הכינו את הגרורות

"נקישת קוביות הקרח". בימוי: בּרטראן בּלייה, עם ז'אן דוּז'רדה, אלבר דוּפּוֹנטל, אן אלברוֹ, מרים בּואייר. 2010

אדם הולך בשביל באזור מיוער. הוא נמרץ. זאת קומדיה של ברטרון בלייה ("הכינו את הממחטות"), אבל המוזיקה זורקת אל "הניצוץ" של קובריק. הוא מגיע לבית אבן כפרי מבודד, שם יושב על הבלקון סופר חובב ענבים, אלכוהוליסט, בקיצור, שכל הסרט מסתובב עם דלי קרח שבתוכו בקבוק יין לבן; הוא אוהב את צליל הנקישה של קוביות הקרח. ההֵלֶךְ מצלצל בפעמון.

"שארל פולק? זה אני, הסרטן שלך. אל תדאג, אני לא אטריח אותך; זה לא ייקח יותר משלושה חודשים."

ככה מתחיל הסרט שסביר להניח שלא תראו, ושרק במאי אמיץ וחברת הפקה אמיצה היו מעזים (העזו) לשחרר; הוא הופץ מסחרית רק בצרפת, שוודיה ובריטניה.

ולמה לא תראו? כי זה סרט לא נוח. מן הסתם נעשו הרבה סרטים על סרטן ונכתבו הרבה ספרים על הנושא, אבל בעצם זה שבלייה נותן לו גוף, הופך אותו לנודניק אנושי, המהות של "המחלה הממושכת" נעשית זוועתית פי כמה. ובלייה גם לא עושה הנחות לאורך הסרט, ורק מסובב את כפתור הווליום של הזוועה עד 11.

ולמה הוא עשה את זה? ניחושים: 1. כי לגרום לקהל נוחות זה הדבר הכי עלוב שאפשר לעשות. 2. כי בלייה הוא אחד מאחרוני נושאי הלפיד של תיאטרון האבסורד והאכזריות. 3. כי זה מצחיק. 4. לכו תזדיינו!

נכון, צריך טיפה להשתחרר, אבל בסוף צוחקים.

רגע, אמרתי תיאטרון? כן, כי אצל בלייה כמעט תמיד יש אווירה תיאטרלית, אינטימית, ופה זה ממש קאמרי ואולי אפילו קלאוסטרופובי. השחקנים אמנם לא מדברים למצלמה כמו ב"אב חורג" נניח או ב"יפה מדי בשבילך" (או להבדיל ב"השחקנים" המופתי, שבו הם מדברים גם על עצמם וגם על שחקנים אחרים וגם אל ועל המצלמה), אבל הם איתנו, על ידנו, תחומים על ידי הבית המבודד. אם ב"השחקנים" יש המולה א-לה פרסטון סטרג'ס, פה כבר עולה על הדעת משהו משפחתי מעיק ומשתרך של ברגמן. זה כמובן לא מהורהר וקודר באותה המידה, כי אצל בלייה תמיד קיימת תנופה ג'זית, אבל בכל זאת. מה גם שהסופר והעוזרת שלו ושני הסרטנים שלהם יוצרים מעין תא (סליחה על משחק המילים) משפחתי.

בסופו של דבר הסרט מצחיק, מחריד, מספק, ומספק חוויה שונה ומבורכת, כמו כלל היצירה של הבמאי הנפלא הזה. טוב, אולי חוץ מ"כמה אתה אוהב אותי?"

אצלי הוא נכנס מיד לספריית הלב.

 

"כנגד כל הסיכויים". בימוי: ג'ורג' נוֹלפי, עם מאט דיימון, אמילי בלנט, טרנס סטמפ, מייקל קלי, אנטוני מקי, ג'ון סלאטרי. 2011

למה, למה כובע?!!?

סרט המתח הזה מתחיל בטעם אמריקאי שגורם לך לרצות להפסיק לצפות בו כבר על ההתחלה. מאט דיימון (שחקן מעולה ומגוון) הוא דייויד נוריס, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה האמריקאית. הוא עולה, הוא יורד, אנשים מריעים לו, דגלים מתנופפים… למה זה מגיע לנו? אכלנו את זה כבר מכל הכיוונים. התפנית החיובית מתרחשת כשהוא נתקל באקראי ברקדנית בשם אליס (בשירותים! ואולי זה רק אני, אבל גם פה נזכרתי בניצוץ של קובריק, בגלל הסימטריה), שמגולמת על ידי שחקנית בעלת חן מסתורי ששמה בישראל אמילי בלנט ("השטן לובשת פראדה").

הסרט ממשיך להתרומם כשנכנסת לתמונה חבורה מסתורית של אנשים שתפקידם "לתאם" מהלכים, ובמקרה זה מטרתם היא למנוע מדייויד ואליס להיפגש בשנית.

איפה כל זה מתפורר? כשלתמונה נכנס טרנס סטמפ (בתפקיד "טרנס סטמפ"), שמסביר לדייויד שלנו שהמחלק שהוא חלק ממנו מונע מהאנושות לעשות את הטעויות המביכות שלה (שואה, אופס), באיזה נאום מביך וילדותי שאולי היה עובד בפסטיגל, אם מישהו היה טורח לנסות לצקת בו תוכן. משם זה רק מחמיר: יש יושב-ראש עם תוכנית, מחלק הכוונון (שם זמני. ואגב, השם העברי של הסרט מחריד) מורכב ממעין מלאכים שמשגיחים עלינו, והסוף כל כך שמאלצי שאפשר להקיא. רשמתי לעצמי לקרוא את הסיפור של פיליפ ק. דיק שעליו מבוסס הסרט, כי קשה לי להאמין שהסופר המשובח הזה שיגר לעולם משהו כזה.

ג'ורג' נולפי, בעיקר תסריטאי, יצר מישמש הגיוני מבחינות מסוימות, אבל לא קוהרנטי מהרבה בחינות אחרות (ואני לא בטוח שהמשפט הזה עצמו קוהרנטי. או אני. או המילה "קוהרנטי"; נשמע כמו סוג של סרטן).

ולמה הצמדתי אותו לסרט של בלייה? כי הסוף, הפתרון של שני הסרטים, כמעט זהה. אלא שבמקרה של הסרט האמריקאי זה רק מוסיף עוד אבקת סוכר על הסופגנייה המתוקה להחריד ממילא, ואצל בלייה זה מעניק נחמה, הפוגה הכרחית מהמחנק בגרון, מה גם ששומעים את צליל הנקישה המרענן של קוביות הקרח.

***

והערת לוואי: "קו הדממה". זוכרים את הסרט הזה של ג'ואל שומאכר? נכון, שמאלץ. נכון, מוסרני. נכון, התסרוקות זוועתיות. אבל תמיד כיף, מה גם שאוליבר פלאט שם.

א"א

לא להתנתקות!

התכנויות

סליחה שנייה, אני לא רוצה להפריע ואני לא זוכר את שמך, אבל… לא אהבתי אותך פעם? אולי את זוכרת, לפני הרבה שנים, נדמה לי שהיו כמה לילות שבכיתי אחרי שעזבת אותי.

זאת את?

מצטער שאני מטריד, זה בטח מוזר, אבל לא עזבת אותי פעם בשביל חבר, או שחבר עזב אותי בגללך? היינו בדרך לטבעון ונעלמתם לתוך החורש ומאז…

אלה הייתם אתם?

זה בטח נראה כאילו אני מתחיל איתך, אבל אני באמת לא זוכר איך קוראים לך. אני זוכר שגרת בליאון בלום ואת הצחקוק שלך כשנישקתי לך את הבטן. היה חורף והיה לך סוודר והיינו צעירים ואז התיישבתי על הכיסא בחדר הריק, ואני זוכר איך העיניים שלך נפערו, ואני לא יודע מה קרה בהמשך – איבדתי את הטלפון שלך, אבל לא התכוונתי להיעלם. היה בינינו משהו לא גמור, לפני עשרים-וחמש שנים. אני זוכר את הבטן שלך. היא הייתה מוצקה.

זוכרת?

לא התכוונתי לנעוץ ככה מבטים. אבל מאז שעלית בבנימינה יש לי את התחושה הזאת שפעם היית אהבת חיי. כן, בגיל שש-עשרה הייתי בטוח שאת האחרונה, שאחרייך לא אוכל לאהוב אף אישה אחרת. השתנית, אגב. אני לא יודע מה מצאתי בך. בטח היינו נפרדים ממילא. לא מתכוון להעליב, כן, אבל אולי זה טוב שדברים לא קרו.

מצלצל לך מוכר?

נכון שפעם עברת ברחוב? נכון שפעם עברת ברחוב? אולי זכור לך – היה לך שיער קצוץ, מגפיים מזמש חום בהיר, ואני ישבתי בבורקס עמיקם (תרד עם גבינה) והסתכלת פנימה וחייכת והחזרתי לך חיוך. והיה לי הרושם שאם אני אצא ואלך אחרייך יוכל להיות בינינו משהו. אבל את המשכת ללכת ואני הייתי מוג לב (יראת התרד בין השיניים) ולא קרה כלום. אבל הייתה האפשרות. אולי זאת לא היית את, אבל המגפיים דומים.

אני יכול להזמין אותך לקפה?

סליחה, לא להפריע, לא זוכר את השם, אבל גרנו יחד חצי שנה, נכון? נשבענו אמונים לנצח. יש לי את המכתב. אהבת אותי בטירוף. אמרת שלעולם לא תעזבי אותי. שלושה ימים אחרי זה… אבל מה זה משנה. זה היה מזמן. שנים היית לי במחשבות, שנים, אבל עכשיו כשאני רואה אותך אני לא מצליח להבין. לא מצליח להבין מה חיבר בינינו. מה היה לנו במשותף. את נהדרת והכול, אבל לגמרי לא הטיפוס שלי. יש לך גם ריח טוב, אבל לא כמו פעם. פעם יכולתי להריח אותך שעות, היום זה סתם ריח טוב שנעים לעבור על ידו ברחוב, אבל לא משהו מגרה. זאת אומרת, לא הייתי רוצה להישאר כאן יותר מדי זמן. והשעון הזה…

מוזר, נכון שזה מוזר? את עוד אוהבת אותי? קצת?

א"א

נמשים ונקודות חן (שיר נגנח)

.

נמשים ונקודות חן

נמשים ונקודות חן

אני אוהב כאלה לכן

מעלייך גונח ורוכן

 

נמשים ונקודות חן

בסקרנות אני בוחן

חינניים הנמשים אכן

עוד יגרמו לתחייתו של הסוכן

 

ובלילה הכוכבים

את השמיים מנמשים

חינניים וזוהרים

נקודות חן מיֵקומים אחרים

 

כמו הגאות את עולה ויורדת

כמו החג אני נכנס ויוצא

 

יש מֶמֶש בנמש של ליל אמש אכן

אני כל כולי רגש וגחמות חן

 

נמשים ונקודות חן

אני ניצב כולי הכן

ללקקכן וללחכן

אותך ואת שפע נקודות החן

 

את יצירת אמנות נָקוּדה

הבד מתוח על מסגרת ורודה

אני צייר ובידי המכחול

אממש אהבתי ובצבעייך אטבול

 

{זה שיר נגנח נשיר נגנח אשיר דגמ"ח זה חם ולך וטוב כל כך יחדיו נצרח אני אותך…}

 

נמשים ונקודות חן

נמשים ונקודות חן

אני אוהב כאלה לכן

מעלייך גונח ורוכן

א"א

אני, Чингис

קיים פולמוס מחלוקתי שלם סביב נושא הנאמנות, הבגידה, הפילגשים, הנשים והמוסר בכללותו. אני עצמי טוען מאז ומתמיד שמוסר הוא רק סוג של דג, בעוד רבים טוענים שמוסר הוא האם-אמא של כל התורות הפילוסופיות.

ובכן, אני לא בנאדם שטחי, אז כדי לבדוק את הטענות האלה הלכתי ורכשתי את "אתיקה" (תורת המידות) של ברוך שפינוזה, והדבר הראשון שהזדקר לנגד עיניי היה שהמחיר, 98 ₪, פשוט לא מוסרי – למה שאדם מן היישוב (חיפה), שרוצה לרכוש השכלה ולהתעמק מעט בפילוסופיה, ייאלץ להוציא סכום כל כך נכבד, שיכול להספיק לשניים-שלושה בקבוקי ליטר של וודקה אלכסנדרוב?! הרי שפינוזה הוא המצע, אבן היסוד לפילוסופיה המודרנית, הציר, נקודת המפנה, ובלעדיו לא ניתן להמשיך הלאה ולהגיע מתוך הבנה מלאה לשופנהאואר, קאנט, ראסל, ויטגנשטיין, שטייניץ…

על כל פנים, חיפשתי לגלות מה מניע אותנו כיצורים יצריים, ליבידיניים, ובעמ' 256 מצאתי את ההגדרה הבאה: "התשוקה היא עצם מהותו של האדם, במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה מתוך איזו הפעלה נתונה שלה."

אה… האמת, זה לא ממש עזר לי. חיפשתי במפתח המונחים סקס, או בוגדנות, ושניהם נעדרים. כנראה ששפינוזה לא היה בעניין, כי ממש לא ברור לי איך כותבים ספר שלם על אתיקה בלי להזכיר ולו במילה אחת סקס. או לפחות פיסטינג.

אז הלכתי אל הפסיכולוגית שלי, לשאול אותה מה בעצם מבדיל ביני לבין שאר האנושות, ובעיקר ביני לבין שטייניץ. וזאת היא אמרה: "כבר דיברנו על זה, ארז, שאתה פשוט חרא של בנאדם. אתה נותן לצ'ופצ'יק שלך לנהל אותך, ושום דבר לא עוצר אותך בדרך אל הכיבוש".

ועל זה אני משלם?!!? הסברתי לה בפעם האלף שאני נשאר איתה רק כי היא דומה לפסיכולוגית של טוני סופרנו, ויצאתי בחמת זעם (הדלת האחורית נתקעה).

התשובה השטחית והילדותית הזו לא סיפקה אותי, כמובן, אז קבעתי תור אצל מתקשרת. זו נתנה לי לקרוא כמה משפטים בקול רם, ורק בגלל המידות האירופאיות שלי לא נפלתי על הרצפה בשאגות צחוק. אבל, אחרי כמה זמן אצלה התחלתי לראות סגול, וכל הממדים התערבלו, והרבה יותר מזה אני לא זוכר, אבל כשחזרתי לעצמי היא אמרה לי שיש הסבר מאוד פשוט: "באחד הגלגולים הקודמים היית ג'ינגיס חאן. חלק ניכר מהאוכלוסייה המערבית הלבנה בנוי בעצם מצאצאים שלך, והקרמה שלך דורשת שתמשיך ותכבוש הלאה, עד סוף הדורות".

וזה מה שאני עושה מאז המאה ה-13 ועד היום?

"כן, זה ייעודך על פני כדור הארץ. נאנוּ-נאנוּ".

דווקא נשמע הגיוני… ממונגוליה לקווקז עם הטטרים… ומקווקז לכאן הדרך קצרה! ויש לי מראה מעט מונגולי…

כן, זה בדיוק אני! רוכב לי על פני היבשות וחובץ סטייק טרטר מתחת לאוכף, כובש ובוזז ורומס בחדווה שאין לעצור, ללא כל נקיפות מצפון (שפינוזה: "עצב בלוויית אידיאה של דבר בעבר, שאחריתו הייתה [רעה] יותר משקיווינו"), ועל דגליי המתנוססים בעוז מעל המחנה רקום המוטו שלי: "אני שטוף-זימה, משמע אני נקי".

כל זה עוד לא פתר לי לחלוטין את סוגיית המוסר, אז נאלצתי להפעיל את המוח. גלגלתי את חיי לאחור, חשבתי על כל האנשים שהכרתי ושאני מכיר, התרכזתי, שחזרתי לאחור את צעדי כולם על לוח השחמט של חייהם, והתחלתי לראות מבנה, דוגמה חוזרת של התנהגות. ואז: אהה! עליתי על זה!

עניין המוסר הוא עסק מאוד פשוט. האוכלוסייה נחלקת לשניים: החצי האחד מורכב מאלה שהם יוצאי חלציי, בניו ובנותיו של צ'ינגיס (כך יש לבטא את שמי), נשים וגברים שתחושה עזה של ייעוד מיני מנחה אותם בחיים ומדרבנת אותם הלאה, ובעולמם של אלה פשוט לא קיים מוסר, לפחות לא בתחום ההתנהגות הסקסואלית.

אתם תמצאו שרימפס בירמולקה לפני שתמצאו מוסר מיני אצל מישהו מאלה. החצי האחר של האוכלוסייה הם אנשים מעט כבויים יותר, שאינם בנויים לכיבושים – פשוטי העם, הנשלטים, הנתינים שלי – ואלה המציאו להם את המילה הזו, "מוסר", כדי להצדיק את הליבידו המעט אפרורי שלהם. שפינוזים כאלה. ויקטוריאניים.

ותוך כדי זה הם לא שמו לב, השפינוזים, שהם אחראים לאחד העיוותים המוסריים הגדולים ביותר שידעה האנושות: הנישואים. תסבירו לי מה בדיוק מוסרי בחתימת הגורל הזו; מה כל כך נאצל בזה שאדם בדמי ימיו הולך וחובר אל מישהו אחר, והופך למקבילה המינית של האיש במסכת הברזל, מתוך איזו אמונה משונה שזהו, הוא מנוילן לעד ומחובר לשישים השנים הבאות רק אל אדם אחד.

אם זה המצב, הבו לי מוסר. אבל עם הרבה שום!

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: