דגנרט

***

קל לזהות דגנרטים. עוד לפני שהם מתחילים לדבר אפשר לאבחן במבטם משהו כבוי, הבעת פניהם מעט פלגמטית, ודומה שמעבר לכל ניכר הדבר ביציבה שלהם – הם נוטים להתעקל, להתעגל, ראשם תמיד נוטה להקדים את הגוף במין רפיסה מתדלדלת, אבל באופן פרדוקסלי נראה שהוא גם מושך אחורה לכיוון עמוד השדרה, שספק אם הוא שם.

קפה מרמורש, הדר. חמש וחצי בבוקר. סוף יום עבורי ותחילתו של אחר עבור האחרים.

לדגנרט המובהק שיושב לימיני יש קול מעצבן, מונוטוני, לא צייצני אבל גבוה, שמפיק הוכחה ניצחת (לא שיש צורך) לכך שהוא אכן דגנרט: "אין מה לקרוא בעיתון היום – אף אחד לא מת, אין תאונות, אין מלחמות, אין פיגועים". מאוכזב מכך שאחרים נכשלו במשימת שעשועו, ובחוסר התחשבות אנוכי מיאנו להיפרד מהחיים בהמוניהם למען ימלאו ימיו בעניין, הוא קיפל את העיתון והחזירו לבעל המקום, שגילה מורת רוח גלויה מכך שהקיפול לא התבצע בדיוק האוריגמי הנחשק.

הייתי באספרסו השני וגם הפעם הוא היה חלש מדי, חסר אופי, רופס.

מבט אחד בבעל המקום הספיק לי כדי להבין שאין לייחל לשיפור. החלטתי לשטוף את דליחות הטעם בעזרת צוּיְקָה קטנה – זה בטח יעזור לי להתחיל להרגיש מנומנם. הקיבה שלחה אותות שזה היה צעד נבון. אחרי זה ביקשתי סנדוויץ' ועוד צעד נבון. בינתיים, הדגנרט המשיך להרעיף מחוכמת החיים שלו:

"אתמול שברתי את הגב בעבודה אצל ההורים. עשיתי להם רצפה. בלטות. קרעתי את עצמי מהבוקר עד הלילה. אני לא רגיל לזה. אני אוהב לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. זו השיטה שלי. לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. אתמול עבדתי הרבה ולא הרווחתי כלום". הוא גיחך בצורה שהעצימה את הסלידה המיידית שרחשתי לו, ואז הסביר את הסטייה מהדיבר הראשון על לוחות פילוסופיית החיים שלו: "אבל מה, מגיע להם. עד גיל 34 גרתי אצלם, אז פעם אחת ככה להחזיר טובה. אני בן טוב, אה? לא ככה?"

בוקר מחורבן. הסנדוויץ' היה גרוע עוד יותר מהאספרסו. הדגנרט הביט במאבקי הלעיסה שלי ומצא נושא חדש לדוש בו: "אתה יודע, מרמורש, לפני שבוע אכלתי אצל ברכה, גמרתי שלושה סנדוויצ'ים ולא נעשיתי שבע. אצלך, אחרי אחד אני גמור. איך אתה מסביר את זה?"

בעל המקום מצא עצמו מוחמא: "טוב, זה תלוי מה יש בפנים. הלחם יכול להיות ענק, אבל אם אתה לא שם בפנים חומרים כמו שצריך, בחיים לא תשבע".

הבטתי בתדהמה בלחמניית הגומאוויר הקטנה שלי, לתוכה הוחדרו שביב חמאה לא מרוחה, חצי ביצה קשה למדי ושתי פיסות עגבנייה חתוכות בלייזר. על הצלחת הונחו בהדר שני זיתים ושלוש פרוסות מלפפון; סלט. על איזה חומרים מדבר הבנזונה? לגמתי עוד צויקה, כי ידעתי שאחרת אתפקע ואאלץ לפגוע פיזית בדגנרט, שגרס: "היא אישה מוזרה, ברכה. קודם היא מטגנת את הנקניק והגבינה על פלטה כזו, שיהיה חם".

החלוץ מייבש הסנדוויצ'ים סיפק פרשנות: "לא! לא ככה עובדים. זה לא עבודה, אני מצטער. רק עם טוסטר יוצא כמו שצריך". הוא הביט בגאווה במוצג המוזיאלי שלו – פריט מימי המנדט הבריטי, עם ידיות עץ שבמשך השנים מורקו עד דוק – בעוד בעיניי עולה דוק געגועים לברכה, שפותחת מאוחר ולא מוכרת אלכוהול.

אז עוד צויקה ולישון.

רק שלא התאפקתי. בדרך החוצה גרפתי עם הרגל את כיסא הבר עליו רפס הדגנרט. ההוא שוטח על הרצפה, והתחיל לגנוח כזקן בן 34. "אוי, סליחה, באמת", אמרתי, "אבל אולי זה ישחרר לך את הגב. אתה יכול לגמור את הסנדוויץ' שלי אם אתה עוד לא מלא".

התעוררתי יקיצת אדרנלין. התמתחתי בפתח ויצאתי לרחוב, שהתחיל להסריח מהמולת היום.

המוני אזרחים שנטל המיסים כיבה את מבטם רצו ללא מטרה ברחובות.

דגנרטים.

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: