החיים אינם

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה שהכול ייגמר טוב;

כלומר, טוב יחסית, או לפחות משהו קרוב.

החרדה הבסיסית היא עניין של מרחק: מתי ייגמר הדלק, מתי הקפיץ ישבּוק,

מתי נחדל לחבק ולחבּוק, ומתי הזמן את זכרנו ימחק.

אבל זאת הקליפה, זה רק הנדבך התחתי של מה שאנחנו מנסים להדחיק, בדחילו,

כי עכשיו יש עוגת שכבות שלמה של תרמיות שצריך בכפית להאכיל.

הו, את מי מרמים? את השילוש הקדוש – השטן, חוקי הטבע, מלאך המוות והגורל,

(שאין לנו סיכוי נגדם – הם בכלל לא במגרש, הם ארבעה, ואת התרמיות אנחנו עצמנו נאכל).

וכל פעם שאנחנו "מצליחים" "להערים" "עליהם", כלומר איכשהו לחמוק מהגרזן, אנחנו משלים את עצמנו שהנה בקרוב, לפני שנמות, נדע שחיינו טוב.

וכדי לחיות טוב אנחנו צריכים שכולם ימותו בסדר ועל פי סדר: אבות לפני בנים, וגם זה בגיל מופלג ועם חיוך על הפנים, ושאותנו לא תפקוד טרגדיה איומה, צרה או מום, או מחלה ממושכת או קצרה, ושהאיברים יהיו שלמים וצלולה ההכרה, ושהימים יהיו חמים והזִקנה לא תהיה קרה, ושלא נמצא את עצמנו בוערים ביער או במכונית שנתקעה בעץ, ושחלילה לא נעשה במכנסיים כשיבוא הקץ, ושנשרוד את כל המלחמות, את הסיגריות, האלכוהול, את השומן הרווי והבלתי, ושלא נצטרף למשפחת השכול, ושלא יקרה הדבר הנורא, שאסור להעלות על נייר, שאסור להעלות על הדעת, ש… פה מוטב שאחדל.

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה ומתמשכת שהכול ייגמר טוב. הם מתחילים בְּבֶכִי; אנחנו פוצחים את חיינו בצרחה, ורק מעטים יכולים לנשום את נשימתם האחרונה לרווחה.

א"א

לניצה, בכאב

אני, אנואר

ההר הירוק כל ימות השנה

אינסקטי – תעבור, אה?!

ערב אחד בחושך
עמד קיפוד קרוב לפס ההפרדה בכביש.
רגע, לא ניסחתי את זה טוב:
לילה אחד חשוך, כשירדתי לרחוב
הבחנתי בקיפוד עומד באמצע הכביש, קפוא על מקומו.
רגע:
לא בדיוק באמצע, אבל קרוב מאוד לקו ההפרדה
(שמאפשר פנייה)
יותר בצד שלי, אבל פניו מופנים הלאה ממני
ועכוזו אליי.
לדייק:
קוצי עכוזו. את העכוז עצמו ניתן היה רק לשער, לא לראות. מי יודע, אולי לקיפודים אין עכוז.

 

בקיצור: חושך, קיפוד, קו הפרדה, כביש, מכוניות
אני מקווה שבשלב זה התמונה ברורה –
יצור עדין וקטן בסביבה הרת-שְׁחוֹר ובסכנת מוות

 

חציתי חצי מהכביש וניסיתי להפחיד אותו עם "קישטה" חיפאי מסורתי.
זה לא עבד.
כנראה שהוא לא מהסביבה.

 

מונית הגיעה במהירות מופרזת וראיתי איך אני נדרס בגלל קיפוד
עוד מכונית חלפה
לאסוף אותו בידיים לא ניתן, כפפות לא הבאתי, לחזור לבית להביא כפפות לא בא בחשבון כי אני מאחר לפגישה עם חברים, לבעוט אותו לצד השני של הרחוב על מנת להצילו מדריסה ומיעוּך עשוי להיות אקט שסותר את עצמו

 

חשתי מצוקה. זו הסתיימה כשעליתי על מונית. כשהבטתי אחורה מחלונהּ הקיפוד נעלם. ניצל ללא התערבותי וחצה את הכביש בבטחה (אלא אם כן עלה השמיימה באמצעות ינשוף)

 

בדרך, במונית, חשבתי שבימים אחרים אולי הייתי מצליח לכתוב על זה שיר. בנעוריי.
אבל כיום אין לי את הרגישויות הדרושות ואני גם לא מעוניין בהן.
אתם אולי תצפו ממני לנשמה של משורר, לפואזיה
לשיר על הקיפוד המצוי בסכנה,
אבל אין סיכוי
שיזדיין

 

אין לי שום דבר מיוחד ו/או פואטי להגיד על הסיטואציה
קיפוד באמצע הכביש וזהו
טוב, לא בדיוק באמצע (אלא אם כן קו ההפרדה לא בדיוק באמצע, ואז הכל ייתכן)
אבל בכל מקרה קיפוד על הכביש ומכוניות חולפות וחושך

 

אז אל תצפו לכלום. לא ממני

 

ובכלל, מאיפה פיתחתם את הציפיות האלה?
ועוד ממני.
מי אמר לכם שיש בי מן המשורר?
משוררים רגישים לכל ואילו אני – כלום

 

ובכלל, מי כותב שירים על קיפודים בסכנת כליה, ולמה שאני אהיה הראשון, ומה איכפת לי אם קיפוד יקופד באמצע הכביש או משמאלה לאמצעו (אלא אם כן אתם באים מהכיוון השני), למרות שאני חייב להודות שהוא (או היא) היה חמוד (או חמודה במקרה של היא), וממתי אני בכלל כותב שירים ואת מי זה היה מעניין לו כתבתי, וגם אם היו מתעניינים בוודאי היו מסווגים כזניחה את פואמת הקיפודים שלי, גחמנית במכלול יצירותיי, ובכל מקרה אני חוזר ומציין שאין בי את הרגישות הדרושה למשורר או את היכולת למצוא זווית ראייה מעניינת בנוגע ליונק קוצני אוכל חרקים ושבלולים כזה או אחר שמוצא את עצמו סמי-נדרס מתוך אי-הכרה של חוקי התעבורה העירוניים, ומאיפה לי אם לקיפוד יש עכוז או לא, אם כי חייב להיות פתח יציאה כלשהו –
מה אני, דייויד אטנבורו?!
א"א

המונולוג הנודע בהיסטוריה, בפרשנות חדשנית

הדמיקרטיה היחידה במזרח התיכון!

סרז' גנסבורג – שיכור (גרסה עברית)

שותֶה
מנה אחת אפיים
רואה
פילים פורשים כפּיים
עַכְּבִישִׁים על חליפת
הסמוקינג
עטלפים מהתקרה
של הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה,
בובת שברי חרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מֵהַטִּיחַ
בסלון

.

גמוּר –
לחצת לי על ההדק;
חמוּר –
צובעים לי את החדק;
עַכְּבִישִׁים לי לוחשים
"נו סמוקינג"
עטלפים מְטַנְפְּפִים
את הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה
עם כתר מחרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מהטיח
בסלון

עברית: א"א

ואלס החמרמורת

ציפורי צהריים מנקרות תאים אפורים
העיניים שתי כוסיות זכוכית של שברים
מבשלה מאירלנד מרתיחה כָּבּוּל בכליות
ריר נמרח על הסדין בשבלונות שבלוליות
גפיים בלי תחושה ראש בלי גוף על עננים
השיער תרעומת העפעפיים עֳגָנִים
איכשהו אקום למרות הסחרחורת – זה הזמן לרקוד את ואלס החמרמורת

להישען על הקיר, ליישר את הגיבנת
הברך קצת חורקת השלפוחית מתרוקנת
ליטר שתן ענברי בניחוח גז מדמיע
(רק קצת על הקרש באופן די מפתיע!)
לשטוף את הפנים בידיים רועדות
לנמנם בתוך מגבת ולמטבח אז לדדות
הגרון מכריז על שנה של בצורת – ככה זה כשרוקדים את ואלס החמרמורת

מים ועוד כוס מים איזה יום היום בכלל?
מאז סוף השבוע לא הייתי כל כך אומלל
מפולבל לי קצת באוזן ונימוּל יש ורָפֶה
הראש נשמט אחורה כשמתרתח הקפה
לא עוזר אולי עוד מים או קצת וודקה או חרבּוּן
באגן יש ירכיים הגולגולת כלוב-בבון
הוא עצבני והולם, בן התשחורת – הוא לא אוהב שאני רוקד את ואלס החמרמורת

מזמזם לי בחיך בלבן חשמלי
והעורף נעול במלכות ים עַרְפַּלִי
בי לא מקנאים גם שַׂרפֵי הַמָּרוֹם
אני לא אשתה החודש; אולי גם לא היום
רק אולי טיפה ברנדי לפני השינה
או רום או ערק או טקילה להַרְנָנָה…
טוב, נודה באמת הטיפה המרה
גם מחר, מחרתיים ועד האזכרה
בשלושה-רבעים, נאמן למסורת, שוב ארקוד את ואלס החמרמורת

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: