היכונו

***

בשמי הערב עמדו שבעה כוכבים בלבד, וכולם נגהו באור אדמדם. רוח נעימה מנחמת טוותה את דרכה באוויר, מילאה את האיברים בחיוניות נעורים חדשה, ועל עצים שמעולם לא הבחנתי בהם קודם לכן צייצו ציפורי לילה בקולות חדשים. רגיעה נעימה ירדה על הארץ, ובאווירה של אופוריה פתחתי את דלת הפאב, שמנעולה לא צייץ והיא עצמה לא חרקה. בתוך המבנה הקטן לא עמד הריח השגור של אלכוהול חמוץ ומאפרות גדושות, כי אם ניחוח של קטורת, מור ולבונה.

ביום מן המניין הייתי עוין אנשים שמגיעים מיד עם הפתיחה, מה גם שהמטבח לא היה מוכן, אבל הפעם דווקא שמחתי לראות את שלוש הדמויות שפסעו בשביל הגישה, מוקפות כולן בהילה הצהבהבה של הבא.

פנימה צעדו ג'ים מוריסון, אלביס פרסלי והרבי מלובביץ'.

"ערב טוב, שמח לראות אתכם. תשתו משהו?"

"לא תודה", ענה המלובביצ'ר במבטא ברוקלינאי, "רק באתי לברך את הסמירנוף שלכם", אמר ונכנס מאחורי הבר, עיגל ידיו סביב בקבוקי הסמירנוף ומלמל לחש מסתורי. "במחשבה שנייה, יש לכם יין מנישביץ?" בינתיים, מוריסון קשקש פואמה חדשה על הקיר, תוך שהוא מחכך את חזית מכנסי העור שלו בצילום ממוסגר של גרטה גרבו שתמיד סברתי שתלו אותו נמוך מדי, ואלביס שלף וירה בטלוויזיה. בצדק: סרט של קן ראסל.

"סתם עוברים בסביבה?" שאלתי. אלביס קימר את שמאל שפתו העליונה ואמר: "מאז שרוח החיים עזבה אותי מצאתי מקום חדש להתגורר בו – זה בדיוק בקצה הרחוב, במלון הלבבות השבורים. אני מחפש את אלביס הישראלי, לכבות לו את הטלוויזיה. אני אשתה ג'ק קטן, ואחרי זה נמשיך. תביא שלוש כוסיות ריקות ותשאיר את הבקבוק". הוא מזג לעצמו משקה לכוסיות והעביר את הבקבוק למוריסון, שינק לו ישר מהצוואר.

כל אותה עת ישב מאחורי הגה הלימוזינה שבחוץ ג'יימס דין, מחכה, מבטו קודר, רגלו עצבנית על הדוושה, ידו על ידית הדלת, במקרה שייאלץ לנטוש את המכונית על סף תהום פעורה.

המעמד הנדיר גרם לסלמאן לזרוק את הזהירות לכל הרוחות, והוא ניתר בשמחה ממחבואו שבמרתף: "חברים, אני כל כך שמח לראות אתכם, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם! אלביס! החליפה שלך יפה כמו גני שאלימר." הם הביטו באדישות על התמהוני המזוקן. אחרי רגע ארוך של מבוכה (לרגעים יש את הנטייה המעצבנת להתארך בהזדמנויות כאלה) הוא חזר למרתף בשקט. יכולתי לשמוע אותו חוזר לתקתק על המחשב.

השלושה נשארו במקום כעשרים דקות דוממות, ולפתע קמו כאיש אחד: "יש לנו עוד סיבוב ארוך לעשות הלילה. כמה אנחנו חייבים לך?" אמרו במקהלה.

"שטויות, זה עליי. הכבוד הוא שלי. כמה פעמים כבר מזדמן לבנאדם לשרת אנשים מסוגכם?!" אבל אלביס שמט לתוך כוס הטיפים מפתחות של קאדילק, והמלובביץ' התעקש ושילם את החשבון בהמון מטבעות של שקל, כל אחת ארוזה בניילון, עם תמונה שלו מאחור.

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: