אִלְחוּשׁ

IMG_1049הקיום בלעדייך הוא מוזר ומנוזל

עקר ומנוכר, נזיל ונגזל

מלא רִיק, ריק מתכלית

עמום

*

אם לא חָשׁוּק אלייך אני קן בלי גוזָל

ביש בלי מזל, סוס לא מפורזל

חשופית בלי רירית, נכלם

וכלום

*

נדמה היה לי שאנחנו על סף דרך חדשה
שלפנינו עוד עתיד שאהבתנו תעטר
ועכשיו הזרועות שלי איבדו את התחושה
כי האמנתי שאחבק אותך יותר

*

יושב קפוא מוקף בהיעדרך

בחוסר בְּעֶצֶם, בהיאחזות בזכרך

בשרעפַי גופך עדיין מהלך עליי

קסם.

*

הלא דמיינתי שאנחנו על סף דרך חדשה
חלמתי על עתיד, על אהבה שתיוותר
והזרועות שלי איבדו את התכלית והתחושה
ממאנות לא לחבק אותך יותר

א"א

מֶרְד הנעורים

 

שיט, אני דרכתי על גללים
הם הסתתרו בין הצללים
עכשיו הנעליים קצת יותר חומות
שיט, נשאר לי קצת בתחתונים
זה לחלוחי ולא נעים
חבל שאין לי מגבונים זה בוודאי היה עוזר

שיט, יש ריח לא נעים בחוץ
כי בביוב היה פיצוץ
עכשיו יסריח כל היום מהחלון
שיט, עברתי בענן זבובים
בלעתי כמה עלובים
זה מדגדג לי בלשון, אוציא אותם עד יום ראשון
(אתם יודעים איך!

עכשיו יש לי קקי על הנייקי… אני לא אוהב לדרוך על קקה — זה גורם לי מועקה… נפשית… בא לי להשמיע צעקה — אולריקקקקקקהה! הנעל הצ'טקמקה… טוב, אלונזי, תיכף נגמרת ההפסקה, תוך פחות מדקה, ואני חייב לחזור לשיר. ג'ה טם…

שיט — כמו שכתב חנוך לוין במחזות
כמה הוא היה דלוק על תחתים ומעכסות
שיט — זה רק טבעי שזה קורה
ככה זה נראה לי….

שיט את התחתון אני מפשיט
ויש לי בעיה רגשית
עם לבנים לא נקיים בסוף היום
שיט, נגמר נייר הטואלט
והבידה אינו פולט
אני פשוט איני קולט נתקעתי כאן עם שיט, שיט, שיט….

א"א

I, Erez?

אודות ההתחסדות

אנשים נוטים לגייס לעצמם מערכת כלשהי של אמונות. זה טבעם. זאת עשויה להיות אמונה באל כזה או אחר, בצבא, במפלגה, בדרך כלכלית, בדיאטה, בקבוצת כדורגל. הנה, אפילו לדקסטר יש אתיקה משלו.

זה בסדר גמור, כמובן, עקרונית, אלא שברוב המקרים, ברגע שאדם רוכש חבילת אמונות שכזאת, הוא מיד מתחיל להילחם על מנת לשכנע את שאר העולם בצדקת הקיט הערכי שלו. המלחמה הזאת בעייתית מעצם זה שהיא מלחמה – וככזאת מלווה לעיתים קרובות באלימות, מילולית או פיזית – וגם מפני שכבר בבסיס מערכת האמונות הזאת יש עיוות מסוים: מישהו ניסח אותה עבורך. הווה אומר, ברגע שקנית את מערכת האמונות הספציפית, בעצם הפסקת להפעיל חשיבה עצמאית. הדבר בולט במיוחד בדת, אבל לא רק.

כך, התופעה הזאת של אמונה בדבר-מה יוצרת שני מצבים שליליים: תחושה שכל העולם נגדך ויש להמירו (קונפליקט), והימנעות מוחלטת מחשיבה ביקורתית (אטרופיה שכלית). שלא לדבר על זה שאתה נעשה עיוור לאופציה שאולי, רק אולי, אין אמת אחת מוחלטת שנכונה לגבי כל בני האדם מכל הסוגים ובכל היבשות.

קחו לדוגמה את עניין הצמחונות/טבעונות.

ההחלטה להיות צמחוני/טבעוני היא מוסרית, לפעמים בריאותית, אבל היא לא הופכת אותך אוטומטית לבנאדם מוסרי, או מוסרי יותר מהאחרים. אתה בהחלט עשוי להיות מאוד נחמד לחיות, ועדיין להיות חרא של טיפוס בכל תחום אחר בחיים. הדוגמאות מוכרות.

אלא שכאמור, ברגע שמישהו מאמץ אידיאולוגיה מסוימת, הוא מיד בטוח ללא כל ספק שכל האחרים טועים, שיש לתקן את דרכם, ושהוא, מן הסתם, הרי אין ספק, עלה על הנתיב האחד הנכון, ושהגביע הקדוש של האמת בידיו.

כך נולדות שלוש מחלות ממאירות: צדקנות, צביעות והתנשאות. ראשי תיבות: צצ"ה, אונומטופיה של צקצוק הלשון, וגם אזכור של הזבוב הקטלני.

דוגמה מעולה אפשר למצוא בסטיקר המופיע כאן, שפשה ברשת.

734498_430661260342501_2114927118_n

הביטו בו.

מי שמאחורי הסטיקר טוענת שגידלו אותה על ערכים חיוביים רבים, ושבגלל זה היא הפכה עכשיו להיות צמחונית. סליחה, טבעונית – צמחונים הם הרי הניאנדרטלים האלה ש"אונסים" פרות וגוזלים את חלבן.

ביופסיה של הסטיקר הזה מגלה סממנים של שלושת המחלות:

צדקנות: כללי המוסר שלי נעלים על שלכם, ואני נעלה עליכם.

צביעות: אני מתחשבת, אחראית, מוסרית, אדיבה, כלומר נעלה עליכם. (לשון נקבה ננקטה לצורך הנוחות)

התנשאות: אותי חינכו טוב, בגלל זה אני מה שאני. כלומר, נעלה עליכם.

זה באמת המצב?

קשה לי להאמין.

אני מוכן להמר על המעט שיש לי, שרוב הטבעונים/צמחונים, אם לא כולם (כולם, זה ברור סטטיסטית) לא ניחנים בכל התכונות המופלאות המפורטות בסטיקר.

לא רק זה, אני מוכן להמר שרוב הצמחונים/טבעונים שכן חונכו כך, חונכו על ידי הורים שהיו אוכלי בשר. עוד סוג של צביעות, וגם סוג של התנשאות על ההורים ועל הסבים שלהם וכמובן על אבות אבותיהם.

עכשיו, בדרכו של ג'ורג' קרלין זצ"ל, בואו נצמצם את עשרת התכונות העילאיות המפורטות כאן:

להיות אדיבה, לכבד, להתחשב, לא להיות אנוכית, להיות אחראית, זה סעיף אחד: התחשבות.

לא להתאכזר, לא להתעלל בחלשים, זה סעיף נוסף: הימנעות מאלימות מיותרת.

לא לשקר, להבדיל בין טוב ורע, להיות מוסרית, הוא הסעיף השלישי, האפור. אפור כי אמת, טוב ורע ומוסר הם מושגים כל כך יחסיים וערטילאיים שאתה לא מסוגל לשים עליהם את האצבע, ומשום כך כולם חוטאים לאמת למוסר ולטוב ולרע מעצם קיומם.

חוץ מג'ון קייג' זצ"ל, אין לי שום ספק שהרוב המוחלט של הצמחונים/טבעונים לא דבק בשלושת הסעיפים האלה. טבעונים עדיין נוהגים בפראות בכבישים (במיוחד טבעוניות עם ג'יפים), משקרים, גונבים, רוצחים לפעמים, מעלימים מס, בוגדים בבני זוגם, מזניחים את החברים, חושבים רק על עצמם, נעשים אלימים שלא לצורך, מעשנים סמים קלים בשמירה, משתמטים, נדחפים בתור, מתעמרים בכפופים להם, נוהמים וחושפים שיני זאב, בדיוק כמו אוכלי הבשר.

אלא שהם חוזרים אחרי כל זה הביתה, אוכלים אלפלפה, ואולי מרגישים קצת יותר טוב עם עצמם.

ואז מחרבנים רעל על הקיר של אריאנה מלמד.

א"א

שיימוס עגנון

עגנוןכבר שבוע שהוא עומד בחושך מדי לילה, בגינה שמחוץ לחלון שלי.

אני שומע אותו דורך בחשאי על העלים היבשים, מנסה לנשום בשקט, ומדי פעם רואה בזווית העין את משתיק הקול שלו מנצנץ כשהאחיזה שלו מתרפה מעט ותאורת הרחוב הרחוקה משתקפת בו.

אני לא מבין מה עוצר בעדו.

יש לו פקודות, ואני יושב חצי לילה בפרופיל מופנה לחלון הפתוח, עם המרפקים נעוצים בשולחן, כשהאגודלים נתמכים מתחת לעצמות הלחיים ושאר האצבעות על המצח.

אני לא עושה תנועות פתאומיות, כדי לא לסכל את המשימה שלו.

הוא נמצא בזווית מאוד נוחה לתקוע לי קליע ברקה.

עם התנוחה שלי נדמה לי שאני אפילו לא אפול הצידה, אלא ישר קדימה, הראש ינגח במקלדת והדם וחלקיקי מוח יזלגו בין הקלידים כפי שתמיד היה.

אבל הוא לא יורה,
רעש הדממה משתלט עליי,
והמחשבות שלי רק הולכות ונעשות מחרידות יותר.

א"א

האמת נמצאת במעמקים

Schopenhauer

לארתור שופנהאואר (1788-1860), מגדולי הפילוסופים של המאה התשע-עשרה, שמור מקום משל עצמו בתולדות הפילוסופיה. מלבד היותו פסימיסט מובהק, שסבר כי הרצון האנושי הוא מקור הסבל האינסופי שלנו, התחבב בעיקר על אנשי רוח ואמנים, ולאו דווקא על עמיתיו למקצוע, למרות שכן השפיע על פילוסופים שבאו אחריו כגון פרידריך ניטשה, לודוויג ויטגנשטיין, מקס הורקהיימר וכדומה. סופרים רבים הושפעו מכתביו, ביניהם סמיואל בקט, תומס מן, חורחה לואיס בורחס, יוג'ין אוניל, ולא פחות מהם פסיכולוגים כדוגמת קרל גוסטב יונג וזיגמונד פרויד. בהתאם, שופנהאואר עצמו היה חובב אמנות מושבע וסגד לאסתטיקה.

אולי הסיבה העיקרית בגללה אהוד שופנהאואר על הקהל הרחב, הוא העיסוק שלו בדילמות ובטרגדיות של היומיום (כגון השאלה איך מנצחים בוויכוח), ולא רק ברעיונות מופשטים. כתב עליו יוּנג: "הוא היה הראשון שדיבר על סבלות העולם, על מבוכה, על להט, על רוע, כל הדברים שנראה כי הפילוסופים האחרים לא הבחינו בהם, ותמיד ניסו ליישב אותם בהרמוניה חובקת-כל. סוף כל סוף נמצא פילוסוף שהיה לו האומץ לראות שלא הכל לטובה ביסודותיו של היקום".

הכתיבה של שופנהאואר חדה, מיידית, אש בוערת בעצמותיה, ובלא מעט מקרים היא מפיקה מהקורא צחוק אמיתי. הוא מאוד נהיר, במיוחד בהשוואה לפילוסופים אחרים (ובוודאי אלה הגרמנים), והוא אמנם לא מנותק לחלוטין מעולם האקדמיה, אך בהחלט לא נטוע בו: "ייטב עם סופרים אם יבינו כי אמנם צריך האדם לחשוב כמו גאון גדול, אם הדבר מתאפשר, אך לדבר בשפת האדם." כך כתב ב"אמנות הספרות", שחלק ניכר ממנו עוסק בחשיבות הכתיבה הברורה והזורמת, הרעיונות המדויקים, שהרי "ניסוח מעורפל נובע מחשיבה מעורפלת… בקיצור, מרעיון שאינו נכון." אפשר לשמוע פה את פרנסיס בייקון, אותו העריך שופנהאואר, שאמר "אם מתחיל האדם בוודאות, יגמור בספק; אך אם יהיה נכון להתחיל בספק, יגמור בוודאות."

את ההשפעות העיקריות על מחשבתו ייחס לעמנואל קאנט, לאפלטון ול"אופנישדות", כתבי הקודש של ההינדואיזם. למעשה, הוא כנראה היה הפילוסוף הראשון שניגש אליהם, ואף מצא בהם רעיונות לשחרור מהסבל האנושי הבלתי נתפס. הוא היה מיסטיקן, דבר שהתבטא בפירושיו למיתוסים ההודיים ובזיקתו העזה לבודהיזם. כאמור, הוא מצא גאולה מסוימת לבני האדם בכתבים אלה, אולם הדוקטרינה שלו בנושא זה הייתה מעורפלת ולא ברת יישום.

שופנהאואר נולד בדנציג (גדנסק), לאב שבא ממשפחה אמידה של סוחרים, ולאם שהייתה בתו של סנטור. כאשר סופחה העיר לפרוסיה, ב-1793, עקר אביו היינריך להמבורג, אקט פטריוטי מחאתי שעלה לו בלא מעט כסף ורכוש. שופנהאואר גר שם עם אביו עד 1797, משם עבר לפריז, ולאחר שנתיים כמעט שכח גרמנית, לשמחתו הרבה של האב. זה דחק בו מאוחר יותר להפוך לפקיד בהמבורג, רעיון ששופנהאואר סלד ממנו – הוא ייחל לחיים בעולם האקדמיה והספרות, בעוד האב רצה שייטול את מושכות העסק המשפחתי.

לאחר מות אביו, שככל הנראה התאבד, הסכימה אמו יוהנה שינטוש את חיי המסחר לטובת לימודים גבוהים. למרות שתמיד העדיף את אביו על פני אמו, שלא העניקה לו חיבה, סביר להניח שדווקא ממנה ירש את החיבה לספרות: היא קיימה סלון ספרותי, כתבה ספרים והתרועעה עם אנשי תרבות (גתה פקד את ביתה לעיתים קרובות). אבל ארתור לא סבל את הפלרטוטים שלה, היא מצדה נטפלה אליו בקטנות, ובסופו של דבר הם עלו זה לזו על העצבים.

קל לנחש שמכאן המקור לשנאת הנשים של שופנהאואר, וקל לא פחות לדמיין איזו דמות נשית עלתה לנגד עיניו כשכתב: "רק אינטלקט גברי שמעורפל על ידי דחף מיני, מסוגל לכנות את המין נמוך הקומה, צר הכתפיים, רחב המותניים וקצר הרגליים, 'המין היפה': הרי רק בגלל הדחף הזה נדמה כל היופי. כינוי יותר הולם לנשים יהיה 'המין הלא אסתטי'. אין להן רגשות אמיתיים או יכולת לקלוט מוזיקה, שירה או אמנות פלסטית; אם הן מעמידות פנים שיש להן את היכולות האלה, הרי זה רק כחלק מהמאמץ שלהן להשביע רצון".

כך או אחרת, ב-1809 נכנס שופנהאואר לאוניברסיטת גטינגן, שם למד את קאנט ואפלטון. שנתיים לאחר מכן עבר לאוניברסיטת ברלין, למד בעיקר מדעים, וכשהפך ב-1819 לחבר בסגל המרצים, שיבץ את ההרצאות שלו במקביל לאלה של את גיאורג הֶגֶל, בן זמנו, אותו תיעב, וניצל כל הזדמנות להכפישו – כולל ב"אמנות המחלוקת" – וכך גם את חסידיו, "עזי המצח מכל בני התמותה – ההגליאנים!"

משנכשל למשוך אליו את הסטודנטים של הגל הפסיק להרצות, וב-1833 התיישב סופית בפרנקפורט, שם חי חיים שקטים יחסית: היו לו פודלים צרפתיים בשם אטמה (נשמת העולם) ובוּטס, הוא נהג לצעוד שעתיים ביום, עישן מקטרת, ניגן בחליל, נכח בקונצרטים, התעדכן במתרחש בעולם דרך ה"לונדון טיימז", ולפני השינה קרא את האופנישדות. בחדר העבודה שלו היו פסלון של קאנט, ובודהה מברונזה. ככלל, הוא ניסה לחקות את סגנון חייו של קאנט, מלבד הרגל היקיצה המוקדמת.

שופנהאואר הטיף לסגפנות, אבל לא ביצע: הוא אכל היטב, היה תגרן, מאוד אהב כסף, ניהל רומנים עם הנשים שכל כך בז להן, ונשאר רווק נצחי. "נישואים היא מלכודת שהטבע טומן לנו", טען. כמו שונאי אדם רבים, היה גם הוא חובב חיות מושבע ואנוכי עד אימה, אבל גם לזה הייתה לו הצדקה: "אם לא היינו מתעניינים בעצמנו, החיים היו הופכים כל כך לא מעניינים, שאיש מאיתנו לא היה עומד בזה".

אכן, הוא לא היה איש נעים, בלשון המעטה, אבל אולי דווקא מאחד כזה אפשר ללמוד איך לנצח בכל ויכוח. אלא שהוא עצמו לא השתמש רק ביכולות מילוליות בעימותים שלו: ידוע כי תופרת בשם קרולין לואיז מרגט הפריעה לו להתרכז, מה שהוביל לקרב דחיפות הדדיות שבסופו הוא השליך אותה מהמדרגות וגרם לה נזק בלתי הפיך. בית המשפט קבע שישלם לה פיצויים בסך 15 מטבעות כסף מדי רבעון, עד סוף חייה. כשזו נפטרה, אחרי עשרים שנה, כתב שופנהאואר ביומנו: "נמחק החוב, נמחקה בעלת החוב".

בסוף 1818 פורסמה היצירה החשובה והנודעת ביותר שלו, "העולם כרצון וכדימוי"; הוא מצדו טען שפסקאות שלמות הוכתבו על ידי רוח הקודש, לא פחות, אבל העולם נשאר מעט אדיש (נטול רצון, אם תרצו), וגם כאשר דחק במו"ל שלו לפרסם מהדורה שנייה, הספר לא זכה לתהודה. מי שכן קרא אותו הוא קיאנו ריבס, כהכנה לתפקידו ב"מטריקס".

ככלל, הפופולריות של שופנהאואר עלתה רק במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא כמעט נשתכח לחלוטין וזכה להתעלמות אקדמית, ובמחצית השנייה של המאה העשרים שב להיות פופולרי מתמיד, כנראה משום שהעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה נזקק למראה הפסימית שהוא מציב, או לפחות אמיץ דיו להביט בה.

 "אמנות המחלוקת", שכתיבתו החלה ככל הנראה ב-1830, שייך לקבוצת מאמרים וחיבורים שפורסמו כשלוש-ארבע שנים לאחר מותו של שופנהאואר, בזכות ידידו ומקיים הצוואה הספרותית שלו, יוליוס פראואנשטט. חלק קטן מהחיבור פורסם עוד בימי חייו, ב-1851, כפרק מקבוצת המאמרים Parerga (נספחים, זוטות), תחת השם "על לוגיקה ודיאלקטיקה". זוהי ככל הנראה יצירתו הפופולרית ביותר של שופנהאואר.

א"א

* נכתב כהקדמה לספר "38 דרכים לנצח בוויכוח"

%d בלוגרים אהבו את זה: