החיים אינם

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה שהכול ייגמר טוב;

כלומר, טוב יחסית, או לפחות משהו קרוב.

החרדה הבסיסית היא עניין של מרחק: מתי ייגמר הדלק, מתי הקפיץ ישבּוק,

מתי נחדל לחבק ולחבּוק, ומתי הזמן את זכרנו ימחק.

אבל זאת הקליפה, זה רק הנדבך התחתי של מה שאנחנו מנסים להדחיק, בדחילו,

כי עכשיו יש עוגת שכבות שלמה של תרמיות שצריך בכפית להאכיל.

הו, את מי מרמים? את השילוש הקדוש – השטן, חוקי הטבע, מלאך המוות והגורל,

(שאין לנו סיכוי נגדם – הם בכלל לא במגרש, הם ארבעה, ואת התרמיות אנחנו עצמנו נאכל).

וכל פעם שאנחנו "מצליחים" "להערים" "עליהם", כלומר איכשהו לחמוק מהגרזן, אנחנו משלים את עצמנו שהנה בקרוב, לפני שנמות, נדע שחיינו טוב.

וכדי לחיות טוב אנחנו צריכים שכולם ימותו בסדר ועל פי סדר: אבות לפני בנים, וגם זה בגיל מופלג ועם חיוך על הפנים, ושאותנו לא תפקוד טרגדיה איומה, צרה או מום, או מחלה ממושכת או קצרה, ושהאיברים יהיו שלמים וצלולה ההכרה, ושהימים יהיו חמים והזִקנה לא תהיה קרה, ושלא נמצא את עצמנו בוערים ביער או במכונית שנתקעה בעץ, ושחלילה לא נעשה במכנסיים כשיבוא הקץ, ושנשרוד את כל המלחמות, את הסיגריות, האלכוהול, את השומן הרווי והבלתי, ושלא נצטרף למשפחת השכול, ושלא יקרה הדבר הנורא, שאסור להעלות על נייר, שאסור להעלות על הדעת, ש… פה מוטב שאחדל.

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה ומתמשכת שהכול ייגמר טוב. הם מתחילים בְּבֶכִי; אנחנו פוצחים את חיינו בצרחה, ורק מעטים יכולים לנשום את נשימתם האחרונה לרווחה.

א"א

לניצה, בכאב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: