וירטואוזיות של מודעוּת

לסקוונצות לכלי סולו של לוצ'אנו בריו מקום ייחודי בהיסטוריה של המוזיקה, והמאחד אותן לפני הכול הוא יופי נדיר ומוזיקליות עילאית. זו לא תהיה הגזמה לקרוא להקלטת מכלול הסקוונצות האירוע המוזיקלי של סוף העשור

 לוצ'אנו בריו החל בכתיבת סדרת הסקוונצות בשנת 58', בהיותו בן 33. כיום, 41 שנים מאוחר יותר, הוא חובק 13 וחצי יצירות שמהוות את אחת מפסגות המוזיקה במאה ה-20, ואולי אפילו מסכמות אותה במידה מסוימת. בריו לקח על עצמו משימה קשה: לקחת כל אחד מהכלים ולספק משהו שגם יהיה יפה לאוזן (שהרי ביצירות סולו מדובר בעצם בקו מלודי ארוך), גם יהווה אתגר לנגן, גם יציב סימן דרך חדש בצורת הכתיבה לכלי, ואם לא זה, אז לפחות שיגיד משהו על אופיו של הכלי, או יאיר אותו באופן מפתיע.

התוצאה: עבודות שמהוות חיבור בין העתיק למודרני, שנטוות לתוך עצמן, שמנהלות שיח ושיג עם עצמן ועם חברותיהן למחזור ועם ההיסטוריה של הכלי. יש בהן יופי טהור, ליריות, ובכל אחת מציב בריו לעצמו מגבלות שאולי אינן נהירות למאזין באופן מודע, אך האוזן מבינה אותן היטב.

לדבריו, "כמעט תמיד, היצירות הללו נבנות מנקודת פתיחה שבה מצויה סדרה של שדות הרמוניים שמהם צומחות, בכל האינדיווידואליות שלהן, פונקציות מוזיקליות אחרות. למעשה, המשותף לכל הסקוונצות הוא הכוונה להגדיר ולפתח – דרך מלודיה – שיח הרמוני בעיקרו, וכאשר עוסקים בכלים המלודיים, להציע סוג רב-קולי של האזנה, המבוסס בחלקו על מעבר חד בין מאפיינים שונים, והבעתם בו זמנית".

כך בחוברת המצורפת למכלול הסקוונצות.

ב"שיחות על מוזיקה" (הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד) אומר בריו: "בין כל הסקוונצות יש מספר אלמנטים מאחדים, אם מתוכננים ואם לא. הבולטת והחיצונית ביותר היא הווירטואוזיות. אני רוחש כבוד גדול לווירטואוזיות, גם אם זו מילה העשויה לעורר זילזול ולעג ולצייר תמונה של איש אלגנטי ושקוף עם אצבעות זריזות וראש ריק. לעיתים קרובות נולדת הווירטואוזיות מתוך קונפליקט, מתוך מתח בין הרעיון המוזיקלי לכלי, בין המהות לחומרים. הווירטואוז של ימינו, זה שראוי להיקרא כך, הוא מוזיקאי המסוגל לנוע בתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה ולפתור את המתחים בין היצירתיות של אתמול לזו של היום. הסקוונצות שלי כתובות תמיד לסוג כזה של מבצע (אין לי לא זמן ולא סבלנות ל'מומחים' למוזיקה בת זמננו), שהווירטואוזיות שלו היא קודם כל של מודעות".

עד היום ניתן היה למצוא את הסקוונצות מפוזרות על גבי דיסקים שונים. זו הפעם הראשונה שהן מאוגדות יחדיו, ונכללות פה גם הקלטות הבכורה של שתי הסקוונצות האחרונות, לבסון ולאקורדיון.

***

סקוונצה מס' 1, לחליל, 58'. ציפור יונקת צוף. אין שום דרך אחרת לתאר את זה נאמנה. החליל הופך לציפור שיר קטנה וזריזה במפגן ראווה טכני, שמשקף ומבשר את הברק של כל הסקוונצות. המבע שובב, עם טרילים קטנים ושריקות, התקפות פתאומיות, תנועה בין עוצמה לשקט, תווים ארוכים וריפרופים (פלאטֶרצוּנגֶה) סילוניים על הכלי. יצירה מאוד יפה, שדורשת גמישות טכנית מופלאה. החלילנית היא סופי שרייר.

בריו: "הקודים בתקופת הבארוק איפשרו לך לכתוב פוגה בשני חלקים לחליל סולו. כיום, כאשר כותבים לכלים מלודיים, יש להמציא מחדש את הפוליפוניה הברורה והמרומזת, האמתית והווירטואלית. זהו לב הבעיה של היצירתיות המוזיקלית".

סקוונצה מס' 2, לנבל, 63'. ראשית, אפשר לנשום לרווחה: אין פה אשדי ארפג'י משתפכים. יש בסקוונצה הזו משהו מהורהר, מדיטטיבי, אפשר אפילו לטעון יפני במהותו. בבסיס קווים שקטים, עגולים, עם התפרצויות פתאומיות, מהירות, ומעברים חדים בין פיאניסימו לפורטיסימו. בדרך משולבים גם כמה אפקטים מרתקים, צלילים שלא חשבתי ולא ידעתי שניתן להפיק מנבל. מיתרים לא מכוונים, מיתרים נצבטים, מיתרים נמרטים, אבל תמיד בעדינות יחסית. ביצוע מרתק ומרוכז של פרדריקה קמברלינג.

בריו: "ה'אימפרסיוניזם' הצרפתי השאיר אותנו עם חזון מוגבל למדי של הנבל, אך יש לו פן יותר נוקשה, חזק ואגרסיבי. הסקוונצה השנייה באה להאיר חלק מהמאפיינים האלה".

 https://www.youtube.com/watch?v=YK7Dt_gkWhg

סקוונצה מס' 3, לקול אשה, 65'. למי שגדל על הביצוע של קתי ברבריאן – אשתו המנוחה של בריו והזמרת שהיצירה הוקדשה לה – קצת קשה להתרגל לאינטרפרטציה אחרת. עם זאת, הסופרן לואיזה קסטלני מגלה אופיים חדשים ביצירה, ולא נדבקת לגרסה הברבריאנית. היצירה מזמנת לסולנית מפגן ראווה של יכולות ואפקטים קוליים, והכי חשוב – הבעת רגשות דרך ווקליזה, לחן נטול מילים. יש פה עצב, הפתעה, שמחה פומפוזית, התרגשות. ושוב, ככל שקסטלאני מצוינת היא הרבה פחות, איך נאמר את זה… סקסית מברבריאן, שהצליחה למזוג גם מידה לא מבוטלת של זימה ליצירה הזו, והפכה את הקול למשהו פרוע, רבגוני, חסר גבול, זדוני.

בריו: "ניסיתי להטמיע בתוך תהליך מוזיקלי אספקטים רבים ככל האפשר של התנהגות קולית יומיומית, גם טריוויאלית, אך בלי לתת לזה להרחיק אותי מכמה היבטים מפשרים, כמו גם משירה אמתית".

 https://www.youtube.com/watch?v=E0TTd2roL6s

סקוונצה מס' 4, לפסנתר, 66'. והרי לכם כלי שכבר עשו אתו ובו הכל, וכתבו עבורו יצירות וירטואוזיות עד כדי כך שנחשבו לא אפשריות לביצוע. דרכו וישבו עליו, דחפו בין מיתריו מחקים ומברגים. מה כבר ניתן לחדש? בריו הלך על קו דומה לזה שנקט לגבי הנבל, אבל הרבה פחות מהורהר ויותר אלים. צלילים עכבישיים מעומתים מול אשכולות ותצרומים, הגבוהים מול הנמוכים, הפדל הפתוח תורם לעירוב הצלילים ולהפיכת קווים מלודיים לאקורדים, ולעומת אלה מופיעים צלילי-בחטף בהופעות אורח קצרות. הצלילים האחרונים מביאים רגיעה, כמו אנחת רווחה, מבלי לוותר על המילה האחרונה להיסטריה. הנגן הוא פלורן בופאר.

בריו: "דיאלוג בין התפתחות אקורדלית לבין התפתחות ליניארית של אותו החומר".

סקוונצה מס' 5, לטרומבון, 65'. פה נעשה שילוב בין הטרומבון לטרומבוניסט, שמשמיע קולו לעיתים תכופות, אם מחוץ ואם לתוך הכלי, שר ומנגן בעת ובעונה אחת. זו יצירה שהיא בראש ובראשונה קומית – הצלילים מלעיגים, והסולן יוצר מגוון של עימעומים וחירחורים שלא רחוקים דווקא מצלילו של מטוס קל. הקווים מאוד ארוכים, ורק לעיתים נדירות משמיע הכלי סדרות של צלילים. הוא נדרש לטפל בצלילים הבודדים, לחקור אותם, לעוות ולסגנן אותם ככל הניתן. מובן שכל זה דורש שליטה מוחלטת בכלי, ובני סלוחין עושה את זה באופן מרהיב, ומצליח להעלות חיוך על הפנים. מדי פעם אומר הנגן Why?, ובריו מספר שהסקוונצה מבטאת את זיכרונותיו מהליצן האיטלקי המפורסם גרוק, שהיה שכן של משפחתו. בגיל 11 הלך בריו לראות אותו מופיע. באמצע הרוטינה שלו, במפתיע, גרוק עצר, נעץ בקהל מבט ממיס לב ושאל "למה?". בריו לא ידע אם לבכות או לצחוק, ורצה לעשות את שניהם. מאותו יום הוא הפסיק לגנוב תפוזים מהחצר של גרוק.

בריו: "ווקליזציה של הכלי ואינסטרומנטליזציה של הקול. כמו הסקוונצה השלישית, זהו תיאטרון של ג'סטות".

סקוונצה מס' 6, לוויולה, 67'. הוויולה נשמעת זועמת. הפתיחה היא מאמר של תיסכול, כאילו הכלי מנסה להביע משהו זריז ווירטואוזי ומיוחד, אבל מצליח רק להניע את הקשת מעלה ומטה במהירות, ותוך כדי זה להשמיע גליסנדי שונים, אקורדים צפופים וקפיצות קטנות. זה "מכוער" ו"אנטי מוזיקלי", אבל זה נפלא. בתוך הבוקה ומבולקה הזו יש איים בודדים של נגינה "יפה", או לפחות רמזים לכאלה. אבל המזג העצבני משתלט על הכלי כמו הרעלת קפאין. באמצע חל עידון זמני, וגם הסיום שקט וכנוע. הוויולן כריסטוף דז'ארדן זועף כיאות. זו יצירה מרגשת, שמצליחה להדביק אותך בלהט שלה. פרימיטיבי ונפלא. עבודה זו שימשה בסיס לשתי יצירות נוספות של בריו, "דרכים" ו"דרכים 2".

בריו: "מחווה לא ישירה ואולי אפילו די גסה לקפריצ'ו של פגניני".

סקוונצה מס' 7, לאבוב, 69'. ברקע יש קו ארוך ושקט, לכל האורך, נקודת עוגב כזו, שמנוגנת בידי אבובן נוסף, "מאחורי הקלעים". האבוב הסולן משמיע צלילים התקפיים, ברווזיים, חוקר את הצד הצורמני של הכלי, בודק אפקטים שונים, מבצע קפיצות ודילוגים. כמו במקרה של הטרומבון, גם פה יש משהו שובב אבל טיפה זדוני, מין פוק כזה של חלום ליל קיץ, או אולי פאון שעיר וזימתי, שהחן הנוטף ממנו אינו תמים. הסיום חד וממוקד, שכן בריו תמיד מצליח לנמק את הסיומות שלו, בלי קשר לא-טונליות או למבנים לא צפויים. לסלו הדדי מבצע באופן מזהיר יצירה תובענית במיוחד.

בריו: "קונפליקט תמידי בין מהירות הביטוי הקיצונית של הכלי לאיטיות של התהליכים המוזיקליים שנושאים את התפתחותה של היצירה. המשך החיפוש שלי אחר פוליפוניה וירטואלית".

סקוונצה מס' 8, לכינור, 76'. זו נפתחת במשיכות ארוכות וגסות של הקשת, תו שמסביבו נרקם אקורד צפוף, ומשם ממשיכה הסקוונצה להתרחב להיסטריות ולהתרגעויות שונות, כשמשיכת הקשת הראשונית (וגילגוליה, בתווים לה וסי) תמיד נשארת, תמיד מכריזה על עצמה, מהווה תחליף לבסיס טונלי. גם פה טבע הצליל אינו "נעים" בשום צורה מקובלת. הסאונד תוקפני ואקספרסיבי, לא ברווזי כזה של האבוב ולא זועם ומתוסכל כזה של הוויולה, אבל בכל מקרה רחוק מכל סממן של שמאלץ. עוד חגיגה לאוזן ולמוח, באדיבות ז'אן מארי קונקר.

בריו: "מחווה לרגע שיא במוזיקה – השאקונה מהפרטיטה ברה מינור של באך".

סקוונצה מס' 9, לקלרנית, 80'. פה הדגש דווקא על בני גוונים חרישיים ושקט כללי. לא לכל האורך, כמובן, אבל על פי רוב בריו נמנע מהצלילים הרמים והבהירים של הכלי, נוגע בעיקר בחמים, במרומזים, בפיאני, וכשצליל גבוה וחזק מגיע הוא מתפרש כהפתעה, כחריג. תו אחד באופן ספציפי מטריד את המנוחה לעיתים קרובות (סול דיאז. אני נחרד מהמחשבה שאולי מדובר בלה במול!), עד כדי כך שפה ושם הוא מצליח לשכנע את הקלרנית לנסוק מעלה ולשחק בגבוהים. אלן דמיאן מנגן.

בריו: "מלודיה ארוכה המנסה להביא לביטוי גודש, סימטריה, טרנספורמציות, חזרות".

 https://www.youtube.com/watch?v=vGogPD1H6YI

סקוונצה מס' 9ב', לסקסופון אלט, 81'. אם דביסי "עיברת" את הרפסודיה לקלרנית שלו לסקסופון אלט, אז גם לבריו מותר. זו וריאציה קטנה על הסקוונצה הקודמת (המנעדים של שני הכלים שונים), ושוב, כמו עם הקלרנית, בריו יכול היה להיכנס לתחומי צליל חריפים, אבל נמנע, אולי בכוונה תחילה, אולי לא. מכל מקום, לסקסופון אלט יש עדנה בתחום הקלאסי, בעוד הטנור, היותר דינמי ומוצלח ומבעית, סובל מהתעלמות, בגלל היותו מגושם לכאורה, גס לכאורה. והוא לא. פה נחלתי אכזבה קלה, בגלל חיבתי המוגזמת לכלי והיכרותי עם הצלילים שהוא מסוגל להפיק. לבריו ולסקסופון הטנור צריכה להיות סקוונצה משלהם. ואגב, אדולף סקס תיכנן את הסקסופון כשיכלול ושיפור של הקלרנית, ואכן כך הוא. זה מתבטא גם בסקוונצה. הנגן הוא כריסטיאן ווירת', שלמד סקסופון אצל קלוד דלאנגל, האיש שלו הוקדשה היצירה במקור.

בריו: "תחלופה וטרנספורמציה תמידית בין שני שדות גובה צליל: אחד בן שבעה תווים, הקבועים כמעט כולם ברגיסטר אחד, והשני בן חמישה תווים, המאופיינים בניידות גבוהה".

סקוונצה מס' 10, לחצוצרה בדו ולתהודת פסנתר, 84'. מעניין שדווקא בשלב מאוחר זה חוזר בריו לטכניקה ששימשה מלחינים בשנות ה-50 וה-60 – תהודת פסנתר, כלומר נגינה לתוך או ליד הפסנתר כאשר הפדל פתוח, מה שגורם למיתרים להגיב על הצלילים המנוגנים ולהפיק צלילים ספונטניים משל עצמם. החצוצרה מבצעת טרמולי עדינים להפליא, תהודת הפסנתר מוסיפה נימים ופכים ברקע, ולשביעות רצונכם יש פה איזכור של "התקווה" (בריו נשוי לישראלית). הפסנתרן הוא גבריאל קסון.

בריו: "השימוש שאני עושה בחצוצרה ישיר וטבעי, ואולי העירום הזה הוא בדיוק הדבר שבגללו התקשיתי יותר מכל בכתיבת הסקוונצה הזו".

סקוונצה מס' 11, לגיטרה, 87'-88'. הרבה חריגות מן השגרה הצלילית אין פה, ואלה מתבטאות בעיקר באלטיסימו. השוני הוא במבנה היצירה, ובכך שבריו בכלל מטפל בכלי: לכאורה יש בו משהו שמרחיק מלחינים "רציניים" מלכתוב לגיטרה, שמקומה בדרך כלל בפלמנקו וברוק. הסיבה פשוטה: צלילה של הגיטרה נעלם בקלות, וגם נגן פראי נאכל על ידי התזמורת בלי בעיות. מאהלר אמנם השתמש בה בשביעית שלו, כתחליף נבל לטעמי, אבל בתזמורות ואפילו בהרכבים קאמריים מקומה נפקד. יש לציין את הסרנדה הנפלאה של שנברג, אופ' 24, שם נעשה השימוש הכי נכון בגיטרה במסגרת קלאסית, ככל הידוע לי. אבל, זו בדיוק הסיבה לכך שבריו לא יכול היה להימנע מלכתוב סקוונצה לגיטרה. זה כלי שעצם אופיו דורש יצירות סולו. הנגן הוא אליוט פיסק, והיצירה מוקדשת לו.

בריו: "שני סגנונות כליים ומחוותיים נוכחים ביצירה, האחד ששורשיו נעוצים במסורת הפלמנקו, האחר בזו של הגיטרה הקלאסית. במעבר בין שתי ה'היסטוריות' האלה מצוי החזון הניסיוני שלי לגבי הכלי הזה".

סקוונצה מס' 12, לבסון, 95'. היצירה פותחת בגליסנדי שונים וב"עיוותי" צליל של הכלי, עימעומים, רבעי טונים, נאקות, מאמר על האפשרויות הנוספות הטמונות בו. התאהבתי בה משמיעה ראשונה – היא ססגונית ומרהיבה, מפתה ומעסה, וזו גם הסקוונצה הכי ארוכה: 18:31 דקות. הבסוניסט פסקל גלווא הוא בעל ההקדשה.

בריו: "הבסון מציג את עצמו – בעיקר בקצות המנעד שלו – כבעל שתי אישיויות מנוגדות".

סקוונצה מס' 12, לאקורדיון, "שנסון", 95'. פה, שוב, יש מקום להערה על הכלי. מי שאוטומטית משייך את האקורדיון ליאצק ולהרקדות, מוזמן לגשת לחנות הדיסקים הקרובה ובהוצאה מינימלית לרכוש את דיסק נקסוס 8.553557, ובו יצירות שכתבה סופיה גובאידולינה הנפלאה לאקורדיון. לאחר ביצוע המטלה מוזמן הקורא הממושמע לחזור לסקוונצה של בריו, שעושה שימוש משוכלל ומקיף בכלי, כששוב מתגלים אספקטים לא מוכרים, אפקטים מרועננים. תאודורו אנצלוטי מנגן ומוקדש.

בריו: "'שנסון' שואף לביטוי ספונטני (אלתור, רונדו) של היחסים שלי עם האקורדיון: 'זיכרון המביט לתוך העתיד' (כפי שאיטאלו קאלווינו היה אומר) של הכלי הזה בהתפתחות מתמדת".

***

ההקלטות נעשו ב-IRCAM, פריז, בשנים 94'-97'. רוב הנגנים הם חברי "אנסמבל אנטרקונטמפורן", מוזיקאים מופלאים אחד-אחד. זו מוזיקה שמזמינה אותך להיות מרותק אליה. הריכוז של הנגנים והמלחין בוקע מהרמקולים ומדביק את המאזין.

הסקוונצות מלוות בטקסטים של המשורר אדוארדו סנגווינטי, שעבד עם בריו על יצירות המופת "לבורינטוס 2", "א-רונה", ו"התגלות". את הטקסטים יכול הנגן לקרוא לפני השמעת כל סקוונצה ספציפית.

סנגווינטי כתב לבריו הקדשה: "בזה מתחילה סקוונצת הסקוונצות, שהיא המוזיקה של המוזיקה לפי לוצ'אנו בריו".

לוצ'אנו בריו, "סקוונצות", דויטשה גרמופון, שלושה דיסקים, ייבוא: הליקון, 158 דקות

* נכתב ופורסם במרס 1999.
ב-27 בחודש יצוין עשור למותו של בריו. כל טעות עובדתית או אחרת בכתבה תחול על מי שהייתי לפני 14 שנה.

ארז אשרוב

לרכישת הקבצים

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: