שיחות שלום

***

רוח שטות, אלא מה, היא שגרמה לי לעמוד בפתח הפאב ולקבל את פני האורחים: "ערב טוב אדוני, שב בבקשה; שלום גבירתי, אני מקווה שתיהנו משהותכם במקום; המלצרית שלנו כבר תהיה איתכם; מקווה שהתאורה רכה מספיק אך לא מדי, ושהטמפרטורה נכונה," וכיוצא באלה הבלים מנומסים. ולחלופין, בדרך החוצה: "תודה שבחרתם לבלות דווקא אצלנו, נקווה לראותכם שוב; ליל מנוחה, הא לכם גלולת ויטמין סי; נהגו בזהירות, לא לישון על הגב הלילה," וכולי. מארח בגוב ארבעה שולחנות מהסוג הזה כמוהו כרב-משרתים בדירת חדר וחצי, וממילא רוב הלקוחות כאן קבועים, כמוני, כך שאין על מי לנסות לעשות רושם, אבל היופי התגלה דווקא במידת הגיחוך שבמעמד הפתטי-אך-מעורר-כבוד, כמו במקרה של אותו עני שמקפיד לגהץ ולעמלן בְּלוּייו בצאתו מהבית.

חלק מהאנשים התייחסו להצגה באופן רציני לחלוטין, וזה היה מבהיל. מבהיל אני אומר, כן, מעורר פלצות, לא פחות – היעדר מוחלט של חוש הומור, חוסר יכולת להבחין במצבים אבסורדיים, צפידות מנטלית וחשיבות עצמית מוגזמת (שגם היא נובעת, במידה רבה, מהיעדר חוש הומור), הם כולם המאפיינים הברורים של פסיכופתים מסוכנים, אלה שנראים נורמליים ומרובעים עד שהמשטרה מוצאת במקפיא שלהם שרידים של תשע סטודנטיות, הטיפוסים האלה שנראים מהוגנים ואז עושים משהו מחריד ולא אנושי כמו להידחף לך בתור בסופרמרקט.

לקוחה חדשה יצאה. "תודה שבאת, מקווים אנו שנהנית", הצעתי.

"אני רק הולכת לשירותים", ענתה, וכשחזרה קישטתי: "כולי תקווה ששהותך בשירותים נעמה לך, ושהתנאים הסניטריים בהם מצאת אותם היו סבירים. אמרתי למנקה להיפטר מהכתם החום ההוא. לא שזה כתם שאני אחראי לו, אבל כתם זה כתם ואסלה היא לא ליידי מקבת, לא?! היכנסי נא פנימה וחממי את קרבייך בעזרת כוס שתייה על חשבון הבית". (רוח שטות וכוסית או שתיים, כמו שבוודאי שמתם לב).

הפנים החדשות הייתה רצינית להחריד: "אם אתה מנסה להתחיל אתי, תדע שאני נשואה וזה שם בעלי".

"שמח אני בשמחתך ומאחל לך ולבעלך חיים ארוכים בצוותא. מי ייתן ויברך האל את ביתכם וימטיר עליכם צאצאים רחבי חיוך. שלא תדעו ייעוץ זוגי".

היא דידתה קדימה עוד שני צעדים, ועוד אחד הצידה באלכסון (בגילגול הקודם הייתה פרש שחמט) ואמרה: "תיזהר, בעלי ירביץ לך".

עניתי ש"אשמח לשמש פורקן ליצריו האלימים ולתיסכוליו של בעלך, בזמן ובמקום הנוחים לו, ולוּ רק על מנת שלא יוציא את זעמו עלייך, או על אזרח חף מפשע, בתור בסופרמרקט".

"גם בן דוד שלו ירביץ לך!" הצהירה והלכה לשולחן, שם כנראה אמרה לבעלה שהתחלתי איתה. ההוא ניגש אליי, מלווה בבן דודו, בחור צעיר ורזה המעוטר שפם דקיק אותו חצתה צלקת במיקום לא סימטרי.

ויאמר הבעל: "מה קרה התחלת עם אשתי?"

"לא כך הוא, כלל וכלל לא – זה נוגד את מדיניות המקום", הסברתי.

ויען: "אמרה משהו… שאתה רוצה להכניס לי מכות!?"

"חלילה וחס. דבריי הוצאו מהקשרם. להפוך – טענתי שאשמח באופן נוצרי להוות פורקן לאלימותך במידה ואכן תחפוץ בכך".

ויקצף: "מה אתה מתפלסף? זה קטע של הומואים או משהו? מה קרה לך מתחיל עם נשים נשואות – מחפש פֶּנְס בגב?"

בשלב הזה החלטתי לעבור לטונים נורמליים – אם לקרוא לזה ככה – של שיחה; היה לי מתוק מדי בפה: "תראה, חבר, למה לא תחזור לשולחן. אין לי שום עניין באשתך או בך, והדבר היחיד שמעניין אותי כרגע הם נוזלים שמכילים 40 אחוז אלכוהול לפחות. אז קדימה, רד מזה, עזוב שטויות".

"אבל מה זה מתחיל עם אשתי, מדבר איתה ככה בפתח?"

"שמע, בוא אני ארגיע אותך: אני אפילו לא מוצא אותה מושכת. הנה, הוצאת את זה ממני; היא לא הטיפוס שלי, זה הכול".

"למה מה רע בה?" הוא נראה נעלב.

"עזוב, נו, עזוב – תחזור לשולחן ונשכח מזה".

"לא-לא! אתה תגיד לי מה רע באשתי".

"זה משהו קטן באף".

"האף?!"

"כן, קשה לי להגדיר בדיוק מה. הפרופורציות אולי". עכשיו היא נראתה נעלבת, אבל החתן המגונן המשיך להציק.

"אז ככה – האף, מה? האף לא טוב. בגלל האף. זה הכל? על אף קטן אתה פוסל אישה שלמה?"

"קטן אתה אומר? אם אתה מתעקש, אז גם השוקיים שלה קצת עבים מדי. אני לא אוהב את זה באישה. וחוץ מזה היא מעשנת נונסטופ, יש לה דיבור מעצבן, והכי גרוע – היא משתמשת ב'מונטנה', בושם שגורם לנחיריים להתחרט על שנולדו עם חוש ריח. ספחת".

"מה זה אמרת, תחת?!"

"טוב, אתה עדיין מתעקש, אז אני אמשיך: השיער שלה מחומצן. כשלעצמו זה בסדר. אבל היא בטח עושה אותו בבית, או אצל פיפי, הספרית השכונתית, אז התוצאה מזכירה סככת קש בחוף דדו, הלק שלה מתקלף, היא לא יודעת לשתות, יש לה כמות איפור על הפרצוף שהייתה מספיקה להסוות שני גברים שחורים שמנים בכנס של הקו קלוקס קלן, והחזה שלה פלגמטי, נוטה הצידה, כאילו מנסה לבדוק אם גילחה מספיק טוב את בית השחי. ולידיעתו – לא! והלסת – הו, הלסת. החלק התחתון כל כך שקוע שנראה שזו בכלל גרוגרת, מה שמעלה על הדעת שאולי התחתנת עם גבר לשעבר. שזה בסדר כשלעצמו, אם אתה אוהב דברים כאלה. הלסת העליונה לעומת זאת נראית כמאיימת לבלוע את התחתונה, וכשהיא מחייכת זה ממש שיעור אורתודנטי. בקיצור – לא הטיפוס שלי, ובמילה אחת: פוסטמה". ואליה, בטון פחות נחרץ: "אל תקחי את זה אישית, אני רק רוצה שהעניין יהיה ברור לחלוטין".

ההוא פנה אל הבן דוד בתדהמה: "פוסטמה הוא קרא לה! שמעת?" וחזר אליי: "פוסטמה?"

"טוב, אולי התבטאתי בחריפות, אני מתנצל על בחירת המילים, אבל היא באמת בהמה האישה שלך. ריח של ג'ורה. לא הייתי שוכב איתה גם אם היית משלם לי סכום מוגזם להעניק לה לילה בודד של הנאה גופנית שממך היא לא תקבל לעולם. היא דוחה. ציפורניים של ציפור אוכלת נבלות ושפם של גראוצ'ו, שזה בסדר כשלעצמו, כשזה על גראוצ'ו".

כשאני נסחף אני נסחף בכיף.

"עכשיו, לפני שאתה מתחמם, תבין שאני אומר לך את כל זה רק כדי להימנע ממצב אלים ולהסביר לך עד כמה רופפים ובלתי מציאותיים החששות שלך. אין סיבה שנפצח פה במשהו מכוער רק כי אתה חושב שאני אולי התחלתי עם אשתך, כשלמעשה בעיניי היא סתם פרחה מהסוג הכי ממוצע, משהו שלא הייתי מביא הביתה גם אחרי בקבוק שנאפס. אז זהו – אין לך מה לדאוג: לא התחלתי איתה, כבודה נותר ללא פגם, אפילו ברמה התיאורטית".

הבנאדם איבד שליטה למול עיניי – כנראה שלא מצא מקום טוב יותר לעשות את זה – ותפס בחוזקה בצווארוני: "עכשיו אתה יוצא איתנו החוצה נראה אותך גבר, עכשיו!"

"אז אני מבין שלמרות דברי הפיוס שלי אין מנוס מאלימות".

"לא", ענה שפם הדודן הלא סימטרי, "אין מנוס מאלימות".

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: