעולם מיץ הדר עם ארוחת הבוקר, הרעיון מושך אותו. מצד שני, הוא חושב, אם כבר יש לי 500 ש"ח, למה לא לקנות המון המון דברים קטנים, במקום דבר אחד גדול, נניח 88.2 זוגות גרביים? אבל, אם יקנה 88.2 זוגות גרביים יחזור הביתה וירגיש מתוסכל – גרביים בסך הכל. ואם יקנה את המסחטה שוב יחזור הביתה מתוסכל – רק פריט אחד הוצאתי מהמתנה לחג?! ואם יבחר במוצר שעולה 1,200, ו-500 הש"ח יהוו מעין הנחה, ירגיש שנדפק כי הוציא כסף מכיסו. איזו מין מתנה זאת?! כך או אחרת המעביד ייצא קמצן, כי לא ידע לספק סכום הגיוני שיספיק במדויק גם למסחטה וגם ל-88.2 זוגות גרביים, או סתם למייבש כביסה גרמני.

והעובד האומלל נע בין הקומות, קונה גרב פה, סינר שם, שוקולד בצורת לוחות הברית במקום אחר, רץ הנה והנה כשכמות השקיות בידיו הולכת ומתרבה והופכת לבלתי-נשיאה, כשלכל שקית צמודה קבלה רלוונטית, ובכל קופה הוא נשאל אם יש לו כרטיס מועדון והוא מחוייב לענות בשלילה, נבוש כאילו הודה בגניבת ליפסטיק, ובמחלקת קוסמטיקה לא מקבלים את תלושי העודף ממחלקת הספורט, וביציאה מהבניין גלאי הגנבים מצפצף כי באחת מהקופות לא ניטרלו את המזעיקון, ועכשיו לך תסביר לשלושת אנשי חברת השמירה שבכל זה אשם הבוס שלך, המניאק שנתן לך מתנה לחג.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: