עניין של טעם

***

כשנכנסים טיפוסים מסוימים לפאב אתה מיד יכול לדעת שהם לא באו לשתות. קשה מאוד לחזות מראש מה המטרה המדויקת שלהם, כי מהבחינה הזאת הם בגדר חידה, אבל ברור מעבר לכל צל של ספק שלא מדובר בשתייה; הם בולטים כמו סריסים בבית בושת, כמו נזירה במסיבת רווקות, כמו בהאי ב.. ב… בפאב. הם עשויים להיות עוברי אורח תמימים שרוצים קרם בוואריה (זה בהחלט קורה), הם עלולים להיות סוכנים של כרטיסי אשראי, פרסומאים, תועים, סרסורים, גובי דמי חסות, ציידי נאצים, אבל שתיינים הם לא.

כך גם לגבי הטיפוס שנכנס כרגע בדלת, שממילא לא הייתי מוזג לו דבר, כי הוא עצמו נראה כמו קוקטייל טרופי שלא מצריך תוספות: בשנות החמישים לחייו, עם חליפה בצבע כתום-חלודה שמן הסתם נרכשה בשוק הפשפשים, חולצת תכלת, על העניבה דיוקן של מוצרט, גבותיו מורמות בתמיהה תמידית, מיתמרות ומתיימרות לגעת בקו השיער, ומעליהן כובע בורסלינו בצבע בורדו עם נוצה סגולה: המטרייה בקוקטייל. נדרש ממני איפוק עצמי רב כדי לא להניח עליו פלח אננס.

האיש שלא ישתה כאן מתיישב על כיסא גבוה ומביט בי ארוכות, סקרן, עוקב אחר תנועות המזיגה שלי. אנתרופולוג? סוטה? ג'וני דפ נכנס לדמות לקראת סרט חדש של טים ברטון?

"תשתה משהו?" אני שואל בסוף.

"המממ… לא. אני זקוק לייעוץ".

"באיזה עניין?"

"ברמנים מבינים באופנה, נכון?" הוא שואל ואני מרגיש את מד המוזרוּת קופץ בפראות לתחום האדום.

"הו, כל טיפש יודע את זה". העקיצה עוברת לו מעל הגבות.

"לא, כי… רציתי לדעת… מה שאני לובש זה בסדר? אני לבוש בטוב טעם? הצבעים מתאימים? זה עובד?"

"כן", אני עונה אוטומטית, ולוקח אוויר כדי שיהיה לי זמן להחליט לאן אני לוקח את זה מכאן. "אתה נראה ממש בסדר. אפילו מודרני".

"רואים שאני הולך לפגישה?"

"לא רק רואים, גם מריחים!" אני מגזים פומפוזית. "מאוד חגיגי!"

הוא ממשיך בנאיביות שגורמת לי להרגיש מרושע: "קוראים לה כוכבה. זמרת מועדונים. היא התחילה איתי. קניתי את הבגדים במיוחד בשבילה, זה הדייט הראשון שלנו, אולי אתה מכיר אותה: היא שרה במועדון ממול כל יום רביעי. קול שלא מן העולם הזה".

"לא, לא הזדמן לי, לצערי".

"אבל אתה בטוח שזה בסדר, שאני לבוש טוב? היא תאהב אותי?"

"אם היא התחילה איתך היא כבר אוהבת אותך. היא שלך עוד לפני שפתחת את הפה. לדעתי אתה אפילו לבוש מהודר מדי מהבחינה הזאת".

"מה", הוא אומר מבוהל, "זה לא בסדר?"

"לא," אני ממהר לתקן, "זה מצוין, אתה נראה נפלא, אבל אפשר לחשוד שהתאמצת מדי".

"שזה לא טוב?"

"תראה…" איך אני יוצא מזה עכשיו? "כזכור, אני מבין באופנה, אז אולי אני קצת רגיש מדי. לא משנה: אפילו אם גם היא תחשוב ככה, כל עוד מדובר בבחורה עם שכל, ואני בטוח שיש לה שכל אם היא התחילה איתך, היא תאהב את הרעיון שהתאמצת בשבילה. העיקר שתזכור דבר אחד חשוב: לעולם, אבל לעולם, אל תלבש כחול עם חום. זה הכי גרוע שיכול להיות. כמעט הכול תופס, אבל אף פעם אל תלבש כחול עם חום. זה הכלל היחיד".

"לא כחול עם חום", הוא חוזר כמהופנט, "אף פעם".

"אף פעם!"

חיוך רחב באותה מידה שהוא תמים מפציע על פניו. "בחיי, עזרת לי נורא. תודה, באמת תודה!"

"אין בעד, אבל שוב, תזכור: חום וכחול לא. כולם יודעים את זה".

אולי זאת לא פנינת החוכמה הכי מעשירה שהצלחתי לספק אי פעם, אבל זאת אחת הפעמים הראשונות בחיי שאני מרגיש שעשיתי משהו שהשפיע על חייו ומחשבתו של מישהו אחר, ואולי אפילו פתח לו פתח לזוגיות מאושרת וליציאה ממחשכי הבדידות.

האיש יוצא אל הרחוב וחוצה את הכביש בגאווה זקופה, ומיטיב את העניבה לפני שהוא נכנס למועדון ממול, "מזון מלכות הדראג".

 א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: