מפגש דרכים

אני בסוף העלייה, וממול מגיע הטיפוס הזה, שחולף על פניי כשעל שפתיו חיוך מסוים.

איזה חיוך בדיוק? של שביעות רצון עצמית.

טוב, די ברור למה – לא כיסחתי אותו.

הוא נמוך ממני, רזה, קטן קומה, נראה מוזנח, שברירי, לבוש מעיל דובון, וכל כולו חוסר חיוניות של חשופית על גוויה של קיפוד.

אני גבוה ממנו, עבה ממנו, כולי ער ונמרץ – בעוד הוא רגוע ונינוח למראה – כך שאין שום ספק בליבם של עוברים ושבים שאם תתחולל בינינו איזו הסלמה, אני זה שינצח, והוא זה שיתבוסס בדמו כשגופו המפורק מונח מעוות לרגליי, ועצם כזו או אחרת מגיחה מרוסקת מתוך הבשר הקרוע, כמו תפאורת אטליז גרוטסקית. שהרי אני אמנם אחרי מאמץ, אבל שאריות האנרגיה שלי רבות ממלאי האנרגיה הטבעי שלו גם בתנאים אופטימליים.

אלא שאין עוברים ושבים ולי אין שום יתרון: הוא לא רגוע, לא – הוא מקרין שלווה מטרידה שמאפיינת פסיכוטיים. ידיו בתוך הכיסים של הדובון, ואני יודע שאחת מהן אוחזת סכין עצומה, משוננת, חדה להפליא, מבריקה ואיומה, חרב למעשה, שמסוגלת לחדור מעטה שריון. כל מה שהוא צריך זאת אבחה אחת מהירה, ואני זה שדמו יוקז. אני זה שהמתכת הקרה תחפש ותמצא.

נכון שאולי רפלקסים יבואו לעזרתי, עד גבול מסוים, אבל בהתחשב בעובדה שהוא יורד ואני עולה, הוא מפתיע ואני מופתע, שלוותו דרוכה ונמרצותי אפאטית, אין לי הרבה סיכוי לצאת מכל הסיפור הזה שלם. והרי אחרי שיסוע אחד, גם אם לא מוצלח, יגיע עוד אחד, ולאחר מכן יבואו דימום, תגובה טראומטית, הלם, כשל, חידלון, הבעה של חוסר אמון על הפנים, קריסה, פרפור, קללה קצרה, מוות.

אולי לא בדיוק לפי הסדר הזה, אבל העיקרון ברור, והסיום תמיד זהה: אמבולנס, פרמדיקים עוטי כפפות לא נעימות למגע, חדר מתים ובית קברות. השעמום הרגיל.

וההוא יודע את כל זה, כך שהוא חולף על פניי בחיוך שבע רצון, כולו תחושת עליונות שנובעת מהידיעה שיכול היה אבל בחר לא לרצוח אותי, ושעליי להיות לו אסיר תודה לנצח על שהואיל להשאיר אותי בחיים.

זה חיוך מעצבן, אין להכחיש, שהרי יכולתי להקדים תרופה לכל זה, לאחוז בפרקי ידיו ולמנוע ממנו להוציא אותן מכיסי המעיל, ואולי תוך כדי כך לבעוט בו כהוגן ולבטוש את חלקו התחתון, בתוספת ראסיה (אני טיפוס נוסטלגי) נחמדה לאף שתבטיח לו תחבושת גרוטסקית ומשעשעת ושהייה תלת-יומית במחלקת אף-אוזן-גרון.

אבל דמיינו לעצמכם את המהומה אם אין לו בכיסיו אלא חפיסת סיגריות. ואולי אפילו זה לא: הוא נראה אידיוט, אבל לא מספיק כדי לעשן.

וגם אם כרגע אין עוברים ושבים, מישהו הרי חייב לעבור ולשוב כאן, ועד מהרה אמצא את עצמי מוקף המון רוחש, מתנצל על שהתקפתי ללא סיבה נראית לעין ברנש צנום ומסכן, אומלל וקורבני -לעין לא מנוסה – ומישהו יתחיל להשמיע מילים כמו "בריון", "נאצי", "שטן", אפילו "פרנואיד" (מי אמר את זה?!), ומשם הדרך ללינץ' קצרה. מאוד קצרה. כבר קרו מקרים, וגם ככה לא מעט אנשים מחפשים אותי.

אבל כל זה לא כל כך משנה, שהרי ההוא החליט לא לרצוח אותי, אולי משום שהוא אוהב ומעדיף לחייך בעליונות, והנה הוא חולף על פניי, ואפילו לא אנצל את העובדה שהוא מפנה אליי את גבו בשאננות יתר, ושעכשיו אני יכול לנתר עליו מאחור ולנעוץ שיניים בעורפו ולתחוב אגודלים בעיניו כמו כפית לתוך רגל קרושה… אבל בכל מקרה, עזבו, למי בכלל איכפת מכל זה, רק לך תדע למה מטורפים תמיד מסתובבים במעילי דובון.

א"א

מאחורי הכנסייה בחצות היום (אָפְיִי)

בוא רגע,

שב בצד,

זה הולך להיות קרב קשה,

אז היכון –

פתח את הפְּרִיפָה,

הסר את הקַפְטָן

ומתח את הפֻּזְמָק –

זה הולך להיות מכוער.

אני במצב רוח רע. אלים.

אבל רגע, תן לי שהות לירות לעצמי ברגל.

~-~

אגור כוחות.

עמלן את הכותונת. הטב את החזייה.

הרפה את האבנט

ונעץ את הערדליים היטב בקרקע,

כי נעים זה לא יהיה.

הו, האדרת תהפוך מנוקבת ושסועה,

הגלימה תתלכלך,

הלהב ינצנץ!

אבל לפני שיוכרז נצחוני המוחץ, תן לי לירות לעצמי ברגל.

~-~

אני נעלה עליך

בכל מובן אפשרי

וגם בכאלה שאינם אפשריים.

אתה פוליפ ואני אל.

זחל. כרע. נשק. לקק.

בקש ממני רחמים, פלל. אבּק את שַׂלְמָתִי וצחצח את אבזמי נעלי המוסקטר שלי.

אבל תרפה רגע מהרגל שלי, את הרגל לי הב, מיוּחַמְסְטָף, שאוכל לירות בה.

~-~

התקבצו בני עירי, בואו  לחזית בית התפילה; מיליידי, בהערצה הליטי עינייך – אני הולך לירות לעצמי ברגל!

א"א

השיר על האדמה החרוכה

מוֹריטוּרי טֶה סאלוּטָנְט

Arothron Stellatus מבוהל


צהריים. שני דייגים ישובים על שובר גלים, חכותיהם מוטלות. מלבד איוושת הגלים, דממה. חולף זמן. שניהם נותרים ישובים ללא ניע. לבסוף

דייג א': קיבינימט, כלום! כלום!

דייג ב': אפילו לא איזו Mullus Surmuletus מזוינת.

דייג א': כלום. (פאוזה) לא יהיה מה לאכול היום.

דייג ב': יש לי מזל נאחס מאז שהעליתי את ה-Siganus הדפוק ההוא.

דייג א': סיגאנוס Luridus, או סיגאנוס Rivulatus?

דייג ב': ריוולאטוס. את הלורידוס לא ראיתי כבר הרבה זמן.

דייג א': יש לך מזל – השחורים יותר גרועים.

דייג ב': איזה מזל? איפה?! דפק לי את היד עם הקוץ שלו. שבועיים לא יכולתי לזרוק חכה. התנפחה לי היד כמו Arothron Stellatus מבוהל.

דייג א': עזוב, עכשיו אתה בסדר, זה העיקר. אם רק היה פה איזה Epinephelus Aenus טוב, משהו 80 ס"מ, אפשר היה לסגור הבסטה וללכת הביתה.

דייג ב': שכח מזה. הים מת היום. כלום. כבר עדיף לדוג במים מתוקים. בעצם עזוב, עם המזל שלנו היינו מוציאים רק Gambusia Affinis.

דייג א': לפחות היו אוכלים את היתושים.

(פאוזה ארוכה. מעבר לשובר הגלים עולה דייג ג', בידו סל פלסטיק עמוס שלל, דגים מכל הסוגים, חלקם עוד מפרפרים. השניים מביטים בו בתדהמה)

דייג ג': (מחייך) Veni, Vidi, Fishi!

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: