האיש שהפליץ קוקו שאנל (שנסון)

*tmp_1347054506341_applyed

הוא נולד בבקתה בחבל פוֹרֶל

לאם יהודייה ואבא ערל

שהחליטו לקרוא לילד מוֹרֶל

(הם קיוו לקבל עוד עזרה מהאל).

*

הם הזמינו לברית את מישל ואת נל

וקיוו שיבוא גם לואי בונואל

והורמה הסכין והילד נחרד

ונפח נפיחה של פעוט מפוחד

וברוב תדהמה אז זעק המוהל:

"הילד מפליץ קוקו שאנל!"

*

רעשה אז הארץ – תופעה מדהימה

והיו אזרחים שאחזה בם באימה

מפני החריג שבטנו הקטנה

הפיקה שילוב של גסות ועדנה.

*

שלחוהו הוריו לסיבוב בעולם

שיביא פרנסה (החשמל לא שולם)

ושעם בוא היום יתחתן באולם

אם ימצא לו שידוך (תתרנית, מן הסתם)

*

ומלך גרמניה פקד: "שנל, שנל, שנל!

כרוב כבוש למפליץ הקוקו שאנל".

*

ומלך צרפת: "מון דְיֶה, קֵל הוֹנֶר

הרי זה הגרסון שנופח שאנל!

קממבר להגיש ורוקפור ושמפניה

שיאכל את הכל ויקנח בבמיה

שיאכל וישבע ואת האוויר יטהר

האיש שמפליץ קוקו שאנל".

*

וכשהגיע גיבורנו לארץ ישראל

רטן הנשיא: "מיידלע, קפה עם הל

לפייגלע שהזמנו את האוויר לטהר

ושינגב איזה חומוס ויאללה – שיתקפל

ושיפליץ כבר, הלא יש לי מדינה לנהל!"

*

ואחד רק האיש שרטן וקילל –

כותב השיר שיגע ותמלל

וניסה למצוא מילים, לעזאזל

שנוח לחרוז עם קוקו שאנל

וכמעט שנעל את עצמו בבגאז'

אך מצא נחמה בבקבוק יין וילאג'.

(שלא מתחרז עם "איסי מיאקי", אבל כן עם "או סובאז'")

*

(ובחזרה לילד…)

שנים עברו, גיבורנו הזדקן

ואחז בו ייאוש של אטומייזר מתרוקן

כי שבעים פעמים התחלפה האופנה

וטעם  הריח הן גם הוא השתנה

וחלף לו הקסם של קוקו שאנל

אף אם מפליצו הוא האיש מפורל.

וסר בעיני הקהל הקמל חינו

של מפליץ הקוקו שאנל.

*

בסופו של דבר, שיכור וקבצן,

התגלגל ברחובות הגיבור הפלצן

לא עזר היועץ, לא עזר היחצן

האיש התמוטט, ירוק כחוצן

נפח נפיחה אחרונה, נפח נשמתו והחזירה לאל

(שדווקא די מתלהב מקוקו שאנל).

*

וטייסים מספרים שמעל עננים,

במגורי השרפים, מעונות נִבלאים,

מתנשא ללא צל של ספק ריחו של

המלאך שמפליץ קוקו שאנל.

א"א

סקיצה

*

לאור המציאות שאינה מציאה גדולה גם לא מציאותית

ביצרתי את עצמי בלול מחשבתי הבלולה –

מבין חרכי הירי של שלביו אני משגר חִצֵּי התעלמות

בכל מה שחורה לי.

*

קופידון של הכחשה:

בראתי לי עולם בועות סבון קטן

שבו הכול בַּמָּקוֹם-אִיל-פוֹ –

ג'יימס גנדולפיני עודו חי ובריא

ולי יש הבראה ומשכורת שלוש-עשרה

ושמונה-עשרה עצרות כבר התקיימו בכיכר מלכי ישראל.

כאן בארץ חמדת אבות

גשום

והפרחים של קאמינגס קוטפים את עצמם באביב.

גזענות הוא ענף בגננות וברחוב אין אחוזי תזזית ואין אחוזי לחות

יושבי קרנות הון ללא סיכון מתווכחים בקול על אני קלאודיוס

חיות בית משירות שיערן לתוך שואבי אבק שקטים

לשחקני כדורגל אין תהילה ודוגמניות נכנסות למיטה

לשרבב שפתיים בזעף גלמוד.

*

וכל המנכ"לים בכל"א!

*

כאן אצלי במדינת הנושם לרווחה

אני שוכב מחייך מחותל על מזרן דק בוהה במובייל

צבעוני מנגן מסתובב עם זכוכית מרצדת.

עכשיו אני רך גוף ורך בימים ורך בתוף

אבל חכו, אלים, בני זונות –

כשאגיע לוולהלה עוד נסגור חשבונות!

א"א

סיגוף

IMG022

*

יום שלישי, היום הרביעי בלי אלכוהול.

23:10. בחוץ צרצר בודד אבל עקבי.

הריק של חיי מהמהם סביבי. כבר עשיתי היום כל מה שהיה לעשות – עבודה, ניקיונות, אוננות, קריאה, מוזיקה, טלפונים – ואני מרגיש שלא עשיתי כלום. רוב היום הייתי תקוע מול המחשב, הגב מזיע לתוך המשענת, הפצע שהולך וגדל על הירך מגיר מוגלה אל תוך המושב. שני הנוזלים, זיעה ומוגלה, לא נספגים – זה כיסא עור – אלא חוזרים כמדומה וחודרים לתוך גופי, כמו ציפור שחוזרת לכלוב לאכול. לאכול אותי מבפנים.

עברו עליי שלושה לילות מעייפים. נרדמתי, בסופו של דבר, ללא בעיות מיוחדות, לקראת השעה 02:00, אבל השינה הייתה מוצפת בחלומות פעילים. קפצתי, שחיתי, שרדתי, ניצחתי, הצלתי, השד זוכר מה עוד עשיתי, אבל כל בוקר קמתי מאוחר ועייף. מותש. גיבור סרטי פעולה ליליים שחייב לחזור לפעילות היום.

כוסית של וודקה, אולי שתיים, זה הכל. הגוף שלי לא זקוק לזה כלל, רק המוח הטורדני הזה, הזיעה העקבית שבשעה הזו הופכת לאיום מוחשי שמתממש בצעדים ננסיים, הגירוד, המאום.

הגוף מסתדר בלי בעיות בלי אלכוהול. אין שום סימנים של היזקקות, אותות מצוקה, רעידות, תנועות עצבניות. כאילו כלום. אבל הנפש זקוקה למכה הזו, לסנוקרת שתפיל אותי לשינה של חלומות שלווים. שמישהו אחר יציל את העולם, ישחה וירוץ ויתאמץ. אני צריך לישון.

אבל זה לא יקרה עד יום שישי. בשישי אני מקבל מזומן, ואז אני אפצח באורגיה של אלכוהול, טבק וקפה. בינתיים, כבר שבוע שאני חי עם חמישה שקלים בכיס (שמיועדים להביא אותי ביום שישי לעבודה בפאב), עם סיגריות ווינסטון לייטס שאני מתעב (ושבינתיים ממילא נגמרו) ועם קפה נח'לה עם הל שאני מכין במקינטה על הגז. גועל נפש. כל יום אני נשבע לא לגעת בזה יותר, כל יום אני שותה שתי כוסיות כאלה בבוקר ובצוהריים. ושוב נגעל ונשבע. אבל זה מה שנשאר לי.

מצב האוכל גם הוא לא מעודד. הביצים נגמרו, החומוס נגמר, לחם בקושי יש. המקרר ריק מחוץ לקופסת זיתים קטנים גדולה שאני מכרסם בלילות. יש עגבנייה אחת שמישה ומלפפון קלוש ורפה, שבוודאי אגיע אליו בסוף. שלוש חפיסות פסטה ושתי קופסאות של עגבניות מרוסקות הן התקווה שלי עד יום שישי. זה יספיק. משעמם, אבל מספיק. סיפור חיי.

רביעי.

התחלתי למרוח על הפצע איזו משחה אנטיביוטית שמצאתי בארון, והוא מתחיל להתרפא, אחרי שבועיים של זעם אדום ומוגלה והתרחבות. זה התחיל משריטה של חתול, וגרם לי לתסכול רב: ממתי נעשיתי רגיש לשריטות של חתולים? עד יום שישי אולי זה ייעלם לחלוטין, ואז אולי ארשה לעצמי לשכב עם מישהי. בינתיים, אחרי שבועיים של צליעה והפצעים האלה, אני נזיר מהלך. מדדה, ליתר דיוק. רוב הזמן גם לא יכולתי לרוץ בגלל הפצעים.

אז ישבתי מול המחשב ודלפתי נוזלים ומילים. וגם המילים יחזרו לתוכי, לחנוק אותי. אני שונא את המילים; הן לא מוצלחות.

והצרצר.

חמישי.

פעם אחת לישון טוב. זה יהיה מרענן. אבל גם הלילה הוא מאבק מזיע. אני ניגר לתוך הסדין והכרית ולא מסוגל להריח אותם יותר. רוצה להתקלח, אבל זה רק יעיר אותי. העור דביק, שמנוני, דוחה. אין דבר שנוא עליי יותר מאשר הקיץ, הלחות, האי-יכולת להתנועע מבלי לשלם בכּדי זיעה. לא אנושי.

ומה עכשיו? אין לי כוח לעשות שום פעילות אינטליגנטית, ואין לי שום רעיון לפעילות אחרת. משעמם בפה, מטריד, חולם על סטייק. על אורגיה של אלכוהול וטבק וקפה ובשר.

אבל בינתיים – סיגוף בנקאי.

א"א

The Love Beast

IMG_0223*

Every man who dies

Gets a stone to weigh him down

Every soul that drowns

Gets some fish to keep it drowned

Every woman burning

Gets a stake and one long match

Every baby coming

Gets a key to lock the latch

*

Every butterfly extinguished

Draws a moth into the flame

Every form of life on Earth is

Pre-designed to kill and maim.

If love endured the Evolution

Then it surely shares the same

Cruel survival kit that's granted

To all beasts that are untamed

Every time I wonder what became of love and lust

I know the fish are eating and the flames turn stones to dust

And the sound of my departing from the one I cherished past

As she's etching on my headstone words perpetuating pains

Is the din made by a baby jingle-jangling with the chains

While his stillborn mother's trying to secure her child's restraints

 

E.A.

%d בלוגרים אהבו את זה: