סיגוף

*

יום שלישי, היום הרביעי בלי אלכוהול.

23:10. בחוץ צרצר בודד אבל עקבי.

הריק של חיי מהמהם סביבי. כבר עשיתי היום כל מה שהיה לעשות – עבודה, ניקיונות, אוננות, קריאה, מוזיקה, טלפונים – ואני מרגיש שלא עשיתי כלום. רוב היום הייתי תקוע מול המחשב, הגב מזיע לתוך המשענת, הפצע שהולך וגדל על הירך מגיר מוגלה אל תוך המושב. שני הנוזלים, זיעה ומוגלה, לא נספגים – זה כיסא עור – אלא חוזרים כמדומה וחודרים לתוך גופי, כמו ציפור שחוזרת לכלוב לאכול. לאכול אותי מבפנים.

עברו עליי שלושה לילות מעייפים. נרדמתי, בסופו של דבר, ללא בעיות מיוחדות, לקראת השעה 02:00, אבל השינה הייתה מוצפת בחלומות פעילים. קפצתי, שחיתי, שרדתי, ניצחתי, הצלתי, השד זוכר מה עוד עשיתי, אבל כל בוקר קמתי מאוחר ועייף. מותש. גיבור סרטי פעולה ליליים שחייב לחזור לפעילות היום.

כוסית של וודקה, אולי שתיים, זה הכל. הגוף שלי לא זקוק לזה כלל, רק המוח הטורדני הזה, הזיעה העקבית שבשעה הזו הופכת לאיום מוחשי שמתממש בצעדים ננסיים, הגירוד, המאום.

הגוף מסתדר בלי בעיות בלי אלכוהול. אין שום סימנים של היזקקות, אותות מצוקה, רעידות, תנועות עצבניות. כאילו כלום. אבל הנפש זקוקה למכה הזו, לסנוקרת שתפיל אותי לשינה של חלומות שלווים. שמישהו אחר יציל את העולם, ישחה וירוץ ויתאמץ. אני צריך לישון.

אבל זה לא יקרה עד יום שישי. בשישי אני מקבל מזומן, ואז אני אפצח באורגיה של אלכוהול, טבק וקפה. בינתיים, כבר שבוע שאני חי עם חמישה שקלים בכיס (שמיועדים להביא אותי ביום שישי לעבודה בפאב), עם סיגריות ווינסטון לייטס שאני מתעב (ושבינתיים ממילא נגמרו) ועם קפה נח'לה עם הל שאני מכין במקינטה על הגז. גועל נפש. כל יום אני נשבע לא לגעת בזה יותר, כל יום אני שותה שתי כוסיות כאלה בבוקר ובצוהריים. ושוב נגעל ונשבע. אבל זה מה שנשאר לי.

מצב האוכל גם הוא לא מעודד. הביצים נגמרו, החומוס נגמר, לחם בקושי יש. המקרר ריק מחוץ לקופסת זיתים קטנים גדולה שאני מכרסם בלילות. יש עגבנייה אחת שמישה ומלפפון קלוש ורפה, שבוודאי אגיע אליו בסוף. שלוש חפיסות פסטה ושתי קופסאות של עגבניות מרוסקות הן התקווה שלי עד יום שישי. זה יספיק. משעמם, אבל מספיק. סיפור חיי.

רביעי.

התחלתי למרוח על הפצע איזו משחה אנטיביוטית שמצאתי בארון, והוא מתחיל להתרפא, אחרי שבועיים של זעם אדום ומוגלה והתרחבות. זה התחיל משריטה של חתול, וגרם לי לתסכול רב: ממתי נעשיתי רגיש לשריטות של חתולים? עד יום שישי אולי זה ייעלם לחלוטין, ואז אולי ארשה לעצמי לשכב עם מישהי. בינתיים, אחרי שבועיים של צליעה והפצעים האלה, אני נזיר מהלך. מדדה, ליתר דיוק. רוב הזמן גם לא יכולתי לרוץ בגלל הפצעים.

אז ישבתי מול המחשב ודלפתי נוזלים ומילים. וגם המילים יחזרו לתוכי, לחנוק אותי. אני שונא את המילים; הן לא מוצלחות.

והצרצר.

חמישי.

פעם אחת לישון טוב. זה יהיה מרענן. אבל גם הלילה הוא מאבק מזיע. אני ניגר לתוך הסדין והכרית ולא מסוגל להריח אותם יותר. רוצה להתקלח, אבל זה רק יעיר אותי. העור דביק, שמנוני, דוחה. אין דבר שנוא עליי יותר מאשר הקיץ, הלחות, האי-יכולת להתנועע מבלי לשלם בכּדי זיעה. לא אנושי.

ומה עכשיו? אין לי כוח לעשות שום פעילות אינטליגנטית, ואין לי שום רעיון לפעילות אחרת. משעמם בפה, מטריד, חולם על סטייק. על אורגיה של אלכוהול וטבק וקפה ובשר.

אבל בינתיים – סיגוף בנקאי.

א"א