איך מאייתים "טורקיה"?

שלום, כאן כבוד הרב הגלוי על הנסתר ארז אשרוב, והיום נדון בשאלה ההלכתית כיצד מאייתים את המילה "טורקיה". ובכן, חכמינו זכרונם ההולך ונחלש לברכה גרסו כי האיות הנכון עבור אוכלי קטניות הינו ס-ל-י-ח-ה. ס-ל-י-ח-ה. אולם, רבי אלעזר בן השיטין השיטיוני גורס בפסקויל "בזכות האוויל" כי שומה אהוד ברקית הן על אוכלי קטניות והן על מנשקי ציציות והן על מגדלי עגבניות והן לזקן לנקד את המילה טורקיה בחולם חסר או בחולם מועד פסח. ואם החולם מועד, עוד חזון וכן יהי רצון.

ומעט על הרפובליקה השוכנת בין הים התיכון לים השחור שכיום מנומס לכנותו הים האפרו-אמריקאי או ימת אובאמה. על פי המיתולוגיה, טורקיה נולדה כתוצאה מזיווג בין האלה המתוקה בקלאווה לבין האל הגמיש רחת לוקום. אחיה הצעיר של טורקיה, קפֶטוּר, היה הראשון שהגה את הקפיטריה, ואת המפתח הקרוי על שמו עד היום, קפטור-קי.

בשנת רבע לעשר לספירה כבש את טורקיה העריץ היווני הידוע לשמצה בורקס, ששר המלחמה שלו בצקלים נהג לגלגל את אויביו בשטיחים טורקיים ואז לזרוק אותם לנהר בעינוי שנודע בשם "משה בתיבה".

בשנת 1710, בתחילת המאה העשרים, מתישהו באפריל, האגרוף החונק של בורקס על טורקיה החל להיחלש כשביציו נעשו קשות ומלפפונו חמוץ, וכמו לזרוע פלפל שחור על פצעיו, את מקומו בשלטון תפס אבי האומה הטורקית המודרנית כמאל אטא טורק, אביו של רפעת טורק, ממציא סיגריית קאמל ומייסדו של מפעל אתא, שעד היום משגשג בעיר בודרום. בודרום. בודרגודומבגרוגומבום סולו תופים.

עד כאן להיום, בברכת לארוג שטיח טורקי ולנוח, ממני הרב הצבאי הראשי הטרוק של הפציפיסטים, ארז אשרוב.

 

יציאת מצרים – הסיפור האמיתי

שלום, כאן ארז אשרוב, האדמו"ר איז לס של קהילת הקווקזים הקומוניסטים מקרקוב. היום אספר לכם את סיפור יציאת מצרים כפי שנהוג לגוללו במחזותינו.

והיו הימים ימי שבת בני ישראל במצרים, וייסרוהם המצרים בשוטים ובעקרבים, שהיא הגרסה המוקדמת של ביטוח לאומי. ותעלה שוועת בני ישראל, ובמקרה של אזעקה אמת יישמעו שוועות עולות ויורדות. ובימים ההם מלך במצרים רעמסס השני, כי רעמסס הראשון היה יקר מדי. בן היה לו נסיך מצרים, ותעמוד עפרה חזה מעליו ותשיר לו ללא הרף פרעה'לה, פרעה'לה, פרעה'לה עד כי קצה נפשו וישלחה מעמדו.

ותצפין יוכבד את משה בתיבה בתוך הסוף, ויאמר בעלה עמרם מצנע, "אישה, הנטרפה דעתך? רציתי נקניקיות בבצק לארוחת ערב ואת עשית מהתינוק שלנו משט טורקי?!" ותמצא בת פרעה את משה, ותביאהו עטוף בפפירוס לכיכר תחריר. ויגדל משה ויתקדש וידבר את שפת היאור ויהי דומה עד מאוד לצ'רלטון הסטון.

והיו בני ישראל עבדי קבלן במצרים, ויקימו ערי מסכנות בשלמה תרשיש ובשיש קולר. וילחש יועצו של פרעה על אוזנו ויאמר לו, "רמזי, יש כוח עבודה שומרי מעולה וזול, ואלה בני ישראל המציאו את תקרת הפל-קל ובנו את הגשר למכבייה אוסטרלים יבואו בו, ולאלה תיתן לבנות לנו את הפירמידות? הם גם עצלנים: כל פעם שאתה מבקש משהו ממישהו הוא אומר 'למה דווקא אני? שלח את עמי'."

ויסלק פרעה את בני ישראל ממצרים בכיני בושת פנים.

וישלח משה אל הארץ תריסר מרגלים בעלי שמות אבסורדיים כגון שיפלן בן מדמנה ומדשדש בן מדדה וכלב פפסי וירבעם חד האשכי. וישובו המרגלים בתום ארבעה יום והמה סוחבין אשכול ענבים, ובעל הכרם דולק אחריהם.

ויאמרו המרגלים לאחר ביקור בתל אביב – זוהי ארץ יושביה אוכלים כל הזמן, מתי מישהו שם עובד?

ויעש בהם אהרון שפטים, ויהפוך מטהו לתנין, ויהפוך מטה משה לנחש, והם גם ידעו לעשות פודלים מבלונים, וזמינים לימי הולדת ולבר מצווה.

עד כאן להיום, הרב ארז אשרוב, אנו אנו הקזח.

א"א

נתח שוק

photo

לפעמים אתה נתקע בפקק, והמוח מתחיל לעבוד כנגד רצונך ושלא לטובתך.

כך, כמה דברים עלו על דעתי כשראיתי את הפרסומת הזאת.

הראשון היה – איזה נתח זה בדיוק והאם באמת אוכלים אותו נא? מהמיקום שלו על האוטובוס אני יכול לנחש שמדובר באחוריים. ובאשר לאחוזי השומן של הנתח – הרי זאת חיה צמחונית, אז מאיפה כל השומן הזה? וראש הפר שלמעלה – איך משיגים כזה שיהיה לי מעל האח? נראה לי שחשוב שיהיה כזה על כל קיר של כל חדר אוכל (למה לזרוק אותם?), שלא נשכח את המהות של הנתח שעל השולחן; יש משהו מרגש בללטף ראש כזה ואז לאכול חלק מהחיה רבת העוצמה.

איך אני משיג אח, או ליתר דיוק בית עם אח?

האם "השם מחייב" הוא רפרנס תיאולוגי? האם ציווה עלינו האל לאכול בשר? אני לא גדול בתורה… מישהו?

ושוב בעניין הנתח – הרוזמרין זה כי היו לו כינים? או שמישהו ממש תמים מצפה שזה יצמח?

ואפרופו תמימות, האישה שאוחזת סכין ומזלג כאילו הייתה ניצבת מטופחת ציפורניים ב"אוליבר" – האם היא באמת סבורה שסכין מריחת השוקולד הזאת הולמת את המלאכה הניצבת לפניה?

וקצת אטימולוגיה – אטליז, מילה שמקורה כנראה ביוונית (Katalysis – המתה של בעל חי, הרדמתו, הסרת העול ממנו) לא אומרת כלום. היא מילה קרה, פרווה, ניטרלית ככל הניתן. ואילו Butchery כבר הרבה יותר עסיסית – משחטה, שחיטה, קצבייה [מילה שוורד מסמן כשגיאה, ושאינה מופיעה ברב מילים או במילון ספיר אנציקלופדי].

והכי מדאיג, הנכה מצד ימין: ממה הוא בורח, ומה מבהיל אותו עד כדי כך שהוא משתין בסילון?!

א"א

הסוטה

09-03-2013 12;46;19

צילום: אבי תל

"בוא, תיכנס, שב, אני כבר מתפנה," אמר הפסיכולוג, דוקטור הוֹפְנָר, ברנש שנראה בערך בן שישים ולבש חלוק לבן של קופת חולים. הגיל והחלוק, בשילוב עם קומתו הנמוכה, מבנה גופו המלא, פניו החלקים התמימים ושיערו הלבן הקצר העשוי בפריזורה מיושנת סביב פדחת, יצקו בי רושם חמים ומעורר אמון שלפניי עומד ללא ספק ספר מנוסה, שהולך על נוסחאות קלאסיות שהוכיחו את עצמן, ולא עושה ניסיונות מודרניים בראשיהם של גברים. ולא פחות חשוב – זול!

"סליחה עוד שנייה," הוא אמר לי, וחזר להתרכז בסלולרי שלו, שהשמיע קולות משונים. הכרתי את המוזיקה… אנגרי בירדס. האיש טלטל את הטלפון כה וכה, מרח עליו אצבעות, ובסוף נואש. "תגיד, אולי תוכל לעזור לי לעבור את השלב הזה?" הוא הרים אליי מבט בתקווה.

"תביא," אמרתי. "אה, כן… בוא תראה: אתה מעיף את הציפור הכחולה פה לאמצע, דופק על המסך, היא מתחילה להתפרפר ועושה נזק איום ונורא ומפנה לך מסלול ירי. עכשיו אתה מכוון את החמקן הצהוב למוט העץ הזה שתומך בכל, שוב דופק על המסך, החמקן מרסק את זה, והנה – הכול נופל."

"שלושה כוכבים!" שאג דוקטור הופנר בשמחה. "תודה. כבר חצי שעה אני מנסה לעבור את השלב הזה. תגיד, במסך לפני יש איזה בננה שאני מנסה להוריד. תוכל לעזור לי גם שם?"

"לא נראה לי שזה כדאי. התור בחוץ כבר די ארוך ואנשים נעשים חסרי סבלנות."

"כן, אתה צודק. צודק. אז…אפשר כרטיס מגנטי? ארז אשרוב, מה? פעם ראשונה אצלי. אז מה הבעיה, ארז?"

"תראה, הייתה לי תחושה בזמן האחרון שאני קצת תלוש מהמציאות. שאני לא כמו כולם. חריג."

"חריג מאיזו בחינה? ולמה רק בזמן האחרון? אולי זה קשור לגיל? שהרי איך ייתכן שרק בגילך המתקדם התחלת להרגיש חריג?"

נשמעה דפיקה בדלת, ומישהי שרבבה את הראש פנימה. "סליחה על ההפרעה, דוקטור הופנר, אבל דוקטור ציקונוב רוצה לדעת אם הצלחת לעבור את שלב שבע-עשרה."

"הבחור פה עזר לי," הוא הצביע עליי. "תגידי לה שבהפסקה אני אראה לה, ושננסה שנינו לבדוק איך משיגים את הבננה." האישה נעלמה. "איפה היינו? אה, כן, הרגשת החריגות. אז למה לדעתך אתה מרגיש חריג?"

"אני באמת לא יודע. אני מניח שזה בגלל שעכשיו אני בא במגע עם הרבה יותר אנשים, דרך פייסבוק, אז יש לי יותר פידבק, אם לקרוא לזה ככה, ואני נחשף יותר למה שאנשים חושבים ולאיך שהם מתנהגים, ונראה לי שאני ממש לא… לא… שאני חריג, בקיצור."

"במה זה בדיוק מתבטא? על פי הביצועים שלך עם הציפורים אני יכול להסיק בוודאות שיושב לפניי אדם עם יכולת מנטלית גבוהה, אולי אפילו בעשירון העליון. ייתכן שמכך נובעת תחושת החריגות שלך?"

"לא, לא, אני מטומטם בדיוק כמו כל השאר. אולי אפילו קצת יותר. זה לא העניין הזה. פשוט… תראה, כולם נראים לי על סף משבר כל הזמן. וכולם על תרופות וכדורים וסמים לשיפור מצב הרוח. הם בדיכאון ואני שמח. שמח! כבר לא נעים לי להודות בזה בשיחות עם חברים; זה כמו לעשות יוגה ליד מישהו עם גב תפוס, או לעשות ג'אגלינג ליד קטוע זרועות, או לדבר בהיגיון  ליד שטייניץ. זה גורם לי לנקיפות מצפון. אני מרגיש כאילו אני בוגד בחברה, או לכל הפחות מקלקל את המרקם החברתי. השמחה שלי חורה לי."

"מעניין," אמר דוקטור הופנר וחכך בזקנו הלא קיים. "מעניין. ואתר באמת שמח? כלומר, לא מדובר באיזו אשליה עצמית, או באיזה התקף מאניה מתארך שאחריו תגיע דפרסיה ארוכת טווח?"

"לא. חד וחלק לא. מאז שאני זוכר את עצמי אני שמח, מחייך, ואנשים נוטים לנסות לנצל אותי בגלל זה, אבל זה כבר סיפור אחר. אלא שרק עכשיו התחלתי להבין שאני חריג, קוץ של אופטימיות חסרת הצדקה בתחת צובה של חברה שהיא פסימית ומדוכדכת, וכנראה מסיבות מוצדקות. וזה ממש לא מהנה לגלות בגילי המתקדם שאני לא מציאותי. אני רוצה ליישר קו עם החברה."

"שמח, מה? טוב, זה באמת מוזר, ובארצנו אתה לא תגיע רחוק אם תמשיך לחייך; אצלנו השמחה הלגיטימית היחידה היא שמחה לאיד. תראה, אם זה היה מקרה רגיל, הייתי אומר שאין לך מה לדאוג ושהתקפי חרדה רציניים כבר בדרך, ושולח אותך הביתה לחכות להם. אבל אתה כבר בן 47, אז אני בכלל לא בטוח. בכלל לא בטוח. אז תראה מה נעשה. אני נותן לך מרשם לשישים כדורים של דֶּפְּרֶסָנוֹל פורטה. זה יספיק לך לחודש לפחות. אני רוצה שתיקח אחד בסביבות ארבע אחר הצהריים, ועוד אחד שעה לפני השינה. זה לא עובד מיד, ההשפעות יגיעו אחרי שבוע, ובכל מקרה, תקבע תור איתי לעוד שבועיים, ונראה איך אתה. אם עדיין תמשיך לחייך נשקול להחליף לכדור אחר, תרופה של הקו השני, אולי איזה מרסן סרוטונין, מדכא דופמין או משהו דומה. בסדר? ושיהיה בהצלחה."

קמתי ופניתי לצאת. "תודה דוקטור, שימחת אותי מאוד."

"אשרוב!" הוא רעם כשידי כבר הייתה על הידית. "זה מדרון חלקלק. תישמר!"

א"א

J'אֶטֶם

 צילום: א"א

לא השתמשתי באטמי אוזניים מאז הפעם האחרונה שיריתי, שהייתה לפני הרבה זמן. יותר מדי זמן, כשאני חושב על זה… בא לי לירות! בא-לי-לי-רות! שמישהו יביא לי 16M, כמה מחסניות מלאות ומונולוג קורע לב על וייטנאם! בעצם תשכחו מהמונולוג ותנו לעופרת לדבר!

… איפה הייתי? אה, כן – אטמי אוזניים.

מאז הפעם האחרונה שיריתי ועד היום הרבה השתנה, כולל האטמים. פעם, אם אני זוכר נכון, אלה היו מדוזות כחולות חלולות עם צ'ופצ'יק לחליצה. היום האטמים הם גלילים שעוותיים שצריך לקווצ'ץ' ואחרי זה לתקוע באוזן, ואז הם מתרחבים בפנים כמו תולעת מעיים, כמו עינוי עתיק, או כמו איזה צעצוע מין שאני לא יכול להרשות לעצמי. בכל מקרה ההרגשה סוטה אבל לא סימפטית. Tapon.

אטמים כי שוב יש לי טרקטורים מחוץ לחלון, והפעם לשם שינוי החלטתי להקל על עצמי, ולעבוד בשקט.

האטמים, משהוחדרו והתרחבו למלא את החלל כמו השמן שתמיד מתיישב על ידך במטוס, לא חסמו לחלוטין את המיית המכונות, אבל הפכו אותה למרוחקת. נסבלת. השאון הודח מהשלטון. אבל בד בבד הם הגבירו את כל הרעשים הפנימיים – הנשימה, לגימת הקפה, הלעלוע, פריטת נבל של המעיים. (כמו בצלילה, שהיא עוד פעילות שלא עשיתי כבר הרבה זמן. לו רק יכולתי לצלול ולירות בה בעת! הו, אושר השמור רק ללוחמי השייטת…מה לכל השדים עלה על דעתי כשאמרתי להם שאני רוצה להתקבל לתזמורת צה"ל ושכלי הנגינה שלי הוא מסרק עם נייר פרגמנט?!)

התוצאה הכי מפתיעה של אטימת האוזניים הייתה ההחרשה המוחלטת של המקלדת! עכשיו אין לה כל צליל! התיפוף העדין הקצבי הסטטי של המקשים, שמלווה אותי שנים כל כך רבות, נעדר כרגע מחיי. אני מקליד בשקט של רוח רפאים על לוח וויג'י. החסך החושי המשונה הזה גורם להקלדה להיראות כמעשה חיצוני לי, לא מודע, אידיאומוטורי: האם אני באמת מקליד? האם ככה מרגיש גם דני ליטני?

הרי פעולת ההקלדה מלווה תמיד – תמיד – ברעש המקשים, ובלעדי הרעש הזה הפעולה הופכת ללא ממשית. בחלל, איש לא שומע אותך מקליד, מחייך אליי ברעב הנוסע השמיני מאחורי כתפי. נכון, אני רואה את האצבעות על המקלדת, ומיד אחרי זה מרים מבט אל המסך ורואה שנוצר שם משהו שפחות או יותר משביע את הדעת ודומה למה שהתכוונתי לכתוב, אבל ההס מערער לחלוטין את הביטחון שלי שכל זה נעשה מחוץ לממלכת החלום, שזה ממשי, ששמירת הקובץ תצליח. שיש קובץ.

שמשהו מכל זה יישמר…

שאני בכלל קיים.

בהדרגה, התחושה המחליאה הזאת מחלחלת אל עֲבָרִי, ודממת ההקשה מתפשטת ומכסה על כל מה שהקלדתי עד היום. אטמי האוזניים הולכים ומתרחבים, הולכים ומתרחבים ומתארכים, ממלאים את כל נפח ישותי, את פנימי, והחידלון הזה פושה אחורה בזמן, ומאיים לכלות את כל פועלי.

פחד משתק גורם לקצב ההקלדה להאט, עוד ועוד, אבל לא מאפשר לי לנתק את האצבעות מהמקלדת, להביאן אל האוזניים ולשים קץ לאסון המתממש הזה, לשלוף מתוכן את שני הטפילים העוינים, להשיב לעולמי את מוזיקת ההילוך האחורי של הרכב הכבד בחוץ, שמלווה בטימפני המוחרשים של המקשים.

תכף אצליח לנתק את הידיים מהמקלדת. תכף אצליח. תכף…

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: