כוונות לילה

*

"הדבר שאני הכי אוהב אצל נשים זה צלקות. אין כמו אישה עם צלקות. אפילו סתם משהו קטן – אם יש למישהי כזה חתך קטן על השפה העליונה, אני נמס, נגמר, חייב לנשק. אותו דבר לגבי צלקות זעירות כאלה על הגבה, שחוצות את קו השיער באמצע, משאירות קרחת מסודרת כזו, שאני פשוט מוכרח להצמיד אליה את השפתיים. ואם זו צלקת גדולה, איפה שלא תהיה, שעות אני יכול ללקק את הבשר שהחלים, את סימן הפגיעה, את המקום הזה שהופך רגיש בחורף ולעתים, בגלל ניגוב חזק מדי או גירוד של האזור מתחיל לדמם שוב, חוזר לעצמו, מוכיח לבעלת הצלקת שההחלמה לעולם לא תהיה מלאה, שהנקודה הזאת תמיד תישאר רכה ועדינה, צעירה ממנה, כאילו הבשר שמתחתיה נולד רק ברגע היווצרות הצלקת, ולא עם שאר הגוף.

"יותר צלקות יותר אישה – זה המוטו שלי. צלקות על הפנים משגעות אותי, כן, אישה עם צלקת על הלחי זה הדבר הכי רומנטי שיכול להיות, אבל תן לי איזו צלקת טובה על הרגל, רצוי מאחורי הברך, ואני מאוהב. על הירך… אני מתחיל לרעוד בתשוקה. לצלקות של נשים אסור לעולם להיות על העצם, כלומר לא על הברך, המרפק או הסנטר, אלא במקומות רכים. זה מראה שיש שם בשר פגיע, שידע הלם מה הוא, שנפתח לעולם, ראה כי רע ונסגר שנית. בשר חכם.

"אם למישהי נחתכה השפה התחתונה אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אבל השיא זה צלקת בתחתית הגב, מעל לאחד פלחי העכוז – זה כבר גורם לי לריגוש מיני. זה המקום הכי נפלא בגוף לגדל בו צלקת, מכל סוג ובכל גודל. כמובן ורק טבעי שאני מעדיף שהצלקות שלי – או יותר נכון שלהן – יהיו ישרות. אני אוהב שהן סימטריות, אבל במיקום לא סימטרי: לעולם לא באמצע של משהו. תמיד בצד. סגולות, מעט תפוחות, מחכות לי. אני מחפש מישהי עם המון צלקות. אני אטפל בצלקות שלה כל היום, עם הלשון, עם האצבעות, אלטף, ארגיע את האזור, אנשק שזה יעבור. אפצה אותה על הכאב הנשכח.

" אני אפילו אוהב את המילה – נשמע כאילו יש בה כוח להצליף בך, להכאיב; צלקת. צלקת. הבעיה היא שאין מספיק נשים עם מספיק צלקות. כנראה שהחיים של רובן לא סיפקו להן צלקות. משום סוג. היו עדינות מדי, פגם באופי, באישיות. ובגלל זה אני שותה. אני רוצה להצטלק בעצמי, מבפנים, מהכבד ומעלה, עד העיניים; אני רוצה שיגדלו לי צלקות-עד על העין, פסים כמו כוונות לילה, חרכים בעדם כולן ייראו נפלא, עטורות צלקות, מקושטות בצלקות, מאופרות בצלקות כמו כתובות קעקע קלידוסקופיות. צלקת. מלקק את הצלקת, מחטט לה בצלקת, מציק ומתרוצץ לה בצלקת. תן לי אשה אמתית; תן לי אישה מצולקת; תן לי מרקם שבור וקטוע; תן לי עוד טקילה".

א"א

* פורסם (מי היה מאמין) במקור בעכבר העיר של חיפה, בשנת 94', בטור שנקרא "סיפורים מהכיסא הגבוה". מאוחר יותר האסופה קיבלה את הכותרת "אלימות ואתרי נופש אחרים", והוצאות הספרים השונות חיזרו בלהט אחר הזכות לסרב להוציאה לאור. אפשר להבין
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: