רישיון גורלי

total-recall-original

לילה. רחוב חשוך בדרום תל אביב. רוצח חמוש משוטט בסמטאות; סוחרי סמים מציעים את מרכולתם לנערים בני 14 המתוסכלים מכך שהפיצוציות לא מוכרות אלכוהול אחרי 11 בלילה, ובטח שלא במחיר הרגיל, שגם הוא מופרז; סרסורים מחכים למשלוח של שפחות מין חטופות שבדואים כבר אנסו; חוליגנים מצוידים בבקבוקי מולוטוב עושים את דרכם להצית פעוטון; קבוצה של נשים לובשות צהוב החמושות במשרוקיות ובתרסיס פלפל שתוקפו פג עומדת ליד "ריקול", בית קפה סגור, ומטכסות עצה.    

ניידת פיקוח עירוני נעה על הכביש הזרוע פחיות ריקות, קונדומים משומשים, שברי זכוכית וחלומות, פסולת אקראית, הומלסים ופליטים מאריתריאה.

מאחורי ההגה יושב יוני ישועה (החברים קוראים לו ג'וני ג'יזס), בוגר סיירת מטקה, שהגירושים הכואבים מאשתו – שנטשה אותו  לטובת מאפרת בתוכניות ריאליטי – ותאונה חריגה שהשאירה אותו צולע ("מצטער", אמר הרופא, "הניתוח מסוכן מדי בגלל הקרבה לעמוד השדרה, אז תצטרך ללמוד לחיות עם הגרביל בפנים"), דרדרו אותו לעבודה בשיטור העירוני.

למרות הכול, חושיו לא התעמעמו: הוא ממהר לזהות את הסכנה הממשמשת.

יוני עוצר בחריקת בלמים לפני בית הקפה, פוסע בבטחה צולעת מעל נער שנדקר דקה לפני כן ונלחם על חייו, וללא כל מורא מתייצב מול קבוצת הנשים הלוחמניות הלובשות צהוב.

–          טוב, בנות, פנו לי דרך.

הנשים מפנות לו דרך בהיסח הדעת; יש להן דברים חשובים יותר לעסוק בהם.

יוני הולם על דלתות בית הקפה הסגור באגרופיו המוניציפליים. "איפתח איל באב, יא כאלב! האדה קפטן יו"ד!"

המלצרית בפנים נחרדת: "מחבל!"

"שו מחבל?!!?" נזעק יוני. "עירייה. סיור. חוק. סדר. תפתחי!" [ניחשתם נכון, יוני שירת בשטחים]

המלצרית פותחת את הדלת, ויוני נכנס.

יוני: תעודת זהות.

מלצרית: למה?

יוני: אל תתחכמי. תעודת זהות! את הולכת לחטוף דו"ח.

מלצרית: על מה?!

יוני: אני שואל את השאלות!

מלצרית: וגם עונה את התשובות?

יוני: זאת הבעיה אתכם השמאלנים והפמיניסטיות. מתחכמים. בכל מקרה, המקום הזה פועל בלי רישיון. ואחרי השעות המותרות. ויש לך שפם!

מלצרית: אם הוא פועל בלי רישיון, מה זה משנה אם הוא פועל אחרי השעות המותרות?

יוני: פמיניסטית! תמיד יש לכן מה להגיד! עכשיו תזדהי!

מלצרית: אתה תזדהה!

יוני: (שולף פנקס) התחלה יפה. (רושם) "העלבת עובד ציבור".

מלצרית: שמע, קוראים לי רינה, ואני רק עובדת פה. הבעלים בחו"ל. אני בסך הכול מנקה עכשיו.

יוני: רינה, מה?! על מי את עובדת?

מלצרית: מה הבעיה שלך? רינה. רינה יחזקאלי, אני בת 27, תאריך לידה שמונה בינואר, במקור מגבע כרמל, תואר ראשון בסוביודיצה השוואתית.

יוני: (צחוק זחוח) אה, באמת? ואני לתומי חשבתי שאת חסיה רניאלי, 72, תאריך לידה יונה בשמנואר, מקרע גרביל, תואר שני משמאל! ואם את באמת רינה, אז למה קוהייגן כל כך מתעניין בך? אה? למה הקנצלר נתן הוראה להביא אותך בחיים?!

מלצרית: על מה אתה מדבר?! קוהייגן זה ההוא שתמיד מזמין מקיאטו ומתלונן שיש יותר מדי קצף בקפה? ההוא שמזמין מטיאס כבוש על חלה?!

יוני: טוב, אם את רוצה לעשות את זה בדרך הקשה, אין בעיה. (לתוך מכשיר הקשר) הפעל קוד אורוול. מיידית!

תוך שניות בודדות עוצרים מחוץ לבית הקפה, בחריקת בלמים, עשרות ניידות משטרה, ג'יפים של מג"ב ומסוקי קרב (בחריקת רוטור?)

בית הקפה החשוך מואר בזרקורים מרצדים ובשלל נקודות אדומות של רובי הצלפים.   

יוני: המשחק נגמר, רינה… סליחה, חסיה. תסתובבי לאט-לאט, בלי תנועות פתאומיות. את באה איתנו לחינוך מחדש. את היחידה שיודעת מה הצופן הסודי שמסיר את החיוך המזויף מפניו של חולדאי, ואנחנו לא יכולים להסתכן שזה ייפול לידי האופוזיציה.

מלצרית: אתה מטורף! אין לי מושג על מה אתה מדבר!

פלאשבק. 1865. תיאטרון פורד, וושינגטון הבירה. הנשיא לינקולן יושב בתא הנשיאותי, צופה במחזה עם רעייתו פולה. הווילון מאחוריו נחצה. רינה יחזקאלי משרבבת פנימה את ראשה ויד חמושה, יורה בנשיא וצועקת "סרק, סרק!"

קדימה בזמן ועדיין פלאשבק. 1933. חוף תל אביב. חיים ארלוזורוב צועד בניחותא (מותג הנעליים הכי פופולרי לפני אדידס רום היה "ניחותא"). רינה יחזקאלי מדביקה אותו מאחור, מצמידה אקדח אל עורפו, צועקת "סרק, סרק!" וסוחטת את ההדק.

קדימה בזמן ועדיין פלאשבק. 1995. כיכר מלכי ישראל…

הווה. צהריים. כוח משטרה מיוחד מגיע לקפה "ריקול" להחרים את מכונת האספרסו, בחשד שמדובר במכונת זמן.

א"א

סוג של הגות

מרסל דושאן, "אראטום מוזיקל – 7 וריאציות על שליפה של 88 פתקים", פסנתר: סטפן גינסבורג, סב-רוזה, 68 דק'

תו אחד בודד בכל פעם. זה מה שנקרא הפסנתרן לנגן. תו אחד בודד. כל אחד מ-88 הקלידים זוכה למגע קצר אחד בכל אחת מהווריאציות. וזהו. זו היצירה. אנטי-תיחכום: על המבצע לנגן את כל התווים במידה שווה של חוסר איכפתיות, ללא הטעמה, בקצב אחיד. סדר נגינת התווים נקבע על ידי שליפת פתקים ממוספרים מתוך כד.

הרעיון כולו נשלף מתוך הקופסה הירוקה של מרסל דושאן. או בעצם של Rרוז סֶלַאוִי. מאה שנה חלפו מאז נהגה.

בווריאציה הראשונה מנוגנים התווים ביובש, בהפוגות ארוכות יחסית. הם מופרדים היטב אחד מהשני; בווריאציה השנייה הם מנוגנים עם פדל ההשהיה של הפסנתר, כך שאחד מחלחל לתוך השני ונוצרים מעין אקורדים; בווריאציה החמישית מנוגנים כל התווים פעמיים – פעם מהסוף להתחלה, ופעם בסדר ה"נכון".

אורכם של הפרקים נע בין 3 ל-8 דקות, אולם הווריאציה הרביעית, מרכז היצירה, שכותרתה "לאט מאוד, חזק", נמתחת על פני למעלה מ-36 דקות. הרווחים בין התווים משתנים – 13 שניות, 26, 17… בממוצע יש לכל תו 24 שניות. אתם מוזמנים להקשיב להם מתאדים עד דוק, נעלמים מן האוזן, אולי לחלוטין ואולי לא, לתהות אם אכן הפסקתם לשמוע אותם, אם אולי הצליל עוד נעוץ במוח מבלי לצאת בעוד קיומו הפיזי בחלל פסק, או שאולי הוא ממשיך אך אוזניכם כבר לא מה שהיו פעם (אם אי פעם היו). ההופעה של כל תו חדש דרמטית, סערה אחרי שקט.

האם זאת אכן "טעות מוזיקלית"? האם זו מוזיקה? אנטי-מוזיקה? האם זה שווה-ערך לתשיעית של בטהובן, או של ברוקנר? שאל קייג': מה מוזיקלי יותר – צליל של משאית חולפת, או צלילה של משאית החולפת על פני בי"ס למוזיקה? לצורך הביצוע השתמשו בפסנתר ביזנדורפר שקודם לכן שימש לנגינת הקרייזלריאנה של שומאן. האם התוצאה הייתה פחות מוזיקלית אם היו משתמשים בפסנתר רוסי יד-שנייה שקודם לכן ניגנו בו סולמות? כנראה שלא לדעת דושאן, שייעד את היצירה לכל מקלדת שלא תהיה.

יומיים האזנתי לדיסק הזה ללא הרף, מה שלא ניתן היה לבצע עם ברוקנר או בטהובן. האם הדבר הופך את התשיעיות שלהם לפחותות-ערך מול התווים האקראיים של דושאן? מוזיקה אמורה הרי לרגש, לגרום לך לתחושת התעלות, לא? בטהובן מרגש. אתה ניצב מולו וברור לך מעבר לכל צל של ספק שאוזניך עדות לאמנות שגיבה. יש מלחינים אינטלקטואליים, אבל פנייה לאינטלקט אינה ערובה למוזיקה מרגשת (אלא אם כן היא מרגשת למרות האינטלקט שמאחוריה). יש מלחינים פרימיטיביים. פרימיטיביות עשויה לרגש, כמובן, אבל הפרימיטיביות שבפניה אנחנו ניצבים במקרה הנוכחי כל כך מוחלטת, שאין לה סיכוי לרגש. זו התחתית של התחתית. מלבד "4:33" של קייג', זו כנראה היצירה הקלה ביותר לביצוע בהיסטוריה של המוזיקה, אפילו בהשוואה למוזיקה של הראמונס, לדוגמה. האם יצירה שקל לנגן אינה בעלת ערך? אם כך, מדוע קמו לראמונס כל כך הרבה מעריצים בכל רחבי העולם? האם אני שואל יותר מדי שאלות?

העניין במוזיקה הוא כנראה שהיא לא אמורה לעשות משהו ספציפי. האבסטרקטיות המובנית במוזיקה הופכת אותה לפונקציונלית. אנחנו מערים לתוכה את התכנים, לפי תבניות מחשבתנו, ומאותו רגע כבר לא חשוב מה הייתה כוונת המלחין ומה חושבים אחרים: היא תרגיע אותנו, תסעיר אותנו, תלווה אותנו בשעת הספונג'ה, ברגעי זעם, ברגעי אבל… לכל מצב רוח יש מוזיקה משלו, ולהפך.

הדיסק הזה, שהוענק לי על ידי חבר שאמר "על זה שום קיסר לא יגיד שיש פה יותר מדי תווים", קסום בעיניי. אפשר להאזין לו בקשב רב ולראות כיצד כל תו הופך לעולם בפני עצמו; אפשר לשים אותו ברקע, להסתובב בבית, ולהיות מופתע כל פעם מחדש כאשר אתה שומע צליל – היי, משהו קורה! ומעבר לזאת הוא כל כך זעום ומימי, שניתן לשמוע אותו אפילו במצבים שלא בא לשמוע מוזיקה; סוג של הגות. המוזיקה מופשטת על ידי מבצעיה, אפילו.

 א"א

רונדו

טטנוס.
ט' אנוס.
Tête a Nous
תתענו
תטענו
תטעמו
תרבחו ותסעדו
תתחתנו ותתמסדו
תתרווחו ותתמסמסו
תסמסו ותרמו
טירמיסו
Sous le soleil exactement
סורבאיה ג'וני
סולם יעקב
עקוב אחריי
אחוריי
המבול
השירות הבולאי
כשירות הרובאי
ריבוד הכבישים
כיבוד הקשישים
קישוש העצים
פיטור יועצים
עצת אחיתופל
נסיך הגאות והאופל
אופל אסטרה ברלינה
אסתרא בלגינא קיש קיש קריא
איקרה אדומה
אמא אדמה
מחכה למקדמה
Demain
מדמנה
סוף העונה
לקראת תלונה מותניים שינוס
טטנוס.

א"א

תביא לי את האהבה שלך

514ACHTC7CL._SL500_AA300_

צ'רלס בוקובסקי (1983)

איורים: ר. קראם

מאנגלית: ארז אשרוב

הארי ירד במדרגות ויצא אל הגינה. רבים מהמטופלים היו בחוץ. נאמר לו שגלוריה, אשתו, נמצאת בחוץ. הוא ראה אותה יושבת לבדה ליד שולחן. הוא התקרב אליה באלכסון, קצת מאחורה ומהצד. הוא חג סביב השולחן והתיישב מולה. גלוריה ישבה זקופה מאוד, הייתה חיוורת מאוד. היא הביטה בו אבל לא ראתה אותו. אז היא ראתה אותו.

"אתה המצביא?"

"המצביא של מה?"

"המצביא של המתקבל על הדעת?"

"לא, אני לא."

היא הייתה חיוורת, עיניה היו בהירות, כחולות בהירות.

"איך את מרגישה, גלוריה?"

זה היה שולחן ברזל צבוע בלבן, שולחן שישרוד מאות שנים. באמצעו היה אגרטל קטן של פרחים, פרחים מתים נבולים שהשתפלו מגבעולים עצובים רופסים.

"אתה דפקן-זונות, הארי. אתה דופק זונות."

"זה לא נכון, גלוריה."

"הן גם מוצצות לך? הן מוצצות לך את הזין?"

"רציתי להביא את אמא שלך, גלוריה, אבל יש לה שפעת."

""למכשפה הזקנה הזאת תמיד יש משהו… אתה המצביא?"

המטופלים האחרים ישבו אל שולחנות או עמדו שעונים על עצים או היו שרועים על הדשא. הם היו נטולי תנועה ודוממים.

"איך האוכל פה, גלוריה? יש לך חברות, חברים?"

"זוועה. ואין, דפקן-זונות."

"את רוצה משהו לקרוא? מה אני יכול להביא לך לקרוא?"

גלוריה לא ענתה. אז היא הרימה את יד ימין, הביטה בה, קמצה אותה והכניסה לעצמה אגרוף ישר על האף, בכוח. הארי אחז בשתי ידיה מעבר לשולחן. "גלוריה, בבקשה!"

היא התחילה לבכות. "למה לא הבאת לי בונבוניירה?"

"גלוריה, אמרת לי שאת שונאת שוקולד."

הדמעות שלה זלגו בשטף. "אני לא שונאת שוקולד! אני אוהבת שוקולד!"

"אל תבכי, גלוריה, בבקשה… אני אביא לך בונבוניירה, כל מה שתרצי… תקשיבי, שכרתי חדר במוטל במרחק כמה בלוקים מכאן, רק כדי להיות קרוב אלייך."

עיניה הבהירות התרחבו. "חדר במוטל? אתה שם עם איזו זונה מזדיינת! אתם רואים יחד סרטים כחולים, יש על התקרה מראה גדולה!"

"אני אהיה קרוב אלייך בימים הקרובים, גלוריה," הרגיע הארי. "אני אביא לך כל מה שתרצי."

"אז תביא לי את האהבה שלך," היא צרחה. "למה קיבינימט שלא תביא לי את האהבה שלך?"

חלק מהמטופלים הסתובבו והביטו.

"גלוריה, אני בטוח שאין מישהו שאכפת לו ממך יותר ממני."

"אתה רוצה להביא לי בונבוניירה? יודע מה, תקע את הבונבוניירה הזאת בתחת!"

הארי הוציא כרטיס ביקור מהארנק שלו. זה היה מהמוטל. הוא הגיש לה אותו.

"אני רק רוצה לתת לך את זה לפני שאשכח. מותר לכם לעשות טלפונים? אם את רוצה משהו, לא משנה מה, תתקשרי אליי."

גלוריה לא ענתה. היא לקחה את כרטיס הביקור וקיפלה אותו לריבוע קטן. אז היא התכופפה, חלצה אחת מהנעליים שלה, הכניסה את הכרטיס לנעל ונעלה אותה בחזרה.

אז הארי ראה את דוקטור ינסן חוצה את הדשא לקראתם. דוקטור ינסן הגיע עם חיוך ואמר, "אז… כן כן…"

crumbbukowski_bringmeyourlove2

"שלום, דוקטור ינסן." גלוריה דיברה ללא מבע.

"אפשר לשבת?" שאל הדוקטור.

"בטח," אמרה גלוריה.

הדוקטור היה איש כבד גוף. הוא הצחין ממשקל ומאחריות ומסמכות. הגבות שלו נראו עבות וכבדות, הן היו עבות וכבדות. הן רצו לגלוש למטה אל תוך הפה הרטוב העגול שלו ולהיעלם, אבל החיים לא אפשרו להן את זה.

הדוקטור הביט בגלוריה. הדוקטור הביט בהארי. "אז…" הוא אמר. "כן… אני ממש מרוצה מההתקדמות שלנו עד כה."

"כן, דוקטור ינסן, בדיוק סיפרתי להארי שאני מרגישה הרבה יותר יציבה, כמה עזרו לי הייעוץ והטיפולים הקבוצתיים. נפטרתי מכל כך הרבה מהכעס חסר ההגיון שלי, מהתסכול חסר הטעם שלי ומחלק ניכר מהרחמים העצמיים ההרסניים שלי…"

גלוריה ישבה כשידיה משולבות על ברכיה וחייכה.

הדוקטור חייך אל הארי. "גלוריה החלימה באופן מפליא!"

"כן," אמר הארי. "שמתי לב."

"נראה לי שזה עניין של עוד קצת זמן עד שגלוריה שוב תהיה איתך בבית, הארי."

"דוקטור?" אמרה גלוריה. "אפשר לקבל סיגריה?"

"כן, ברור," אמר הדוקטור, שלף חפיסה של סיגריות אקזוטיות וחילץ אחת מהן בנקישה. גלוריה לקחה אותה והדוקטור הושיט את המצית המצופה בזהב שלו, והצית בו להבה. גלוריה הכניסה לריאות, נשפה…

"יש לך ידיים יפות, דוקטור ינסן," היא אמרה.

"תודה רבה לך, יקירתי."

"וטוּב לב שמציל, טוב לב שמרפא…"

"תראי, אנחנו עושים פה כמיטב יכולתנו…" אמר דוקטור ינסן בעדינות. "עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך לדבר עם כמה מהמטופלים האחרים."

הוא הרים את המסה שלו בקלות מהכיסא ועשה את דרכו אל שולחן אליו ישבה אישה אחרת שביקרה גבר אחר.

גלוריה נעצה בהארי מבט. "השמוק השמן! הוא אוכל את החרא של האחיות לארוחת צהריים…"

"גלוריה, היה נהדר לראות אותך, אבל זאת הייתה נסיעה ארוכה ואני צריך לנוח קצת. ונראה לי שהדוקטור צודק. שמתי לב שחלה התקדמות."

היא צחקה. אבל זה לא היה צחוק שמח אלא צחוק בימתי, כמו תפקיד ששונן. "לא התקדמתי בכלל. אם כבר, חלה נסיגה…"

"זה לא נכון, גלוריה…"

"אני המטופלת, רוֹשׁדָג. אני יכולה לעשות דיאגנוזה טובה יותר מכל אחד אחר."

"מה אמור הרושדג הזה להביע?"

"אף פעם לא אמרו לך שיש לך ראש של דג?"

"לא."

"אז פעם הבאה שאתה מתגלח, תביט טוב. ותיזהר לא לחתוך את הזימים."

"אני הולך עכשיו… אבל מחר אני אבקר אותך שוב…"

"בפעם הבאה תביא את המצביא."

"את בטוחה שאין משהו שאני יכול להביא לך?"

"אתה פשוט חוזר לחדר במוטל כדי לדפוק איזו זונה!"

"אולי אני אביא לך גיליון של ניו יורק? פעם אהבת את המגזין הזה…"

"תקע את ניו יורק בתחת, רושדג! ואחריו תסובב פנימה את טיים!"

הארי הידק את ידו על היד שבה הכתה את עצמה על האף. "תחזיקי מעמד, תמשיכי לנסות. בקרוב תחלימי…"

גלוריה לא הראתה כל סימן ששמעה אותו. הארי קם באיטיות, הסתובב והלך לכיוון המדרגות. כשהיה באמצע הגרם הוא הסתובב ושלח אל גלוריה נפנוף קטן. היא ישבה נטולת תנועה.

*~*

הם היו בחושך ועשו את זה במרץ כשהטלפון צלצל.

הארי לא ויתר, אבל גם הטלפון לא ויתר. זה היה מטריד במיוחד. די מהר הזין שלו התרכך.

"איזה חרא," הוא אמר והתגלגל מעליה. הוא הדליק את המנורה והרים את הטלפון.

"הלו?"

זאת הייתה גלוריה. "אתה דופק איזו זונה!"

"גלוריה, מרשים לכם לצלצל כל כך מאוחר? לא נותנים לכם כדורי שינה או הרגעה או משהו בסגנון?"

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן לענות לטלפון?"

"את אף פעם לא מחרבנת? הייתי באמצע התרוקנות טובה, את תפסת אותי באמצע התרוקנות טובה."

"אני בטוחה… אתה הולך לגמור להתרוקן אחרי שתסגור את הטלפון?"

"גלוריה, הפרנויה הקיצונית המחורבנת שלך היא בדיוק מה שהביא אותך למקום שבו את נמצאת."

"רושדג, לעיתים קרובות הפרנויה שלי בישרה על אמת שמופיעה באופק."

"תקשיבי, את בכלל לא מדברת בהיגיון. תלכי תשני קצת. אני אבוא מחר לראות אותך."

"בסדר, רושדג, תגמור עם הזיון שלך!"

גלוריה ניתקה.

*~*

נֵן הייתה לבושה בחלוק הבית שלה, וישבה על שידת הלילה עם כוס וויסקי במים. היא הדליקה סיגריה ושילבה רגליים.

 2126576798_3c38ef6209

"אז," היא שאלה, "מה שלום העזר כנגדו?"

הארי מזג לעצמו שתייה והתיישב לצידה.

"סליחה, נן…"

"סליחה על מה ובשם מי? בשמה או בפניי או מה?"

הארי רוקן את הוויסקי שלו. "יופי, בואי נעשה מכל זה איזו אופרת סבון מסריחה."

"אה, ככה? אז מה אתה כן רוצה לעשות מזה? תקיעה סתמית? רוצה לנסות לגמור את העבודה, או שאתה מעדיף להיכנס לאמבטיה ולסחוט אותו לתוך הכיור?"

הארי הביט בנן. "קיבינימט איתך, אל תהיי חכמולוגית. את ידעת מה המצב בדיוק כמוני. את זאת שרצתה לבוא איתי!"

"זה בגלל שידעתי שאם לא תיקח אותי, אתה תביא איזו זונה!"

"איזה חרא," אמר הארי, "שוב המילה הזאת."

"איזו מילה? איזו מילה!?" נן חיסלה את המשקה שלה, והטיחה את הכוס בקיר.

הארי הלך לשם, הרים את הכוס, מילא אותה מחדש והושיט לנן, ואז מילא את שלו.

נן הביטה לתוך הכוס שלה, לגמה, הניחה אותה על השידה. "אני הולכת להתקשר אליה, ולספר לה את הכול."

"בחלום בלילה! זאת אישה חולה!"

"ואתה מניאק חולה!"

בדיוק אז צלצל הטלפון. הוא עמד על הרצפה באמצע החדר, במקום בו הארי השאיר אותו. שניהם זינקו מהמיטה לכיוון הטלפון. בצלצול השני שניהם נחתו, כשכל אחד אוחז באפרכסת. הם התגלגלו הלוך ושוב על השטיח, מתנשמים בכבדות, כשכל הרגליים והזרועות והגופים בסמיכות נואשת, וכך הם גם השתקפו במראה הגדולה שעל התקרה.

 2125800961_b80cb7dffc

הוא כבד, הוא אחים

dfmp_1414_night_in_casablanca_1946כשנודע שהאחים מרקס עומדים לשחרר סרט בשם "לילה בקזבלנקה", איימו האחים וורנר, מפיצי "קזבלנקה" הקלאסי, לנקוט בהליכים משפטיים נגד ההפקה, בגלל השימוש בשם "קזבלנקה" בכותרת.

גראוצ'ו מרקס שלח להם מכתב בזה הלשון:

"האחים וורנר היקרים,

"ככל הנראה יש יותר מדרך אחת לכבוש עיר ולהצהיר שהיא שלך. לדוגמה, עד שחשבנו לעשות את הסרט הזה, לא היה לי מושג שקזבלנקה שייכת באופן אקסקלוסיבי לאחים וורנר. עם זאת, ימים אחדים לאחר שהודענו על תחילת ההסרטה, קיבלנו את המסמך החוקי הארוך והמאיים, המזהיר אותנו שלא להשתמש בשם קזבלנקה.

"מסתבר שבשנת 1471, פרדיננד בלבואה וורנר, סבי סבכם, שחיפש קיצור דרך לעיר ברבנק, הגיע לחופי אפריקה, תקע את דגלו באדמה וקרא למקום קזבלנקה.

"אני פשוט לא מבין את הגישה שלכם. אפילו אם אתם מתכוונים להוציא מחדש את סרטכם, אני בטוח שחובב הקולנוע הממוצע יוכל – עם חלוף הזמן – להבדיל בין אינגריד ברגמן להרפו. אני לא יודע אם אני אוכל, אבל בהחלט אשמח לנסות.

"אתם טוענים שקזבלנקה שלכם, ושאף אחד אחר לא יכול להשתמש בשם ללא הסכמתכם. ומה בנוגע ל'האחים וורנר'? האם גם זה בבעלותכם? יש לכם בהחלט הזכות להשתמש בשם וורנר, אבל מה עם האחים? מקצועית, אנחנו היינו אחים הרבה לפניכם. ואפילו לפנינו היו אחים – האחים סמית, האחים קרמזוב, דן אחים – שחקן בייסבול מדטרויט, וגם 'שבת אחים גם יחד'.

"עכשיו, ג'ק, מה איתך? האם אתה טוען ששמך מקורי? ובכן, הוא לא. הוא היה בשימוש הרבה לפני לידתך. ככה סתם, אני יכול לחשוב על שני ג'קים – ג'ק מג'ק ואפונת הפלאים, וג'ק המרטש, שבזמנו חתך בבשר החי.

"בנוגע אליך, הארי, אתה בוודאי חותם על הצ'קים שלך מתוך אמונה שאתה ההארי הראשון בכל הזמנים, ושכל ההארים האחרים מתחזים. אני יכול לחשוב על שני הארים שהקדימו אותך. היה הארי של המגדלור, מימי המהפכה, והיה הארי אפלבאום, שחי בפינה של רחוב 93 ושדרת לקסינגטון. למרבה הצער, אפלבאום לא היה ממש ידוע. פעם אחרונה ששמעתי ממנו, הוא מכר עניבות.

"כל זה בוודאי נשמע כמו נאום כעוס ומר, אך לא זו הכוונה. אני אוהב וורנרים; כמה מהחברים הטובים שלי הם האחים וורנר. אפשרי הדבר שאני עושה לכם עוול ושאתם בעצמכם לא יודעים דבר על הסיפור הזה. יש לי תחושה שהניסיון למנוע אותנו משימוש בשם הוא רעיון של עורך דין משחר לטרף, שעושה סטאז' קצר במשרד שלכם. ובכן, אנו נילחם בו עד לערכאות הגבוהות ביותר! אף הרפתקן-חוק חיוור-פנים לא יגרום לטינה בין המרקסים לוורנרים. בתוך תוכנו כולנו אחים, ונישאר חברים עד שהסליל האחרון של לילה בקזבלנקה יתנדנד על המקרנה".

מכתב זה גרם למבוכה אצל האחים וורנר, והם ביקשו מגראוצ'ו סינופסיס, על מנת להגיע לאיזושהי פשרה. זה מה שקיבלו:

"אני מגלם רופא נאה במיוחד המטפל בילידים, וכחלטורה ממשכן פותחנים וקליפות אפונים אצל פראים לאורך חופה הזהוב של אפריקה. כשאני פוגש לראשונה את צ'יקו, הוא עובד בבית מרזח, שם הוא מוכר ספוגים לעכברי בארים שלא יודעים לשתות. הארפו הוא נושא כלים ערבי שחי בתוך כד יווני בפרברי העיר. כשהסרט מתחיל, דייסה, ילידת המקום, מחדדת חצים לקראת הציד. פול הנגאובר, הגיבור שלנו, מדליק כל הזמן שתי סיגריות בבת אחת. ככל הנראה הוא אינו מודע למחסור בסיגריות.

"יש הרבה סצנות של הדר ועוינות חריפה, ויש גם שליח שפותח בריצת אמוק. ריצת אמוק, במקרה ולא הייתם שם, הוא מועדון לילה קטן בשולי העיר".

מישהו בחברה עדיין לא היה שלם עם הסינופסיס, כך שהם דרשו פירוט נוסף. וקיבלו:

"בגרסה החדשה אני מגלם את בורדלו, אהובתו של המפרי בוגרט, במלון על חוף ים הגדוש בנערות סמוקות לחיים, שרובן הועמדו למשפט בעוון שידול. הרפו מתחתן עם בלש המלון, צ'יקו מנהל חוות יענים, ונערתו של בוגרט, בורדלו, מבלה את שארית חייה בבית באקול".

זה סתם סופית את הפה לאחים וורנר. או שהם הבינו שצוחקים עליהם, או שהתסריט הזה סיפק אותם.

א"א 

באמצע הדרך

*

כשנשבר לי הלב חניתי בצידי הדרך חסר יכולת תנועה.

מישהי שעברה שם עצרה לעזור לי, בנדיבותה.

היא הוציאה מתא המטען שלה מפתח לב מחושל, רופפה, רוממה אותי מעט מעל פני הקרקע על ג'ק, שיחררה, והחליפה לי ללב רזרבי. אחרי שטלטלה קצת בשתי הידיים לבדוק את החוזק הנמיכה את רגליי בחזרה אל הקרקע, הידקה, הטמינה את הלב הישן בתוך שקערורית אפלה מתחת לשטיח ונופפה לי לשלום בידיה השחורות.

הלב הזמני קצת יותר קטן, קצת יותר צר, והתוך שלו צבוע בצהוב של חוסר בשלות.

בגלל מידותיו הוא גורם לי לנטות על הצד, אבל אני ממשיך לנוע וסוחב לא רע בעליות, וזה לגמרי לא רע לטרנטה שנת 65' עם הרבה דפיקות, שפקחים חגים סביבה כמו אוכלי נבלות מעל דישון פצוע השוכב כבד-נשימה על קרקעית נחל חרב.

טארוּק אדמין 
מטורקית: א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: