שיימוס עגנון

עגנוןכבר שבוע שהוא עומד בחושך מדי לילה, בגינה שמחוץ לחלון שלי.

אני שומע אותו דורך בחשאי על העלים היבשים, מנסה לנשום בשקט, ומדי פעם רואה בזווית העין את משתיק הקול שלו מנצנץ כשהאחיזה שלו מתרפה מעט ותאורת הרחוב הרחוקה משתקפת בו.

אני לא מבין מה עוצר בעדו.

יש לו פקודות, ואני יושב חצי לילה בפרופיל מופנה לחלון הפתוח, עם המרפקים נעוצים בשולחן, כשהאגודלים נתמכים מתחת לעצמות הלחיים ושאר האצבעות על המצח.

אני לא עושה תנועות פתאומיות, כדי לא לסכל את המשימה שלו.

הוא נמצא בזווית מאוד נוחה לתקוע לי קליע ברקה.

עם התנוחה שלי נדמה לי שאני אפילו לא אפול הצידה, אלא ישר קדימה, הראש ינגח במקלדת והדם וחלקיקי מוח יזלגו בין הקלידים כפי שתמיד היה.

אבל הוא לא יורה,
רעש הדממה משתלט עליי,
והמחשבות שלי רק הולכות ונעשות מחרידות יותר.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: