זה הוויסקי מדבר

***

אל תאכל ארטיק, זה יגמור לך את התיאבון אומרות אימהות לילדיהן, אבל מה היו אומרות לשיכור אחרי הארטיק אחרי הבמבה אחרי החטיף בטעם כינין אחרי הסוכרייה היו אומרות האימהות שתה משהו זה טוב לתיאבון תגדל ותהיה בריא תהיה חזק כמו אבא תהיה שתיין כמו אבא תנחר כמו אבא תזיין כמו אבא ותירדם מיד אחרי או תוך כדי אגן הירכיים נע המוח לא תשתה משהו איזה וויסקי קטן שוט וודקה חצי בקבוק יין אחד על הבית זה יביא לך תיאבון לתרד לקישואים לכל מה שאתה שונא שתה משהו ותפתח את המקרר ולגום חלב מקולקל סלט חצילים משנה שעברה חרוסת מפסח הקודם כי לא אכפת לך יהיה לא אכפת תאכל הכל כל עוד זה לעיס מתוק חמוץ חריף כמו הלשון של אביטל כשבא לה קר או חם מה זה משנה העיקר לאכול להשביע את התיאבון ללא תחתית אם כי מי מגיש משקה ללא תחתית פטרו אותו ולשתות עוד ולהיות נמרץ זה פועלו המבורך הציוני של האלכוהול לגרום לך לרצות עוד אוכל עוד אלכוהול עוד שתייה והעיקר ללעוס שניצל טבול במיונז פיתה מהפריזר נעוצה במרק ירקות משהו העיקר זה משהו נקניק סוג ג' חתוך בפרוסות עבות במיוחד ואם היה ברור העיקר מתחילתם של דברים הכל היה נשמע אחרת לא היה הילד שותה לא הייתה האימא משקה לא היה האבא שיכור שיכור שיכור שעולה במדרגות או יורד נתקל נכשל נופל הקיר בדרך למה בונים קיר בדרך לבית למיטה לשינה לבוקר שאחרי לצמא האיום בבוקר שמתעורר אחרי התיאבון האיום בלילה והיית רוצה להעביר את תחושת הרעב לבוקר כי אז אפשר להכין משהו לחמם משהו אבל לא בלילה הלילה דורש אוכל מהיר, חסר צורה ללא טעם של ממש כי העיקר אנרגיה אנרגיה לתדלק בעזרתה את האנרגיה אנרגיה שתפעיל את הגוף עוד מעט הלאה עד הכוס הבאה מעט קרח השתטות מודעת שתייה מודעת אובדן החלטי שמחה לא מובנת לשתות כמו האבא כמו הסבא כמו הבן שיבוא שושלת של שתיינים זה נשמע טוב זה נשתה טוב זה חורט את שמו על פנים הקיבה כך שמח המוח לגלות לעצמו עושה חורים ומשלים השלמות שנברו בורות בעבר חיוך אווילי ואם לא אווילי אז רחב בצורה מעוררת חשד נוהג במכונית ואם השוטר יעצור אז מה? אבל אין שוטר. לילה. הכל מת. הופך כבד בעצמך. הכל איטי פתאום בהתחלה מהיר מאוד עכשיו מאט, נעשה כבד, נופל, נשרך… העיניים נעצמות… הידיים כבדות מלמטה, ראש כבד… ואין מהפנט אין סוף אין יכולת ריכוז… שמונים טון לוחצים על הראש, מלמעלה… הביתה… חייב לישון ליפול על המיטה… לעשות מאמץ נוסף לא לקום בבוקר לא להתקיים ואז בלילה לשתות כמו חזיר אם חזירים שותים ואם לא אז כמו ספוג של צמחים. לשתות, כדי שלילד יהיה תיאבון. הנה באה הרכבת. תעשה אההההה גדול.

א"א

ג'יי-די

***

ברגע שהתעורר הבין מה קרה בלילה הקודם. לא, שיחזור מוחלט ומדויק לחלוטין של המאורעות אמנם היה קשה עליו, אבל הוא הרגיש, יותר מאשר נזכר, כי שתה יותר מהרצוי. הרבה יותר מהרצוי. המוח שלו המהם בהתמדה כמו קו מתח גבוה, תפקד בעמימות כמו מעבר למחיצה, הפה היה חָרֵב והלב לקח חלק במרוץ סוסים שמעולם לא הימר בו. הוא שנא את היקיצות הללו, אבל הן המשיכו לפקוד אותו.

מה שהפתיע אותו באמת הייתה הגופה שהייתה שרועה לצידו בפה פעור ובאיברים פרושים בצורה לא מחמיאה. הגופה אמנם הראתה סימני חיים, אבל זה לאו דווקא עודד אותו. המראה שלה העלה בו תמונות קטועות מליל אמש. כשנמרח החוצה מהמיטה התברר לו שהוא לא בדירה שלו. הייתה בזה משום הקלה – הוא יברח לפני שתתעורר, לפני שיצטרכו שניהם להתמודד עם הנימוסים הלאים של הבוקר שאחרי, עם התירוצים הדחוקים לנטישה מהירה, ועם ההבטחות הריקות לשמור על קשר.

הלילה שלפני היה עניין שונה לחלוטין.

ברגע שנכנסה לפאב הרגיש אליה משיכה עזה, ומשהתיישבה על ידו על הבר הבין שזה נועד לקרות. היא לא הייתה יפה במובן המקובל של המילה, אבל היה בה משהו מסקרן, ממזרי, והיא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים לפחות. דיברה אנגלית אמריקאית. כשהזמינה גם היא ג'ק דניאלס הסיק לוגית שאיתה יבלה את החורף המתקרב. הם פיתחו שיחה, עד כמה שהמוזיקה אפשרה, צחקו. רגליהם נגעו. גל ריגוש עבר בגופו. הוא היה מאוהב.

היא כתבה לו על מפית: If you want a J.D, come with me. הוא לא ידע מה משמעות ראשי התיבות, אבל הרעיון הכללי היה נהיר, והוא הרגיש היטב את התשוקה משחקת בצרור המפתחות שלו. הקומבניזון השחור שלה, מתחת לבגדים, הגביר את רעם הגונגים בראשו לרמה מסוכנת. הם יצאו לאוויר הקר של הלילה, שיכורים, מתנדנדים, על פסגת העולם. בקושי הצליח לפתוח את המכונית. התנשקו, התמזמזו, התאפקו עד הבית. איך נהג לעולם לא יצליח להיזכר. גם בסקס לא ייזכר, ואת שמה ממילא לא ידע.

עכשיו הוא הביט בה מקרוב, בסקרנות שימפנזית, כשהוא מפנה את ראשו אנה ואנה, מנסה לבדוק מה בדיוק מצא בה, לחפש אולי זווית אור שתחמיא לה יותר ותרפה מעט את הרגשת האכזבה שלו, תסביר לו מה מצא בה ולאן זה נעלם. אפס הצלחה. הוא השתין לה בכיור ויצא.

במכונית ניסה לשוות לשיער שלו מראה מסודר, תקע גרעפס בניחוח ג'ק דניאלס ונסע הלאה. הוא הבטיח לעצמו שיותר לא ישתה ככה.

זה הצחיק אותו.

כמעט.

א"א

דגנרט

***

קל לזהות דגנרטים. עוד לפני שהם מתחילים לדבר אפשר לאבחן במבטם משהו כבוי, הבעת פניהם מעט פלגמטית, ודומה שמעבר לכל ניכר הדבר ביציבה שלהם – הם נוטים להתעקל, להתעגל, ראשם תמיד נוטה להקדים את הגוף במין רפיסה מתדלדלת, אבל באופן פרדוקסלי נראה שהוא גם מושך אחורה לכיוון עמוד השדרה, שספק אם הוא שם.

קפה מרמורש, הדר. חמש וחצי בבוקר. סוף יום עבורי ותחילתו של אחר עבור האחרים.

לדגנרט המובהק שיושב לימיני יש קול מעצבן, מונוטוני, לא צייצני אבל גבוה, שמפיק הוכחה ניצחת (לא שיש צורך) לכך שהוא אכן דגנרט: "אין מה לקרוא בעיתון היום – אף אחד לא מת, אין תאונות, אין מלחמות, אין פיגועים". מאוכזב מכך שאחרים נכשלו במשימת שעשועו, ובחוסר התחשבות אנוכי מיאנו להיפרד מהחיים בהמוניהם למען ימלאו ימיו בעניין, הוא קיפל את העיתון והחזירו לבעל המקום, שגילה מורת רוח גלויה מכך שהקיפול לא התבצע בדיוק האוריגמי הנחשק.

הייתי באספרסו השני וגם הפעם הוא היה חלש מדי, חסר אופי, רופס.

מבט אחד בבעל המקום הספיק לי כדי להבין שאין לייחל לשיפור. החלטתי לשטוף את דליחות הטעם בעזרת צוּיְקָה קטנה – זה בטח יעזור לי להתחיל להרגיש מנומנם. הקיבה שלחה אותות שזה היה צעד נבון. אחרי זה ביקשתי סנדוויץ' ועוד צעד נבון. בינתיים, הדגנרט המשיך להרעיף מחוכמת החיים שלו:

"אתמול שברתי את הגב בעבודה אצל ההורים. עשיתי להם רצפה. בלטות. קרעתי את עצמי מהבוקר עד הלילה. אני לא רגיל לזה. אני אוהב לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. זו השיטה שלי. לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. אתמול עבדתי הרבה ולא הרווחתי כלום". הוא גיחך בצורה שהעצימה את הסלידה המיידית שרחשתי לו, ואז הסביר את הסטייה מהדיבר הראשון על לוחות פילוסופיית החיים שלו: "אבל מה, מגיע להם. עד גיל 34 גרתי אצלם, אז פעם אחת ככה להחזיר טובה. אני בן טוב, אה? לא ככה?"

בוקר מחורבן. הסנדוויץ' היה גרוע עוד יותר מהאספרסו. הדגנרט הביט במאבקי הלעיסה שלי ומצא נושא חדש לדוש בו: "אתה יודע, מרמורש, לפני שבוע אכלתי אצל ברכה, גמרתי שלושה סנדוויצ'ים ולא נעשיתי שבע. אצלך, אחרי אחד אני גמור. איך אתה מסביר את זה?"

בעל המקום מצא עצמו מוחמא: "טוב, זה תלוי מה יש בפנים. הלחם יכול להיות ענק, אבל אם אתה לא שם בפנים חומרים כמו שצריך, בחיים לא תשבע".

הבטתי בתדהמה בלחמניית הגומאוויר הקטנה שלי, לתוכה הוחדרו שביב חמאה לא מרוחה, חצי ביצה קשה למדי ושתי פיסות עגבנייה חתוכות בלייזר. על הצלחת הונחו בהדר שני זיתים ושלוש פרוסות מלפפון; סלט. על איזה חומרים מדבר הבנזונה? לגמתי עוד צויקה, כי ידעתי שאחרת אתפקע ואאלץ לפגוע פיזית בדגנרט, שגרס: "היא אישה מוזרה, ברכה. קודם היא מטגנת את הנקניק והגבינה על פלטה כזו, שיהיה חם".

החלוץ מייבש הסנדוויצ'ים סיפק פרשנות: "לא! לא ככה עובדים. זה לא עבודה, אני מצטער. רק עם טוסטר יוצא כמו שצריך". הוא הביט בגאווה במוצג המוזיאלי שלו – פריט מימי המנדט הבריטי, עם ידיות עץ שבמשך השנים מורקו עד דוק – בעוד בעיניי עולה דוק געגועים לברכה, שפותחת מאוחר ולא מוכרת אלכוהול.

אז עוד צויקה ולישון.

רק שלא התאפקתי. בדרך החוצה גרפתי עם הרגל את כיסא הבר עליו רפס הדגנרט. ההוא שוטח על הרצפה, והתחיל לגנוח כזקן בן 34. "אוי, סליחה, באמת", אמרתי, "אבל אולי זה ישחרר לך את הגב. אתה יכול לגמור את הסנדוויץ' שלי אם אתה עוד לא מלא".

התעוררתי יקיצת אדרנלין. התמתחתי בפתח ויצאתי לרחוב, שהתחיל להסריח מהמולת היום.

המוני אזרחים שנטל המיסים כיבה את מבטם רצו ללא מטרה ברחובות.

דגנרטים.

א"א

שיחות שלום

***

רוח שטות, אלא מה, היא שגרמה לי לעמוד בפתח הפאב ולקבל את פני האורחים: "ערב טוב אדוני, שב בבקשה; שלום גבירתי, אני מקווה שתיהנו משהותכם במקום; המלצרית שלנו כבר תהיה איתכם; מקווה שהתאורה רכה מספיק אך לא מדי, ושהטמפרטורה נכונה," וכיוצא באלה הבלים מנומסים. ולחלופין, בדרך החוצה: "תודה שבחרתם לבלות דווקא אצלנו, נקווה לראותכם שוב; ליל מנוחה, הא לכם גלולת ויטמין סי; נהגו בזהירות, לא לישון על הגב הלילה," וכולי. מארח בגוב ארבעה שולחנות מהסוג הזה כמוהו כרב-משרתים בדירת חדר וחצי, וממילא רוב הלקוחות כאן קבועים, כמוני, כך שאין על מי לנסות לעשות רושם, אבל היופי התגלה דווקא במידת הגיחוך שבמעמד הפתטי-אך-מעורר-כבוד, כמו במקרה של אותו עני שמקפיד לגהץ ולעמלן בְּלוּייו בצאתו מהבית.

חלק מהאנשים התייחסו להצגה באופן רציני לחלוטין, וזה היה מבהיל. מבהיל אני אומר, כן, מעורר פלצות, לא פחות – היעדר מוחלט של חוש הומור, חוסר יכולת להבחין במצבים אבסורדיים, צפידות מנטלית וחשיבות עצמית מוגזמת (שגם היא נובעת, במידה רבה, מהיעדר חוש הומור), הם כולם המאפיינים הברורים של פסיכופתים מסוכנים, אלה שנראים נורמליים ומרובעים עד שהמשטרה מוצאת במקפיא שלהם שרידים של תשע סטודנטיות, הטיפוסים האלה שנראים מהוגנים ואז עושים משהו מחריד ולא אנושי כמו להידחף לך בתור בסופרמרקט.

לקוחה חדשה יצאה. "תודה שבאת, מקווים אנו שנהנית", הצעתי.

"אני רק הולכת לשירותים", ענתה, וכשחזרה קישטתי: "כולי תקווה ששהותך בשירותים נעמה לך, ושהתנאים הסניטריים בהם מצאת אותם היו סבירים. אמרתי למנקה להיפטר מהכתם החום ההוא. לא שזה כתם שאני אחראי לו, אבל כתם זה כתם ואסלה היא לא ליידי מקבת, לא?! היכנסי נא פנימה וחממי את קרבייך בעזרת כוס שתייה על חשבון הבית". (רוח שטות וכוסית או שתיים, כמו שבוודאי שמתם לב).

הפנים החדשות הייתה רצינית להחריד: "אם אתה מנסה להתחיל אתי, תדע שאני נשואה וזה שם בעלי".

"שמח אני בשמחתך ומאחל לך ולבעלך חיים ארוכים בצוותא. מי ייתן ויברך האל את ביתכם וימטיר עליכם צאצאים רחבי חיוך. שלא תדעו ייעוץ זוגי".

היא דידתה קדימה עוד שני צעדים, ועוד אחד הצידה באלכסון (בגילגול הקודם הייתה פרש שחמט) ואמרה: "תיזהר, בעלי ירביץ לך".

עניתי ש"אשמח לשמש פורקן ליצריו האלימים ולתיסכוליו של בעלך, בזמן ובמקום הנוחים לו, ולוּ רק על מנת שלא יוציא את זעמו עלייך, או על אזרח חף מפשע, בתור בסופרמרקט".

"גם בן דוד שלו ירביץ לך!" הצהירה והלכה לשולחן, שם כנראה אמרה לבעלה שהתחלתי איתה. ההוא ניגש אליי, מלווה בבן דודו, בחור צעיר ורזה המעוטר שפם דקיק אותו חצתה צלקת במיקום לא סימטרי.

ויאמר הבעל: "מה קרה התחלת עם אשתי?"

"לא כך הוא, כלל וכלל לא – זה נוגד את מדיניות המקום", הסברתי.

ויען: "אמרה משהו… שאתה רוצה להכניס לי מכות!?"

"חלילה וחס. דבריי הוצאו מהקשרם. להפוך – טענתי שאשמח באופן נוצרי להוות פורקן לאלימותך במידה ואכן תחפוץ בכך".

ויקצף: "מה אתה מתפלסף? זה קטע של הומואים או משהו? מה קרה לך מתחיל עם נשים נשואות – מחפש פֶּנְס בגב?"

בשלב הזה החלטתי לעבור לטונים נורמליים – אם לקרוא לזה ככה – של שיחה; היה לי מתוק מדי בפה: "תראה, חבר, למה לא תחזור לשולחן. אין לי שום עניין באשתך או בך, והדבר היחיד שמעניין אותי כרגע הם נוזלים שמכילים 40 אחוז אלכוהול לפחות. אז קדימה, רד מזה, עזוב שטויות".

"אבל מה זה מתחיל עם אשתי, מדבר איתה ככה בפתח?"

"שמע, בוא אני ארגיע אותך: אני אפילו לא מוצא אותה מושכת. הנה, הוצאת את זה ממני; היא לא הטיפוס שלי, זה הכול".

"למה מה רע בה?" הוא נראה נעלב.

"עזוב, נו, עזוב – תחזור לשולחן ונשכח מזה".

"לא-לא! אתה תגיד לי מה רע באשתי".

"זה משהו קטן באף".

"האף?!"

"כן, קשה לי להגדיר בדיוק מה. הפרופורציות אולי". עכשיו היא נראתה נעלבת, אבל החתן המגונן המשיך להציק.

"אז ככה – האף, מה? האף לא טוב. בגלל האף. זה הכל? על אף קטן אתה פוסל אישה שלמה?"

"קטן אתה אומר? אם אתה מתעקש, אז גם השוקיים שלה קצת עבים מדי. אני לא אוהב את זה באישה. וחוץ מזה היא מעשנת נונסטופ, יש לה דיבור מעצבן, והכי גרוע – היא משתמשת ב'מונטנה', בושם שגורם לנחיריים להתחרט על שנולדו עם חוש ריח. ספחת".

"מה זה אמרת, תחת?!"

"טוב, אתה עדיין מתעקש, אז אני אמשיך: השיער שלה מחומצן. כשלעצמו זה בסדר. אבל היא בטח עושה אותו בבית, או אצל פיפי, הספרית השכונתית, אז התוצאה מזכירה סככת קש בחוף דדו, הלק שלה מתקלף, היא לא יודעת לשתות, יש לה כמות איפור על הפרצוף שהייתה מספיקה להסוות שני גברים שחורים שמנים בכנס של הקו קלוקס קלן, והחזה שלה פלגמטי, נוטה הצידה, כאילו מנסה לבדוק אם גילחה מספיק טוב את בית השחי. ולידיעתו – לא! והלסת – הו, הלסת. החלק התחתון כל כך שקוע שנראה שזו בכלל גרוגרת, מה שמעלה על הדעת שאולי התחתנת עם גבר לשעבר. שזה בסדר כשלעצמו, אם אתה אוהב דברים כאלה. הלסת העליונה לעומת זאת נראית כמאיימת לבלוע את התחתונה, וכשהיא מחייכת זה ממש שיעור אורתודנטי. בקיצור – לא הטיפוס שלי, ובמילה אחת: פוסטמה". ואליה, בטון פחות נחרץ: "אל תקחי את זה אישית, אני רק רוצה שהעניין יהיה ברור לחלוטין".

ההוא פנה אל הבן דוד בתדהמה: "פוסטמה הוא קרא לה! שמעת?" וחזר אליי: "פוסטמה?"

"טוב, אולי התבטאתי בחריפות, אני מתנצל על בחירת המילים, אבל היא באמת בהמה האישה שלך. ריח של ג'ורה. לא הייתי שוכב איתה גם אם היית משלם לי סכום מוגזם להעניק לה לילה בודד של הנאה גופנית שממך היא לא תקבל לעולם. היא דוחה. ציפורניים של ציפור אוכלת נבלות ושפם של גראוצ'ו, שזה בסדר כשלעצמו, כשזה על גראוצ'ו".

כשאני נסחף אני נסחף בכיף.

"עכשיו, לפני שאתה מתחמם, תבין שאני אומר לך את כל זה רק כדי להימנע ממצב אלים ולהסביר לך עד כמה רופפים ובלתי מציאותיים החששות שלך. אין סיבה שנפצח פה במשהו מכוער רק כי אתה חושב שאני אולי התחלתי עם אשתך, כשלמעשה בעיניי היא סתם פרחה מהסוג הכי ממוצע, משהו שלא הייתי מביא הביתה גם אחרי בקבוק שנאפס. אז זהו – אין לך מה לדאוג: לא התחלתי איתה, כבודה נותר ללא פגם, אפילו ברמה התיאורטית".

הבנאדם איבד שליטה למול עיניי – כנראה שלא מצא מקום טוב יותר לעשות את זה – ותפס בחוזקה בצווארוני: "עכשיו אתה יוצא איתנו החוצה נראה אותך גבר, עכשיו!"

"אז אני מבין שלמרות דברי הפיוס שלי אין מנוס מאלימות".

"לא", ענה שפם הדודן הלא סימטרי, "אין מנוס מאלימות".

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: